סיפורי סבתא
לפני כמה שבועות כתבתי לכם על מצבה העגום של סבתי. חיפשתי מטפל/ת שיוכל להגיע לבית החולים ולנסות להקל עליה, ולו במעט. קיבלתי תגובות תמיכה רבות ואנשים ניסו לעזור בדרכים שונות, אבל לא הצלחתי למצוא מישהו שיגיע אליה ויטפל בה. עם הזמן ניסו הרופאים כמה פעמים להוציא את צינורות ההנשמה, ולראות אם היא מסוגלת לנשום בעצמה. נשימתה היתה שטחית ומהירה. בפעם אחת היא איבדה את ההכרה, בפעם השנייה היא נשארה בהכרה אבל היה לה עדיין קשה לנשום, ואז היא הורדמה והצינורות הוחזרו. בכל פעם שאלתי את עצמי, אם היה מטפל באזור, שהיה מטפל בה לפני התהליך או אפילו במהלכו, האם זה לא היה יכול לעזור. אולי איזו לחיצה על מרידיאן הכליות, אולי מחט במרידיאן הריאות, או נגיעה במקום הנכון, או אני לא יודעת מה, אני לא בקיאה בכל השיטות... אבל אולי משהו היה עוזר לה לגייס מעט יותר כוחות ולנשום בעצמה, לפחות כמה נשימות, שיהיה כואב פחות. מנקודת המבט שלי, תמיד אפשר לעשות משהו. תמיד אפשר להקל במעט על הסבל, לפחות. אולי זה נובע מחוסר ההשלמה שלי עם כך שיש סבל בעולם, אבל לא נראה לי שזו אשליה. אני יודעת שאפשר לעזור, ראיתי את זה קורה מספיק פעמים. שמעתי מספיק סיפורים. זה נכון שלטפל בבית חולים זה לא נושא קל. נכון שלטפל בקשישים שמחוברים למכונות הנשמה זה תחום שחסרה בו תקווה, שלא לדבר על תהילה. פידבקים חיוביים זה דבר שקשה למצוא במצבים האלה, וגם לא לרפא או להציל חיים. מצבה ממשיך להיות עגום ביותר. היא סובלת, מבקשת שינתקו אותה מהמכונות. פעם אחת היא הוציאה לעצמה את הצינור, דבר שגרר הרדמה והכנסתו מחדש. הרופאים ממליצים שבמקום מכונת ההנשמה, יעשו חור בגרון שדרכו יכניסו את הצינור. המשפחה לא יודעת מה להחליט. מצד אחד, היא לא רוצה להאריך את החיים בסבל נורא כל כך. מצד שני, יכול להיות שהצינור יגרום לכך שיהיו לה פחות כאבים. שאלתי הראשונה היא כזו: האם מישהו מכם יודע במה מדובר בכל מה שקשור למכונות הנשמה, מה כואב יותר או פחות, למשל? והשאלה השנייה: האם אתם באמת חושבים שאין מקום במצב הזה לטיפול?
לפני כמה שבועות כתבתי לכם על מצבה העגום של סבתי. חיפשתי מטפל/ת שיוכל להגיע לבית החולים ולנסות להקל עליה, ולו במעט. קיבלתי תגובות תמיכה רבות ואנשים ניסו לעזור בדרכים שונות, אבל לא הצלחתי למצוא מישהו שיגיע אליה ויטפל בה. עם הזמן ניסו הרופאים כמה פעמים להוציא את צינורות ההנשמה, ולראות אם היא מסוגלת לנשום בעצמה. נשימתה היתה שטחית ומהירה. בפעם אחת היא איבדה את ההכרה, בפעם השנייה היא נשארה בהכרה אבל היה לה עדיין קשה לנשום, ואז היא הורדמה והצינורות הוחזרו. בכל פעם שאלתי את עצמי, אם היה מטפל באזור, שהיה מטפל בה לפני התהליך או אפילו במהלכו, האם זה לא היה יכול לעזור. אולי איזו לחיצה על מרידיאן הכליות, אולי מחט במרידיאן הריאות, או נגיעה במקום הנכון, או אני לא יודעת מה, אני לא בקיאה בכל השיטות... אבל אולי משהו היה עוזר לה לגייס מעט יותר כוחות ולנשום בעצמה, לפחות כמה נשימות, שיהיה כואב פחות. מנקודת המבט שלי, תמיד אפשר לעשות משהו. תמיד אפשר להקל במעט על הסבל, לפחות. אולי זה נובע מחוסר ההשלמה שלי עם כך שיש סבל בעולם, אבל לא נראה לי שזו אשליה. אני יודעת שאפשר לעזור, ראיתי את זה קורה מספיק פעמים. שמעתי מספיק סיפורים. זה נכון שלטפל בבית חולים זה לא נושא קל. נכון שלטפל בקשישים שמחוברים למכונות הנשמה זה תחום שחסרה בו תקווה, שלא לדבר על תהילה. פידבקים חיוביים זה דבר שקשה למצוא במצבים האלה, וגם לא לרפא או להציל חיים. מצבה ממשיך להיות עגום ביותר. היא סובלת, מבקשת שינתקו אותה מהמכונות. פעם אחת היא הוציאה לעצמה את הצינור, דבר שגרר הרדמה והכנסתו מחדש. הרופאים ממליצים שבמקום מכונת ההנשמה, יעשו חור בגרון שדרכו יכניסו את הצינור. המשפחה לא יודעת מה להחליט. מצד אחד, היא לא רוצה להאריך את החיים בסבל נורא כל כך. מצד שני, יכול להיות שהצינור יגרום לכך שיהיו לה פחות כאבים. שאלתי הראשונה היא כזו: האם מישהו מכם יודע במה מדובר בכל מה שקשור למכונות הנשמה, מה כואב יותר או פחות, למשל? והשאלה השנייה: האם אתם באמת חושבים שאין מקום במצב הזה לטיפול?