ארוך.
2007. תמיד כל כך קשה לי לכתוב סיכום של שנה. אני אף פעם לא מצליחה להעביר את התחושות וההרגשות שלי בנוגע לדברים עד הסוף, אז לנסות להעביר תקופת זמן כל כך קצרה בדף וורד או שניים מסכנים? זה מרגיש לי אבסורדי, ובכל זאת אני אנסה. נראה מה יצא. אלפיים ושבע, איזה שנה מוזרה. נדמה לי שזו השנה שבא הכל מן מצא את מקומו. כל הקשרים שהיו לי, מערכות היחסים עם חברות, ידידים, משפחה, הכל התיישב. פתאום נדמה ששומדבר לא אחוז תזזית, וגם אם עצוב, לפחות רגוע. השנה הקודמת התחילה באי ודאות מטורפת. בדיוק חצי שנה אחרי המקרה שערער לי את החיים, הייתי צריכה לבנות הכל מהתחלה ובייסיקלי, להמשיך הלאה. או לפחות לנסות. זה הרגיש לי לגמרי בלתי אפשרי. והשנה, למדתי על עצמי כל כך הרבה. התחלתי לנסות להגיע קצת מעבר לעצמי, לנסות להסתכל על הכל מנקודת מבט גבוהה יותר, מנותקת יותר, אובייקטיבית. קראתי כמה קטעים של פילוסוף בשם הובס, ואחריהם הייתה לי ולאודליה שיחה לפני כמה ימים, על איך שהדכאון הוא לא חלק מהאני שלך, על איך שאופוריה גם היא רק משהו חיצוני, והכי מפחיד זה לנסות להכיר את הגרעין של עצמך. את איך אתה בלי מצבי רוח משתנים, בלי חברים שישפיעו באופן הכי טבעי בעולם על ההתנהגות שלך. על מי אני באמת. 12 חודשים האחרונים הסתובבו כולם סביב נבירות עצמיות בנסיון הבלתי נגמר להגיע לזה, ואני עדיין לא יודעת אם הגעתי לנקודה הנכונה, אני חושבת בחיים לא אצליח לפשוט את עורי לגמרי, אבל המרדף עצמו באמת נתן לי המון. היו כמה תרחישים שמאד ערערו אותי השנה. הניתוק מדנה, ההבנה הבלתי נסבלת שכולם מסוגלים לתקוע לך סכין בגב במקרה הצורך, גם אם לא יעשו את זה. העובדה שזו אופציה לכל דבר. המוות של קלי, אבא של שרה, שפשוט...הרס אותי. איך ששומדבר לא בטוח, איך שחיים מלאים נקטעים ברגע, ההרגשה הזו של הציפייה למוות ושהוא באמת מגיע בסופו של דבר. ופתאום זה כל כך קרוב, וזה הרג אותי, באמת, והרג אותי לראות את זה קורה לה. ופולין, שאני לא יודעת אם יש לי עדיין יותר מדי מה להגיד על זה, עוד לא מעזה לפתוח את העניינים מול עצמי אז כנראה שאפשר להשאיר את זה ככה. אחת החוויות הכי מערערות ומחזקות בו זמנית שהיו לי בכל החיים. זה היה טיול שלימד אותי כל כך הרבה על עצמי, עם או בלי הקשרים לשואה. איך זה לבלות עם אותם אנשים במשך תשעה ימים, רחוקה מהחברים, ומהבטחון, ואיזו מן חשיבות יש לבית שלי. שלי שלי שלי. ומהצד השני, כל כך הרבה חוויות טובות. על איך שהחברות עם שרה התהדקה בטירוף (על איך שהיא מאתגרת אותי, סוף סוף). ואיך שהרווחתי את בנג'ו כמישהו שאני באמת יכולה לסמוך עליו, שיהיה שם בשבילי, על איך שהחדר שלו הוא הבריחה שלי מכל הגועל של אלנבי-שינקין שלפעמים אני אוהבת כל כך, על איך שהמיטה שלו כבר קיבלה את הצורה של הגב שלי. וסיון, שאולי בפעם הראשונה בשלוש השנים שאני מכירה אותה הגענו למן איזון בחברות שלנו, לא עוד אני מספרת והיא מקשיבה. היא הרגישה פתוחה מספיק כדי בפעם הראשונה לספר לי הכל, את כל נבכי נשמתה שהייתי מקבלת מהם במשך שנים רק רסיסים, וזה טוב, להרגיש ככה שלמה. בכל מה שנוגע למשפחה הייתה שנה רגועה. אני חושבת שהמשפחה המצומצמת שלי, שאי אפשר ממש לקרוא לנו משפחה כי לעולם לא היינו ולעולם לא נהיה לגמרי מאוגדים, אבל גם בתחום הזה מצאנו קצת peace of mind. אחותי עברה לגור באילת, וזה אמנם נשמע מוזר שאני אומרת את זה בהקשר אליי- אבל כל הכבדות הזו שלה והיחסים המוזרים עם אבא ואחי פשוט חלפו, ופינו את מקומם לגעגועים נכונים, וחשובים, ולמערכות יחסים הרבה יותר בריאות. אחי ואני התקרבנו כמו שלא חשבתי שנתקרב לעולם, ואבא כרגיל הוא האדם שלנצח תמיד אסתדר איתו, בכל מקרה ובכל מצב. בבית שלי, עם אמא (והחבר שלה שמתנחל פה רוב הזמן) המצב קצת פחות אידיאלי. הגעתי השנה לתובנות שקצת זעזעו אותי. אני אוהבת אותה, ומעריכה אותה, ואני חושבת שהיא אדם טוב בסופו של דבר. אבל הגעתי למסקנה שיש אנשים שפשוט, לעולם לא יסתדרו. לפחות לא בסטטוס מרותי, וכנראה שאנחנו אחד מזוגות האנשים האלה. החיים בבית הזה פשוט הפכו לבלתי נסבלים; ואני הולכת לשים לזה סוף בעוד שנה בדיוק, וחבל לי. באמת. לא הייתי רוצה להרגיש שאני מפסידה את אמא שלי, אבל לצערי זו הרגשה שגם ככה מלווה אותי כבר הרבה זמן. התחלתי לכתוב השנה, זה אחד ההישגים הגדולים ביותר שאני יכולה לזקוף לזכות עצמי. אז אני עוד מאד, מאוד, מאוד מאוד בוסרית, ואני אמנם לא מרוצה מרוב מה שיוצא לי, אבל לפחות יש לי את החופש המחשבתי הזה להצליח...לנסות. רק לנסות, ולדעת שזה לא נורא אם לא ילך לי, ולהרשות לעצמי לטעות. פשוט ככה. אני עובדת כבר חצי שנה. טוב להרגיש שאני עושה משהו עם עצמי, בעיקר כשאני פשוט כל כך אוהבת את המקום הזה. ומאושר לי שם. אני מרגישה כמו בבית, הרווחתי לפחות עשרה חברים חדשים וטובים, זה מאוד עזר לי גם לרדת במשקל, ואולי קצת לצאת מבועת המחשב-טלוויזיה-ביתספר. ואסף, אסף. אני אפילו לא יודעת מה לומר. הכרתי אותו לפני שבעה חודשים, בלילה מוזר בבית של בן. עברתי ליד העבודה שלו בדרך לבן עם חברה, הוא בדיוק עשה סגירה וסיננתי לה "אלוהים שישמור, אני רוצה את המהמם הזה במיטה שלי כאן ועכשיו". 10 דקות אחר כך אני יושבת על המיטה של בן, מחכה שייצא מהמקלחת, והמהמם משינקין נכנס לחדר ומתיישב לידי. בחיוך מוזר אני מסתכלת למעלה ונותנת נשיקה לאלוהים. מאז זה קצת היסטוריה בעיני, שומדבר להתחיל לספר עליו ולפתוח פה, אבל שבעה חודשים אחרי וחזרתי לפני כמה שעות מעוד סופשבוע אצלו. ועם כל הבלאגנים, והדרמות, הדפוק הזה עושה לי טוב. ואם כבר הישגים, שכבתי איתו בפעם הראשונה. עוד ששה ימים יומולדת חצי שנה.
מה עוד כבר יש להגיד? יש לי תחושה שעברתי על הכל. וגם אם לא, היי, אף אחד לא מושלם. הייתי שנה מלאת תהפוכות, אבל היא הייתה נכונה לי, ויפה, ואין לי תלונות. לעוד שנה ממצה כמו זו אם לא יותר אמן. אם קראתן, אתן מכירות את הנוהל...