סיכום... שנתי?

[Blue mai]

כן כן[:../images/Emo82.gif

מתי השתחררת?ואיפה שירתת? [סביר להניח שאני אראה את ההודעה שלך בעוד שבועיים...]

 

[SomebodyElse]

עוד לא השתחררתי

אני משתחררת עוד קצת פחות מחודשיים ושירתתי בקרייה

 

[P i x i e s]

השקעתי דווקא!

אני לא זוכרת הרבה מאד מינואר, חודש רגיל אני חושבת. הכל בעצם התחיל בתחילת מרץ. ההורים שלי הפתיעו אותי בנסיעה לניו יורק. ממש ממש שמחתי

זאת הייתה נסיעה ממש ממש טובה, נסעתי לעשרה ימים עם אמא ועשינו מלאאאא שופינג. ראיתי גלריות, מחזמרים, מוזאונים לאומנות מודרנית. היה באמת מדהים ובא לי שוב. חזרתי משם יחסית שונה. התחילה אצלי מודעות אופנתית יותר גבוהה (למרות שתמיד היא הייתה יחסית גבוהה) והתחלתי באמת להשקיע בעצמי. מה גם שבינואר או טיפה טיפה לפני, עשיתי החלקה יפנית שזה היה התגשמות חלום פרקטיקלי... אני לא מסתדרת עם השיער שלי. בסוף מרץ היה יומולדת 16, היה מאד כיף. הייתי בבאסת יומולדת כזאת וביום עצמו הפתיעו אותי. מאד שמחתי לראות כמה השקיעו בשבילי והכל... יום אחרי זה היינו כולם במקס ברנר, ויומיים אחרי מקס ברנר עשיתי את המסיבה בעצם. באו די הרבה אנשים ולמרות שלא היה כמו שציפיתי היה יחסית נחמד. המעגל החברתי היה חביב... היו אפס אנד דאונס אבל הקבוצה שהייתה החברים שלי אז עדיין החברים שלי היום. בעיקרון לקראת מאי היה משבר ממש. זה היה במגן בהיסטוריה או מתמטיקה, לא זוכרת. בכל מקרה, קבענו ללכת לת"א אחרי ואני סיימתי יותר מאוחר מהשאר והם אמרו שהם לא יעלו על האוטובוס בלעדיי ואני בינתיים דופקת ספרינט הביתה, מהר לוקחת כסף ורצה לראות את האוטובוס עובר לי מול העיניים, כשהחברים שלי בפנים. נורא התעצבנתי והתקשרתי לאחת מהם שרק אמרה לי שהם לא רוצים אותי שם, והם צעקו עליי שאני צועקת עליהם והיה מגעיל ומפגר. מתישהו בין לבין הכרתי את מקושרים וראיתי שם כל מיני אנשים לא צפויים, ביניהם אח של חברה שלי סיון. שבוע אחרי זה היה היומולדת של סיון, שחגגה עם עוד חברה שהשלמתי איתה (רבנו לגבי הפרוג'קט באנגלית... ממש שמחתי להשלים איתה) שגרה קצת רחוק מאיתנו. ביומולדת עצמה היה ממש ממש ממש כיף. כולם התנצלו בפניי על תקרית האוטובוס, חיבוק אמיתי ראשון מאז הריב עם החברה על הפרוג'קט... לדרך חזרה סיון הציעה להסיע אותי. נכנסנו לאוטו ואת מי אני רואה?! את אח שלה מסיע. כן, את אח שלה שראיתי במקושרים. היה מפדח לחלוטין ובסוף הנסיעה הוא אמר לי "תחנה ראשונה לילדה שנכנסה לי לפרופיל".

באותו לילה הכרנו, התחברנו ממש. יום אחרי זה יצאנו בתור ידידים אבל זה התפתח ליותר ומאז נהיינו זוג. זאת הייתה תקופה מדהימה מבחינת חברים ויציאות והאהבה פשוט גדלה מיום ליום. באותו זמן היו כל הבגרויות ככה שממש שכונה אז היינו צמודים אחד לשני 24 שעות ביממה והוא אחד האנשים שנכס להכיר אותם. נכס. הייתי מאושרת ושלמה עם עצמי. סיימתי את הבגרויות בהצלחה והתחיל החופש הגדול. קבעתי לעצמי מטרה: לעבוד כדי לחסוך כסף לנסיעה לקנדה, לחברה שלי שעברה לשם לפני הרבה זמן. עבדתי בקייטנה חודש שלם. זה ממש שחק אותי, שמחתי לסיים עם זה. בינתיים העניינים עם תום היו... בסדר. באתי אליו הרבה אחרי הקייטנה וכו', אבל אז היה שבוע ממש מוזר... הייתי חולה והרגשתי שהוא מתרחק, רבנו הרבה... ביום האחרון של הקייטנה הוא טס בלילה לגרמניה, אבל לפני זה הוא החליט להיפרד. זה היה ממש כואב לשמוע את זה, אז בהחלטה ספונטנית נסעתי לנתניה לחברה לנקות את הראש. היינו בים, במסיבה... קצת התאוששתי, מה גם שהיה שמץ תקווה שנחזור לאור סמסים כאלה שגם לו זה קשה וכו'. זה היה סופ"ש אז ביום ראשון חזרתי הביתה ועברתי חידוש להחלקה היפנית, זה ממש עודד אותי. מה גם שציפיתי מאד ליום רביעי באותו שבוע שאני אתחיל את העבודה החדשה בICQ (פרויקט כזה לקיץ... התקבלנו 9 ילדים וכל אחד במחלקה אחרת. אני הייתי בשיווק ופרודקט). באותו ערב הלכנו לאיזה מקום כל המשפחה ופתאום קיבלתי ממנו סמס מחו"ל שהוא ניסה להתקשר ולא עניתי ושהוא ינסה מחר. אמרתי לו להתקשר, הוא התקשר ואמר לי שהוא מתגעגע, שזאת הייתה טעות... אני לא יכולה לתאר לכן את האושר ואת החיוך שהיה לי באותו רגע. מאז הייתי באטרף של ציפיות עד שהוא יחזור מחו"ל. הוא חזר בדיוק בזמן לניצנים. השגתי לו ולעוד שני חברים שלו כרטיסים והלכתי עם חברים שלי גם. היה לילה ממש ממש כיפי. הוא היה די שיכור ולא יודעת הרגעים האלה שרקדנו צמוד והתנשקנו, זה הרגיש לי כ"כ שלם וכ"כ נכון... כאילו זה ימשך לנצח ואיזה יופי זה לא לקנא בזוגות אחרים אלא להיות הזוג שמקנאים בו. מאמצע-סוף אוגוסט הסתובבתי הרבה עם חברים. הכרנו שני בנים בני 19 בערך דרך אחות גדולה של מישהו (שהיא חסרת חיים אבל חפיף היה מעניין). בסוף אוגוסט נסעתי בספונטניות לאילת עם חברות והיה כיף. הרבה שופינג עניינים... מתישהו החבר גם טס לנאפה ודי דאגתי אבל הוא שלח לי סמסים והתקשר אז היה בסדר. ספטמבר. התחילו לימודים והרגשתי שחוקה ממש... לא משנה שכל יום בחופש קמתי ב7, הרגשתי כאילו שאם זה לבצפר אני לא מסוגלת. החבר התגייס והמסיבת גיוס שלו הייתה נחמדה+. שתיתי שם וודקה בפעם הראשונה, תפסתי ראש נחמד ואח"כ נשפכנו על הספה והרגשתי מאוהבת מתמיד. נכנסנו למן שגרה כזאת של סופי שבוע ונהניתי מזה נורא. בסוכות התחילו הבעיות בעצם. הקשר עם אחד מהבנים בני 19 שהכרנו התחזק וכולם אמרו לי שהוא אוהב אותי ורוצה אותי, מה שהתברר כנכון ויצר המון אקשן ושמועות. חסרת החיים שהכירה לנו אותם הפיצה עליי שאני בוגדנית, הפיצה על החבר שלי שהוא בוגד בי כל הזמן. בסופו של דבר הבהרתי לו שאני בוחרת בחבר והמשכנו להיות ידידים. בחג שני היה לנו חמישה חודשים וזה היה לילה כזה מדהים... שכבתי בפעם הראשונה והייתי כולי שיכורה (בכוונה). הלכנו בהתחלה לים והחזקנו ידיים והתנשקנו ולא רציתי שזה ייגמר. בבוקר קמתי ולא יכלתי להפסיק להקיא. אפילו לחדר מיון לקחו אותי. בסופי שבוע שאחרי זה הרגשתי ממש נטושה. נפגשתי עם החבר והכל אבל הרגשתי שהוא בוחר את חברים שלו על פניי, ובשבת אחת שקבענו לצאת והוא אמר שהוא עייף מדי היה השיא. באימפולסיביות שלחתי הודעת SMS די ביצ'ית והוא כעס וכל השבוע הייתה שתיקה. ביום רביעי הוא שלח סמס אם אני חושבת שזה נורמלי לקשר שלנו ובלהלבלה, בסופ"ש ההוא נפרדנו. היה (ועדיין) כ"כ כואב.. פשוט לא הפסקתי לבכות ועד היום אני בוכה. עברו כבר חודשיים ואני לא עושה שומדבר מועיל ולא מצליחה להכיר אחרים וזאת הייתה נקודת שבירה ענקית. עד עכשיו אני מרגישה כאילו אין טעם לכלום. שבועיים אחרי הפרידה נפגשנו והתנשקנו וכל מיני (הוא יזם הכל מן הסתם... אני לא טובה בזה) ומשם התחיל קשר מיני שנמשך עד עכשיו, מסובך לגמרי. היו שבועיים שלושה לסירוגין שלא נפגשנו אבל ברוב סופי השבוע, כולל זה, נפגשנו. תוך כדי הכרתי מישהו מי"ב משיעורי קולנוע והחלטתי לקחת את זה לאט, שיהיה משהו לא רציני אבל המאמצים לשווא. כולם ראו אותנו כחברים וזה בצירוף הקשר עם האקס = לא שילוב טוב. האקס יצא רבעוש אז נפגשנו ברביעי בלילה ופשוט בכיתי תוך כדי סקס (והוא לא ראה) וכנראה מיסורי המצפון, אז אחרי זה שלחתי לו הודעה בה סיפרתי לו שהקשר עם ההוא לא כזה ידידותי נטו ואז היה וידוי שתמיד יהיו רגשות ובלהבלהבלה, החלטנו לא להפסיק עם זה. בינתיים עם החדש העניינים די התדרדרו, לפחות מבחינתי. לא יכלתי לגעת בו או לנשק אותו ובסוף אמרתי לו פשוט שאני צריכה הפסקה. אתמול אגב הוא החליט לגמור עם זה סופית והאמת שזה פגע בי. בקיצור הייתה שנה מדהימה אבל גם עצובה נורא. הכרתי אהבה גדולה ואיבדתי אותה וכל מה שנותר זה לקוות שמתישהו אני אפגוש עוד מישהו, או שאני והאקס נחזור... לא יודעת. נשרוד, אה?

 

[Small talk]

ננסה ../images/Emo3.gif

אבל תקראו [אפילו הבאתי את היומן משנה שעברה לראות מה עשיתי].

בפבואר 07 הצטלמתי לפרויקט של בת דודה של חברה לבצלאל, לא ראיתי איך זה יצא בסוף אבל היה חוויתי ביותר.

גם היה טיול שנתי שהכניס אותי פרופורציות על חברים שלי.

התבטלה לי הגדנ"ע עקב עיצומי המורים [התחלת הפגיעה מהשביתה של המורים]

הבנתי שלפעמים כשאני רוצה משהו [או יותר נכון מישהו] אני יכולה להשיג אותו [השאלה האמיתית אם אני באמת רוצה אותו

].

עברתי 7 בגרויות בהצלחה אם לא מתייחסים ל04[שסיימתי עם 62] הציון סופי הכי נמוך שלי יצא 84.

היה יום פרידה מחברים [כאיולו לא פרידה, אבל אח"כ אני לפחות דיי התרחקתי מהקבוצה שהיו ה'חברים' שלי מט' עד י"א].

התחלתי ללמוד נהיגה ב19.7 יום שהיה אח"כ אחד הימים הטובים.

הפגנתי חברות לתפארת, דבר שלא שינה את העובדה שהחברות התפרקה.

היה לי צו ראשון באוגוסט שהיה אחלה יום.

עברתי תאוריה ראשונה למחרת, בירושלים.

ה3 ימים האלה שהייתי בירושלים היוו מין עצמאות ראשונית, הייתי אצל דודים שלי שלושה ימים והגעתי כל פעם לכל מקום באוטובוס.

פגשתי בנות מהפורום [שאני יודעת שזה נשמע הכי מטומטם ומפגר אבל בשבילי זה צעד של אומץ] הייתי במפגש בעזריאלי וביליתי יום כיף עם עדי בת"א.

טסתי לפולין.

נהייתי בת 17, יום שהיה לי דיי קשה [באותו יום חזרתי מפולין אחרי כלום שינה והיה לי קשה לתפוס שחזרתי ובכיתי המון ורבתי עם אבא שלי בארוחת ערב לכבודי ושברתי כוס יין ביד מכעס]. [עוברת יומן ליומן של השנה]

היו לי עוד כמה ערבים ספונטנים עם חברה שתמיד לצאת איתה לא נגמר איפה שהוא התחיל.

החלפתי קבוצת חברים, כאילו התרחקתי מהקבוצה הישנה סופית [כאילו סופסוף הכרתי בזה שזה קרה] והתחלתי לשבת קבוע עם ידיד בהפסקות ולפעמים עם עוד 2 שמצטרפים.

התחלתי לעבוד בעבודה רצינית ראשונה בחיי [אני לא מחשיבה ביביסטיר כעבודה רצינית].

איך שמצאתי את העבודה ההיא מצאתי עוד 2 עבודות לא קבועות בכלל [מלצור בבית של מישהי ביישוב כשהיא עושה ארוחות חשובות ובאיזה מסעדה באזור].

התחילה השביתה שמצד אחד הביאה איתה המון חופש בדיוק שהתחלתי להרגיש שאני לא מסתדרת עם שיגרה ומצד שני גררה המון דיכאונות ובכי.

שיכנעתי את המשפחה לארח עולה חדשה פעם בשבועיים.

קיבלתי מנילה.

עברתי טסט ראשון והרגשתי הכי מלכה בעולם.

לרגע היה לי נדמה שמישהו שרציתי מגיל 4 רוצה אותי בחזרה.

וזה עבר אחרי 10 ימים שהבנתי שאני חייה באשליות. סיכום דברים- הפכתי מנערה לבוגרת למרות שנשארתי בתולה התנשקתי עם 2 אנשים. השתכרתי מעט מידי פעמים. הפכתי לבן אדם הרבה יותר פתוח. הרזתי השמנתי נשארתי בחיים. קראת?

 

[P i x i e s]

קראתי ../images/Emo13.gif

היה ממש מעניין!

 

[ש ל ו מ צ ה]

קראתי ../images/Emo23.gif

 

[סיכותנעוצות על הלב]

אכן../images/Emo71.gif

 

[Blue mai]

[:../images/Emo82.gif

את חמודה...והשתנית מהפעם האחרונה שיצא לי לקרוא הודעות שלך כאן[:

 

[Small talk]

חח השתנתי איך?

סיקרנת אותי והתחברתי במיוחד למסנג'ר אבל את לא מחוברת. את מוזמנת לענות לי עוד שבועיים כשתחזרי

.

 

[Lost Lullaby]

וואלה. אין לי מושג

לפני שנה הייתי ב-יב' והיה הכי כיף בעולם ואני מתגעגעת לימים האלו שבאמת לא היה למה לדאוג [חוץ מלתעודת בגרות, אףפעם לא הייתי טובה במתמטיקה]. בדיוק קודם חשבתי על זה, שפתאום כשנתקלים במישהו שלמד איתך ולא החלפת איתו מילה כל התיכון- מתחילים להתעניין בשלומו באמת ומה הוא עושה בצבא ואיך, כאילו, איכשהו פתאום זה מעניין אותנו למרות שפעם לא ידענו מה השםמשפחה של אותו אדם. לא כל כך היה לי חופש כי התגייסתי ממש אחרי שהבגרויות הסתיימו. בהתחלה הייתי נורא מבואסת מזה, כי בקושי הספקתי לעבוד 3 חודשים [למרות שתכלס אין תלונות על המשכורת הצבאית שלי

ליאור אל תקפצי עליי], או לנוח, והייתי צריכה לנוח אחרי תקופת הבגרויות. אבל עכשיו אני די שמחה שהתגייסתי מוקדם [למרות שעוד חודש באזרחות לא יכל להזיק

], אני כבר בסדיר כמעט שלושה חודשים ויש לי חברות שיתגייסו כשאצא לפנסיה בערך [או כשאתקדם, טפו טפו טפו

אמן]. עם רוב החברים לא כל כך הצלחתי לשמור על קשר מאז שהתגייסתי, גם כי בשלושה החודשים הייתי בקורס והייתי סוגרת וכשיש יום וחצי בשבוע בבית אין כל כך זמן לכולם... ועכשיו אני מרגישה מוזר להפגש עם חברות שלא ראיתי חצי שנה. וזה, חבל. שנה שעברה חגגתי את השנה החדשה עם החבר וחברים שלו, השנה אהיה בצבא. שזה מבאס. אבל אנחנו עדיין ביחד

[כבר שנה ו...חודש?]. כמה ימים אחרי זה [4.1, שזה גם היומולדת של אחותי] עברתי טסט [והשבוע קיבלתי ת'רישיון החדש. לא כתבו ת'שם שלי נכוןןן] אני חושבת שכן השתניתי בשנה הזו. בעיקר בחצי השנה האחרונה, אולי בגלל האינטנסיביות וכל השינויים [כה, מהגיוס] תכלס? לשנה הבאה אני מקווה שיהיה לי אתגר, בעיקר בצבא [כי כרגע אין לי, מי המעפן שהחליט לתת לי אוכלוסיה נורמטיבית+-...]. אנערף

 

[SomebodyElse]

קראתי

מה את עושה בצבא?

 

[Lost Lullaby]

מד"נית מרחב

 

[LimiMimi]

קראתי ../images/Emo3.gif

את לא מחדשת כלום מה זה

 

[Lost Lullaby]

סליחה. ../images/Emo10.gif

לא ידעתי מה לכתוב

 

[אפרשקסית]

../images/Emo23.gif

אמאלה נזכרתי שהיה לך איזה ויכוח עם יגאל למי יש קבא גבוהה יותר

! ואיזה חמוד, הוא שלח לי סמס ליומולדת :[ ויש לך אחלה תפקיד, רילי רילי..כל המדניות שהיו בלשכה היו מקסימות..[וכמה פקסים היו מקבלות

...חח]..ומדניות בכללי מקסימות [מתחנפת

] 4.1 זה גם היומולדת של האקס

אמא. טוב. כאן תמה חפירתי. שלום ולהתראות

 

[Lost Lullaby]

חמודה את P:

המדנית של לשכג חיפה הכי חמודה

[סתם לא יצא לי להכיר לעומק אחרות

]

 

[THE ronch]

ארוך.

2007. תמיד כל כך קשה לי לכתוב סיכום של שנה. אני אף פעם לא מצליחה להעביר את התחושות וההרגשות שלי בנוגע לדברים עד הסוף, אז לנסות להעביר תקופת זמן כל כך קצרה בדף וורד או שניים מסכנים? זה מרגיש לי אבסורדי, ובכל זאת אני אנסה. נראה מה יצא. אלפיים ושבע, איזה שנה מוזרה. נדמה לי שזו השנה שבא הכל מן מצא את מקומו. כל הקשרים שהיו לי, מערכות היחסים עם חברות, ידידים, משפחה, הכל התיישב. פתאום נדמה ששומדבר לא אחוז תזזית, וגם אם עצוב, לפחות רגוע. השנה הקודמת התחילה באי ודאות מטורפת. בדיוק חצי שנה אחרי המקרה שערער לי את החיים, הייתי צריכה לבנות הכל מהתחלה ובייסיקלי, להמשיך הלאה. או לפחות לנסות. זה הרגיש לי לגמרי בלתי אפשרי. והשנה, למדתי על עצמי כל כך הרבה. התחלתי לנסות להגיע קצת מעבר לעצמי, לנסות להסתכל על הכל מנקודת מבט גבוהה יותר, מנותקת יותר, אובייקטיבית. קראתי כמה קטעים של פילוסוף בשם הובס, ואחריהם הייתה לי ולאודליה שיחה לפני כמה ימים, על איך שהדכאון הוא לא חלק מהאני שלך, על איך שאופוריה גם היא רק משהו חיצוני, והכי מפחיד זה לנסות להכיר את הגרעין של עצמך. את איך אתה בלי מצבי רוח משתנים, בלי חברים שישפיעו באופן הכי טבעי בעולם על ההתנהגות שלך. על מי אני באמת. 12 חודשים האחרונים הסתובבו כולם סביב נבירות עצמיות בנסיון הבלתי נגמר להגיע לזה, ואני עדיין לא יודעת אם הגעתי לנקודה הנכונה, אני חושבת בחיים לא אצליח לפשוט את עורי לגמרי, אבל המרדף עצמו באמת נתן לי המון. היו כמה תרחישים שמאד ערערו אותי השנה. הניתוק מדנה, ההבנה הבלתי נסבלת שכולם מסוגלים לתקוע לך סכין בגב במקרה הצורך, גם אם לא יעשו את זה. העובדה שזו אופציה לכל דבר. המוות של קלי, אבא של שרה, שפשוט...הרס אותי. איך ששומדבר לא בטוח, איך שחיים מלאים נקטעים ברגע, ההרגשה הזו של הציפייה למוות ושהוא באמת מגיע בסופו של דבר. ופתאום זה כל כך קרוב, וזה הרג אותי, באמת, והרג אותי לראות את זה קורה לה. ופולין, שאני לא יודעת אם יש לי עדיין יותר מדי מה להגיד על זה, עוד לא מעזה לפתוח את העניינים מול עצמי אז כנראה שאפשר להשאיר את זה ככה. אחת החוויות הכי מערערות ומחזקות בו זמנית שהיו לי בכל החיים. זה היה טיול שלימד אותי כל כך הרבה על עצמי, עם או בלי הקשרים לשואה. איך זה לבלות עם אותם אנשים במשך תשעה ימים, רחוקה מהחברים, ומהבטחון, ואיזו מן חשיבות יש לבית שלי. שלי שלי שלי. ומהצד השני, כל כך הרבה חוויות טובות. על איך שהחברות עם שרה התהדקה בטירוף (על איך שהיא מאתגרת אותי, סוף סוף). ואיך שהרווחתי את בנג'ו כמישהו שאני באמת יכולה לסמוך עליו, שיהיה שם בשבילי, על איך שהחדר שלו הוא הבריחה שלי מכל הגועל של אלנבי-שינקין שלפעמים אני אוהבת כל כך, על איך שהמיטה שלו כבר קיבלה את הצורה של הגב שלי. וסיון, שאולי בפעם הראשונה בשלוש השנים שאני מכירה אותה הגענו למן איזון בחברות שלנו, לא עוד אני מספרת והיא מקשיבה. היא הרגישה פתוחה מספיק כדי בפעם הראשונה לספר לי הכל, את כל נבכי נשמתה שהייתי מקבלת מהם במשך שנים רק רסיסים, וזה טוב, להרגיש ככה שלמה. בכל מה שנוגע למשפחה הייתה שנה רגועה. אני חושבת שהמשפחה המצומצמת שלי, שאי אפשר ממש לקרוא לנו משפחה כי לעולם לא היינו ולעולם לא נהיה לגמרי מאוגדים, אבל גם בתחום הזה מצאנו קצת peace of mind. אחותי עברה לגור באילת, וזה אמנם נשמע מוזר שאני אומרת את זה בהקשר אליי- אבל כל הכבדות הזו שלה והיחסים המוזרים עם אבא ואחי פשוט חלפו, ופינו את מקומם לגעגועים נכונים, וחשובים, ולמערכות יחסים הרבה יותר בריאות. אחי ואני התקרבנו כמו שלא חשבתי שנתקרב לעולם, ואבא כרגיל הוא האדם שלנצח תמיד אסתדר איתו, בכל מקרה ובכל מצב. בבית שלי, עם אמא (והחבר שלה שמתנחל פה רוב הזמן) המצב קצת פחות אידיאלי. הגעתי השנה לתובנות שקצת זעזעו אותי. אני אוהבת אותה, ומעריכה אותה, ואני חושבת שהיא אדם טוב בסופו של דבר. אבל הגעתי למסקנה שיש אנשים שפשוט, לעולם לא יסתדרו. לפחות לא בסטטוס מרותי, וכנראה שאנחנו אחד מזוגות האנשים האלה. החיים בבית הזה פשוט הפכו לבלתי נסבלים; ואני הולכת לשים לזה סוף בעוד שנה בדיוק, וחבל לי. באמת. לא הייתי רוצה להרגיש שאני מפסידה את אמא שלי, אבל לצערי זו הרגשה שגם ככה מלווה אותי כבר הרבה זמן. התחלתי לכתוב השנה, זה אחד ההישגים הגדולים ביותר שאני יכולה לזקוף לזכות עצמי. אז אני עוד מאד, מאוד, מאוד מאוד בוסרית, ואני אמנם לא מרוצה מרוב מה שיוצא לי, אבל לפחות יש לי את החופש המחשבתי הזה להצליח...לנסות. רק לנסות, ולדעת שזה לא נורא אם לא ילך לי, ולהרשות לעצמי לטעות. פשוט ככה. אני עובדת כבר חצי שנה. טוב להרגיש שאני עושה משהו עם עצמי, בעיקר כשאני פשוט כל כך אוהבת את המקום הזה. ומאושר לי שם. אני מרגישה כמו בבית, הרווחתי לפחות עשרה חברים חדשים וטובים, זה מאוד עזר לי גם לרדת במשקל, ואולי קצת לצאת מבועת המחשב-טלוויזיה-ביתספר. ואסף, אסף. אני אפילו לא יודעת מה לומר. הכרתי אותו לפני שבעה חודשים, בלילה מוזר בבית של בן. עברתי ליד העבודה שלו בדרך לבן עם חברה, הוא בדיוק עשה סגירה וסיננתי לה "אלוהים שישמור, אני רוצה את המהמם הזה במיטה שלי כאן ועכשיו". 10 דקות אחר כך אני יושבת על המיטה של בן, מחכה שייצא מהמקלחת, והמהמם משינקין נכנס לחדר ומתיישב לידי. בחיוך מוזר אני מסתכלת למעלה ונותנת נשיקה לאלוהים. מאז זה קצת היסטוריה בעיני, שומדבר להתחיל לספר עליו ולפתוח פה, אבל שבעה חודשים אחרי וחזרתי לפני כמה שעות מעוד סופשבוע אצלו. ועם כל הבלאגנים, והדרמות, הדפוק הזה עושה לי טוב. ואם כבר הישגים, שכבתי איתו בפעם הראשונה. עוד ששה ימים יומולדת חצי שנה.

מה עוד כבר יש להגיד? יש לי תחושה שעברתי על הכל. וגם אם לא, היי, אף אחד לא מושלם. הייתי שנה מלאת תהפוכות, אבל היא הייתה נכונה לי, ויפה, ואין לי תלונות. לעוד שנה ממצה כמו זו אם לא יותר אמן. אם קראתן, אתן מכירות את הנוהל...

 

[סיכותנעוצות על הלב]

אמן../images/Emo23.gif../images/Emo71.gif

 

[Mardy Bum]

את מדהימה, את.

 

[ShiRa1101]

../images/Emo28.gifקראתי.

נשמע שבאמת הייתה לך שנה ממצה! שנה טובה