סיפורי סבתא

../images/Emo23.gifתודה, יקירה

הזכרת לי שיש דברים שלא קשורים למכונות, לאנשים ולזמן. לכל דבר יש גם יתרונות, בין היתר שעור חשוב למשפחה כל כך גדולה. אני חושבת שהסבתא הזאת היא אחד האנשים הכי עקשנים שיצא לי להכיר, והיא מוכיחה את עצמה פעם אחר פעם... שוב תודה. התמיכה שלכם עוזרת מאוד.
 

Fistandantilos

New member
אני חושב שבמקרה כזה

הדבר הטוב ביותר הוא להיות לצידה ולהעניק חום ואהבה, זכרונות משמחים, אדם אהוב ויקר מעברה, חפץ שהיא מעריכה וכו'..... אם הרופאים מגדירים מצבה כ"הפיך" ולא מקרה אבוד, ובעצם בכל מקרה, אני חושב שאת יודעת כמה אהבה ועדינות יכולים לעזור במקרים כאלה ולעורר מוטיבציה. רפואה שלמה
 

אייקו1

New member
מיכל הלב יקרה ../images/Emo23.gif

אני רק רוצה לשתף/להוסיף משהו בקשר לצינורית ההנשמה דרך החור בגרון (טראכטואוסטמיה נדמה לי קוראים לזה). אבא שלי עבר לפני כמה שנים ניתוח לב פתוח מסובך שני, שמיד לאחריו עבר אירוע מוחי. הרדימו אותו (כדי למנוע את ה"קצרים במוח") והוא היה מחוסר הכרה במשך כמה שבועות. דוקא לקראת התחלת ההתעוררות שלו, התעקש הרופא האחראי בטיפול נמרץ לעשות לו את ההליך הזה, מחשש שמא יפסיק לנשום. לא היה לנו ממש מה להגיד בעניין כי הוא היה מאוד תקיף בעניין נהלים וכו' וההליך בוצע. ימים ספורים לאחר מכן העבירו אותו לבית חולים שיקומי והוא הגיע לשם עם הצינור מתכת הזה בגרון. אני לא זוכרת אם זה היה בלילה הראשון או בשני, אבל הצינור "יצא מעצמו". הרופאים קראו לזה ריפוי או משהו ספונטני... מה אני רוצה להגיד בכל זה? שזה לא מדוייק שלסבתא היקרה "אין מה להגיד" בנושא. מה שצריך להיות - יהיה. מאחר וההחלטה הזאת בידיכם (מכונת הנשמה או צינורית), הייתי מציעה שתתייעצי עם אנשים מהמקצוע, רופאים, שיוכלו להגיד מה פחות מציק וכואב. מעבר לזאת, אני מסכימה עם כל מה שאמרו לך, לגבי טיפולים אנרגטיים מחבקים ומלטפים ותומכים, שיקלו עליה את סבלה. שולחת גם לך מלא אור ואהבה ולכל המשפחה מיכל
 
הי אייקו../images/Emo24.gif

קודם כל אני רוצה להסביר חלק מההתבטאויות שלי, כי יתכן שלא הובנתי. לפני כמה ימים התוודעתי לפיסה נוספת ממהלך העניינים: מסתבר שביום שכל הסיפור התחיל, לפני חודש, סבתי לא חשה בטוב. היא אמרה לדודה שלי שהיא הולכת למות. כנראה שהצלילות והאנרגיות המחודשות שזוכים להם אנשים דקות לפני מותם זיכו את סבתי בחסד הזה. היא היתה מאוד ברורה, אמרה לדודתי שהיא תזכה לראותה במותה, הציעה שתתקשר גם לשאר האחים, התקלחה, התלבשה, נכנסה למיטה שלה נקיה ובמצב נפשי תקין. הדבר האחרון שהדודה ביקשה ממנה היה להתיישר במיטה. היא התיישרה ו"נרדמה". דודה שלי חשבה שזה אומר שהרגשתה השתפרה, אבל למעשה היא היתה בדרך למוות שכל קשיש חולם עליו, ללא ייסורים, מתוך מודעות, אפילו ללא הפתעות. ואז האמבולנס הגיע וגילו שהיא לא נושמת, והיא התעוררה בבית החולים, מחוברת לצינורות שתקועים לה בכל החורים, סובלת, ממורמרת וכועסת. למרות שהיא לא יכולה לדבר או לראות היא יודעת יפה מאוד להבהיר מה היא רוצה: היא רוצה למות, היא כועסת על ההחייאה הזו והיא כועסת על ילדיה שלא עוזרים לה להתנתק מהצינורות ולהפסיק לסבול. כשהיא מנסה למשוך את הצינורות, דואגים להעביר אותם מחוץ לטווח שהיא יכולה להגיע אליו. כמובן שבין לבין היא חוטפת כל מיני מחלות שמאפיינות אנשים שמחוברים למכונות הנשמה. זה כל כך מדכא, שלא מכבדים את בקשתו היחידה של אדם. זה כל כך מדכא לחשוב שהיא יכלה למות ללא ייסורים, אבל לא. זה גם מרגיש לא הוגן. למרות שיש לזה גם צדדים חיוביים, אני עדיין חושבת שיש גבול לכמה אפשר להעלל בבן אדם ולהתעקש להחזיק אותו בחיים עם אמצעים מלאכותיים. לכן כתבתי שאין לה מה להגיד בנושא... וגם לי אין. אני לא יכולה להשפיע על שום החלטה, יש שם צבא של אנשים שקרובים אליה יותר ממני, וסמכות של רופאים שבה בטח שאי אפשר להילחם. ממה שהבנתי, המשפחה לא מקבלת או לא חושבת שהיא מקבלת את מלא האינפורמציה מהרופאים המטפלים. הם גם חוששים שהאינטרסים שלהם הם לא תמיד טובת המטופלת, למרות שאני מניחה שהדעות לגבי טובת המטופלת חלוקות. וזו עוד בעיה, לא ברור מה הכי טוב. ככל שאני כותבת כך אני מבינה כמה זה מסובך, בעיקר כי אין מספיק ידע, ולי אין את מי לשאול... בכל מקרה, אם מי מכם מוכן או מכיר מטפל/ת שיהיו מוכנים לטפל בה, אנא שלחו לי מסר. ותודה על כל ההקשבה...
 

0 אור 0

New member
כואב לי מאד לשמוע

התשובה הקודמת שלי רק רימזה לזה, מכיוון שלא ידעתי את מצב הדברים לאשורם. לאחר שעברתי כמה מיתות במשפחה מהסוג שבו האדם השלים עם מותו, נפרד מכולם, ומת בשלווה במיטתו, ולאחר שעברתי מוות אחד שהיה מעורב בחודשים של סבל עם צינורות, דעתי ברורה לגבי מה עדיף. חבל שאת וסבתך נאלצות לעבור את הסאגה הזו, חבל שהאוהבים אותה לא השכילו להבין מה שהיא הבינה, שחייה באו אל תומם בדרך טובה המתאימה לאופן שחיתה אותם ומאלצים את עצמם לעבור את הסבל הארוך בנסיון "להציל" אותה, ולהיות יחד עוד כמה שעות חיים.
 
../images/Emo24.gifזה אכן מצב לא קל

שמעמיד את כולנו בפני שאלות קיומיות. הצורך להיאחז בחיים מצד אחד, הצורך להיפרד, הסבל שבסבל של אנשים אהובים. מצד אחד, היא חיה בגלל שהאמבולנס הגיע חמש דקות מוקדם מידי, מצד שני, לנתק אותה מהמכונות ייחשב להריגה. אמא שלי אמרה לי היום שאלה דילמות של העולם המודרני. אנשים בעבר לא היו צריכים להתמודד עם שאלות כאלה, האם לזרז את המוות, האם להפסיק חיים. מושגים כמו זמן שהגיע וגורל נשמעים קצת אחרת. ובכל זאת, אולי כן כדאי להמשיך להחזיק באמונה שהכל מתרחש בדיוק כפי שהוא אמור להתרחש.
 

yamit23

New member
אגב - יש הבדל

גם בחוק, בין לא להתחיל טיפול מאריך חיים, לבין להפסיק טיפול כזה. גם ע"פ חוק "החולה הנוטה למות" שהתקבל רק לאחרונה, ומסדיר (במידת האפשר) את הזכות למות בכבוד בארצנו, יש איסור ברור על הפסקת טיפול! (למשל - ניתוק מהמכונות). מה שמותר הוא לא להתחיל טיפול חדש (ניתוח, הכנסת צינור הנשמה "אינטובציה" ועוד, נדמה לי שיש שם פירוט, אני חוסכת אותו ממך. חלק מהדברים מאוד אלמנטריים). ניתוק יזום ממכשירים זה אכן מעשה קיצוני ומורכב, שאף אחד לא מרגיש נוח לעשות. למזלנו ניתן למלא אחר המשאלות בצורות אחרות.
 

yamit23

New member
../images/Emo24.gif מיכל היקרה

כואב ועצוב לשמוע את סיפורה של סבתך. עברתי עם סבתי סיפור דומה לפני כשנתיים.. אכן, הנשמה בצינור המוכנס דרך הפה אינה אפשרית לאורך זמן, עקב הנזקים ובעיות המתפתחות בחלל הפה בהשפעת הצינור. כמו כן, כל הכנסה והוצאה של הצינור (אינטובציה ואקסטובציה) גורמות נזקים נוספים. לכן לאחר כשבועיים- שלושה של הנשמה, כשמסתמן שלא מצליחים לגמול מהממכונת ההנשמה, נהוג לבצע טרכאוסטומה, פתיחת פתח לצינור ההנשמה בצוואר, ואז משחררים את חלל הפה (מאפשר, במקרים מסויימים, גם חזרה לתזונה דרך הפה, שאינה אפשרית עם הצינור. כפי שציינת, לרוב חולים במצב הזה נהוג להעביר לבתי חולים סיעודיים, רצוי כאלה שיש בהם מחלקה לשיקום נשימתי (כמו זו ששרון מאושפז / היה מאושפז בה). למחלקות אלה יש יתרון בכך שהן מכירות היטב ומקצועיות יותר בתהליך הגמילה מהנשמה, ולכן סיכויי ההצלחה בהן גבוהים יותר (אם כי זה תלוי במקרה ובסיבות שהובילו להנשמה, צריך להתייעץ עם מומחה לנושא כדי לדעת במקרה של סבתך. ממה שאני זוכרת עם סבתי, בהחלט היו יתרונות להנשמה דרך הצוואר, וגם הניתוח לפתיחת הפתח הזה הוא פשוט יחסית. עם זאת, זה עדיין לא פשוט, ובעיקר מהווה הכרה בכך שהיא תהיה מונשמת לזמן רב. עניין אחר שהעלית הוא הרצון של סבתך. האם סבתך נמצאת בהכרה? האם הוא צלולה ומבינה את מצבה? אם זה המצב, אף אחד, ללא יוצא מן הכלל, לא יכול להכריח אותה לקבל טיפול רפואי שהיא איננה רוצה בו
על פי חוק זכויות החולה, להכריח אדם לקבל טיפול שאיננו מעוניין בו הינו מעשה תקיפה
לא פחות. אתם ודאי יודעים שכדי שתעבור את הניתוח המדובר היא צריכה לחתום על הסכמה לניתוח (ואם מצבה איננו מאפשר זאת, על מישהו מבני משפחתך לחתום על כך. כאשר נמצאים בבית חולים, והמוות כל כך קרוב, מתקבלת לעתים התחושה שכל שהרופאים אומרים הוא אמת שאין בלתה, ואסור להמרות את פיהם במאום. אך את ואני יודעות היטב שזה לא בדיוק כך. הרופאים מחוייבים בהצלת חיי אדם בכל מחיר, כפשוטו. רק החולה יכול לקבוע, כי במצב בו הוא נמצא הוא רוצה לוותר, וללכת בשקט לעולמו. סבתי לאחר למעלה מחודש בבית החולים פשוט בחרה למות. היא נפטרה בלילה מדום לב, הגם שלא היתה חולת לב. זה היה לאחר טריגר מסויים שהיה באותו יום. לדעתי היא הבינה שמבית החולים כבר לא תחזור הביתה, ובחרה למות. אני עצובה שהיא מתה, וכואבת עד היום את לכתה. אך אני שמחה בשבילה, שכשהחליטה שהיא לא רוצה את זה יותר, היא הצליחה לממש את חירותה האחרונה, ובחרה במוות. ידוע לי שיש בני משפחה שחושבים אחרת ממני, ועד היום כועסים על הרופאים, שלא השגיחו עליה מספיק טוב. וזו אחת הבעיות הגדולות במצב הזה. קיומן של דעות שונות בין בני משפחה. זו אחת הסיבות לכך שלעמדת בני המשפחה יש חשיבות פחותה בחוק, ויש מקרים בהם אינם יכולים לקבוע כלל. עם זאת, אם אתם בטוחים ברצונה של סבתך, וישנה הסכמה על כך בין כל בני המשפחה, הייתי מציעה לכם להיוועץ עם עורך דין המבין בנושאים אלה, אולי דרך עמותת ליל"ך (לחיות ולמות בכבוד) http://www.lilach.org.il/about.htm , ולבדוק מה ניתן לעשות בנושא. חשוב מאוד, לדעתי, שגם במצב הזה תהיה לסבתך תחושה של אחריות על גופה ועל מה שקורה לה, וכך גם לך ולבני משפחתך.
ומאחלת לך ולכם שהסבל יהיה קצר וקל ככל הניתן.
 

tookmy

New member
מאד לא פשוט ../images/Emo24.gif

יש לי קצת מה לכתוב בנושא והאמת היא שבעבר הדי רחוק כן כתבתי בפורום הזה בנושא הזה, שכן התמודדנו עם סבי לפני כשנתיים בבעה קצת אחרת אבל עם סוגיות דומות, אך זמן קצר יותר. פשוט כל כך מאוחר ואני עייפה, אז אשתדל לכתוב לך ביום-יומיים הקרובים. אם אשכח ויעניין אותך לשמוע, תוכלי להזכיר לי במסר... אני כל כך מבינה את הדאגה שלך ועוד להיות רחקה במצב הזה, בכלל לא פשוט.
 

2_be

New member
../images/Emo24.gif

אני מאמינה שהמצב הזה מאוד מתסכל, בפרט לך שרואה את כל זה מרחוק בלי אפשרות לעשות יותר מידי...
ההחלטה הזו אם כן או לא לטפל זו אחת ההחלטות היותר קשות שעומדות בפני בני משפחה וקרובים במצבים כאלה. חשבתי על זה ואני לא בטוחה אם להחליט החלטות כאלה זה כשרון שנולדנו איתו בתור בני אדם...אני מניחה שאלמלא אפשרויות ההחייאה והשיטות השונות זה בטח היה יותר קל, ההחלטה היתה נעשית מעצמה ובני המשפחה לא היו אלה שצריכים להכריע מה הלאה. מאוד קשה לקרובים לשחרר מישהו שקרוב אליהם, מאוד קשה לנו לחשוב שניתן למישהו לעזוב את העולם בלי לעשות ככל האפשר כדי למנוע את זה, נראה לי שזה פשוט הטבע שלנו, בני האדם. מישהי חכמה (שנראה לי את מכירה
) אמרה לי פעם שלפעמים צריך להאמין שהדברים קורים בדרך בה הם אמורים לקרות...נראה לי שזה כל מה שנותר. שולחת לך
גדול (חשבתי על ההודעה שלך בשבת ומאז מוצ"ש חלון התגובה הזה פתוח מחכה שאני אלחץ על שלח...)
 
../images/Emo201.gif../images/Emo201.gif../images/Emo201.gif

לא יכול לעזור ביותר מזה, אבל נשמע שזה נחוץ...
 
מצטרפת

לפעמים אין יותר מה לעשות, אלא פשוט לחכות אז שיעבור בקלות ומהר- הרבה חיבוקים
תמי
 
למעלה