סיכום אובזרבר- הספדים

YossihNew · 20/9/25

הספד לוויקטור קוויניונס- 10 באפריל, 2006:

ויקטור קוויניונס, הבעלים השנוי במחלוקת של IWA בפורטו ריקו, ואולי הזר היחיד שניהל כמה ארגונים שונים ביפן בשנות ה-90, נמצא מת במיטתו בביתו. בן 46 היה במותו. קוויניונס, שהיה קרוב לגורילה מונסון כי התחברו בתחילת שנות ה-70 בפורטו ריקו, ואמרו שהוא הבן שלו- הוא וחבריו הכחישו את הסיפור וקוויניונס תמיד טען שמונסון התייחס אליו כמו אל בן והיה סנדקו הדתי- היה בתחום מאז שהיה מתבגר וקפיטול ספורטס נפתחו. חוץ מזה שהיה בעלים של ה-IWA, הוא היה בעלים חלקי של WWC המון שנים, וגם היה מעורב מאוד בארגונים ביפן כמו FMW, וגם W*ING ו-IWA יפן, ועבד המון גם לטובת ה-WWF, שם ניהל את התחום הלטיני ואת מחלקת סופראסטרוס, CMLL ו-AAA. קוויניונס למד את המקצוע ממונסון, והייתה לו גישה מיושנת בעסקים של חבר מול אויב. במלחמות בפורטו ריקו, הוא האמין שמי שעובד ב-WWC לא יעבוד אצלו, כמו WCW וה-WWF, ורוב הארגונים שנלחמו. הוא התרכך לאחרונה, והשתמש במתאבקי TNA כשג'ף ג'ארט ודאטץ' מאנטל עבדו עבור המתחרים, ואפילו שג'ארט עבד ב-WWC, הוא ניסה ונכשל להביא את ריקי בנדרס ל-TNA כחבר ב-LAX. הוא גם חשב במונחים של דולרים וסנטים. מונסון האמין שאם אתה בעסקים לכל מטרה פרט לרווח כספי, אתה לא במקום הנכון. קוויניונס, כמו מונסון, כשדיבר, הדגיש אנגלים, איכות קרבות ואישיות באופן פחות מההוצאות וההכנסות, וכל העסקאות.
כרגע, ההערכה המשטרתית, לפני הטוקסולוגיה, אומרת שקוויניונס מת משילוב של סומס ואלכוהול, ונחנק למוות בשנתו. הוא היה שתיין כבד, אבל אלו שהיו קרובים אליו אמרו שהפסיק לשתות לאחרונה ולא היה בהמון האוס שואוז. הוא היה במופע הגדול בשבוע שעבר, ושתה, אבל סאביו ווגה, שעבד איתו מאז שהארגון הוקם, לא שתה יותר ממה שציפו. לא ידוע מה עתיד הארגון, IWA מפסידים כסף המון זמן, וקוויניונס המשיך איתם כי נכנס לתחום יבוא ויצוא עם שותף עסקי מקולומביה והרוויח הרבה ונכון לעכשיו, הוא כיסה את ההפסדים. קוויניונס שלט ברוב הארגון, ומימן את רוב ההפסדים. וגה ומיגל פרז גם מנהלים. וגה בלי הרבה כסף, אבל פרז די מבוסס בגלל משפחתו. המניות של קוויניונס בארגון יעברו לאחיו, שלא מנוסה בתחום וכנראה ירכשו ממנו את החוזה. גם אומרים שאולי יקבלו מימון מבחוץ כדי לשמור על הארגון. חלק מבעיות השתייה של קוויניונס היו בגלל לחצים. קוויניונס התעצבן שבניהול IWA, הוא הרוויח כסף כדי שכל העובדים והמתאבקים, לפעמים יותר מארבעים, יוכלו להאכיל את המשפחות שלהם. היאבקות היא עסק לא צפוי, אז אפילו כשהארגון היה לוהט, כמו לפני כמה שנים, הוא שתה כדי להתמודד עם הלחץ. בשנים האחרונות, כשהעסקים החמירו, הלחץ והשתייה הידרדרו. הוא אמר שהארגון הפסיד כסף רוב השבועות, אבל הרעיון היה שמופע גדול בסופ"ש כל חודש-חודשיים עם מתאבקים מבחוץ וכרטיסים יקרים ירוויח כסף שימחק את ההפסדים השבועיים.
העובדה שהעסקים שלו היו עם קולומביה גרמה להרמת גבות במותו, ושותפו העסקי מקולומביה גר איתו בזמן מותו. לפני כמה חודשים, הוא מכר את ביתו ב-750,000 דולר ועבר למקום חדש. קוויניונס השתמש בהיאבקות כמקפצה, ושידר קלטות ברשת שם בתקווה שינצל את המדינה בה לא היו מופעי היאבקות גדולים במשך 20 שנה, ויוכל לערוך מופעים באצטדיונים גדולים שם מאוחר יותר באותה השנה. בגלל שזאת קולומביה, זה גרם לחשד שאולי רצחו אותו, אבל המשטרה אמרה שאין סימן מוזר. הוא לא ידע אם להמשיך עם הארגון, בין הלחץ וההפסדים, אבל לפי חבר, הוא הגיע להסכם סודי עם עבדאללה הקצב, הכוכב הזר הכי מפורסם באי, שיגיע. הוא קיווה שזה יעזור לעסקים, וקיווה שקונה יבוא ויציל את הארגון. אבל הוא היה המון זמן בתחום וידע שהעסקים יתרוממו לבסוף. הוא גם רצה לנסות לארגן פגישה עם וינס מקמהן כדי להשיג כמה שמות גדולים שיעזרו לו להכניס מספיק כסף כדי לפצות על השבועות הרעים. על פניו, זה לא היה סביר, אבל בעבר הייתה לקוויניונס מערכת יחסים קרובה עם ה-WWF, כנשיא WWF לטינו בסוף שנות ה-90 כשטיפל בהקלטות סופראסטרוס ליוניביז'ן והעסקים עם הארגונים הגדולים במקסיקו. ולתקופה מסוימת, IWA פורטו ריקו נחשבה לטריטוריה התפתחותית של ה-WWF, והארגון שלח לשם מתאבקים כדי לעזור לו במאבק מול WWC של ויקטור ג'וביקה וקרלוס קולון. המון מתאבקים התלוננו על ההגעה לפורטו ריקו, ואמרו שהחוויה לא הייתה טובה, וה-WWF שלחו פחות ופחות ולבסוף הפסיקו. תביעה שהוגשה מצד טייגר עלי סינג נגד ה-WWF כי חטף פציעה גומרת קריירה ממכת כיסא, גרמה לכך ש-IWA פורטו ריקו הפסיקה להיות טריטוריית פיתוח. הייתה מחלוקת ב-2004 עם ריק פלייר, בגלל שה-IWA השתמשו בדייוויד פלייר כמה חודשים כטובה ובנו לאנגל שיוביל לריק שיגיע וינקום כשותף של בנו. פלייר הגיע הביתה ונמאס לו מפורטו ריקו בגלל התנאים שם. ריק זעם כי לפני שהגיע הביתה, הוא קיבל תפרים בבית החולים ממכת כיסא, וקוויניונס לא שילם על זה. קוויניונס כעס כי הביא את דייוויד לכמה חודשים וחשב שזה יוביל להופעה של ריק במופע גדול וריק סירב להתאבק. זה הוביל לעימות בין פלייר וקוויניונס בניו ייר'ס רבולושן מאחורי הקלעים בסן חואן, ופלייר דרש שקוויניונס ישלם לדייוויד את הכסף על בית החולים וזה נהיה אלים. ה-WWE התנצלו עבור פלייר כשקוויניונס התלונן. לאחרונה ה-WWE יותר ניטרליים, בעיקר כי קרליטו הפך לכוכב גדול, והם עצמם ערכו כמה האוס שואוז בסן חואן.
קוויניונס היה הומוסקסואל, ובהיאבקות זה מוביל לשמועות כשמתאבק צעיר, בעיקר כזה שנראה טוב, מקבל פוש. קוויניונס אהב את ג'ים בארנט שהצליח כל כך בהובלת ארגונים, והתמודדות עם הלחץ של היותו הומו. שנים לפני שבארנט מת, קוויניונס התקשר אליו ואמר לו שהוא העריץ את כל מה שהשיג בהיאבקות, אפילו עם הסטיגמות והדעות הקדומות שהיו נגדו במעגלים רבים. אבל היו יותר שמועות על קוויניונס מעל בארנט, כולל רבות שהגיעו לתוכניות טלוויזיה מקומיות על מתאבקים שהיו להם רומנים איתו וקיבלו ממנו מתנות. הומיסייד פעם אמר שהלך ל-IWA לסיבוב הופעות וקוויניונס התחיל איתו ולכן הוא נגח בו, וקוויניונס לא התייחס לזה. זאת לא הייתה טענה בודדת, אפילו אלו שחיבבו אותו, והיו לו המון חברים, אמרו שהיאבקות אפשרה לו לפגוש אנשים. ועדיין הוא היה החבר הכי קרוב של ברוזר ברודי והיועץ הכי חשוב שלו בפורטו ריקו, ובשנות ה-90, הפך לחבר קרוב לטרי פאנק, ועשה לו בוקינג לכמה אירועים גדולים ביפן, כך שפאנק קיבל קריירה שנייה כאגדת ההארדקור.

YossihNew · 20/9/25

מבחינה בין לאומית, הוא ארגן את טורניר מלך קרבות המוות של ארגון IWA באוגוסט 1995 באצטדיון הבייסבול על שם קוואסאקי מול 28,757 איש, שם טרי פאנק ביקש להפסיד כדי שקקטוס ג'ק יהפוך לכוכב ביפן. המופע התפרסם בספרים של מיק פולי ובקלטות שם דובר כמה הוא ופאנק התאמצו בקרבות האלימים שלהם בטורניר באותו הלילה. הוא גם היה מעורב בבוקינג מתאבקים ל-W*ING ול-FMW בשנות ה-90, ושלח מתאבקים כמו מיגל פרז ג'וניור, ביל דאמוט, סאביו ווגה, ריקי סנטנה, ואל וינס, טאג'ירי, סופר קרייזי, טאקה מיצ'ינוקו, אל טחאנו המנוח, סילבר קינג, ההאדהאנטרס, ריי גונזלס וגם פאנק ופולי. קוויניונס נולד בספטמבר 1959 בפורטו ריקו. הוא היה שם לפתיחת WWC. אביו החורג היה עורך הדין שעזר להקים את הארגון. אמו ניהלה את המלון בו נשארו המתאבקים הזרים. הוא עבד כמוכר כרטיסים ותלה פוסטרים בערים של המופעים, וטיפל בכל הצרכים למתאבקים הזרים שבאו. הוא דיבר אנגלית, ספרדית ויפנית שוטפת, מה שהוביל ליכולותיו לעשות עסקים ברחבי העולם.
רוברט "ג'ינו" מאראלה, גורילה מונסון, היה חשוב מאוד בפתיחת הארגון החדש. היו לו אחוזים והוא עזר לווינס מקמהן האב בבוקינג של ה-WWWF אז. קרלוס קולון, שעזר בהקמת ה-WWC, עבד ב-WWWF כמתאבק פתיחה. לפני שחזר הביתה, הפך לקצת כוכב בקנדה כקרלוס בלפונטה. הארגון חש ששימוש בשמות זרים גדולים הוא המפתח להצלחה, ומונסון יכול היה להביא להם את זה, וגם הוא בא כי היה היל מאוד טוב כאמריקני ענק, כמו תפקיד ההיל שהפך אותו לאובר בצפון מזרח המדינה, לפני שהפך למנהל ועבד כאגדה פייסית. תאמינו או לא, בשיאו מול ברונו סאמארטינו, מונסון היה הענק המנצ'ורי שלא דיבר אנגלית, לפני שהפך לפייס דברן מניו ג'רזי. אחרי הפסדים בשנה הראשונה, ה-WWC החלה להצליח לאחר אנגל עם חוזה מיגל פרז ובראבס. מונסון שלט ב-25% מארגון חזק. אבל לארגון תמיד היו עליות וירידות. היו תקופות בסוף שנות ה-70 שפורטו ריקו הצליחה, והביאה יותר מ-20,000 איש למופעי אצטדיון בתקופה בה אף אחד בהיאבקות פרט למדיסון סקוור גארדן לא הביא מספרים כאלו באופן קבוע. אבל הבעלים בזבזו המון כסף כשהעסקים היו טובים ולא חסכו לתקופה הרעה, אז הם לא הצליחו. מונסון, שהחזיר אותו בתשובה כסנדק שלו בכנסייה, הביא אותו לארה"ב שם עזר לו לקדם מופעים בין 1979-84, ולימד אותו את עסקי ההיאבקות, איך זה עובד, למה זה עובד, ומה לא עובד. בהקלטות של ה-WWWF באותו הזמן, שמעו את הפרשנים ג'ו מקיו וגארי מייקל קאפטה, שדיברו על אנשים ליד הזירה, מזכירים אותו כמודד זמנים ליד הפעמון, ומקיו דיבר לאט. הוא התאבק קצת, בעיקר כמר אקס מתחת למסכה ב-WWWF, ועשה ג'ובים ב-WWC גם. ב-1984, מונסון מכר את המניות שלו ב-WWC לקוויניונס, שהפך לשותף עסקי של קולון, ויקטור ג'וביקה ועבדאללה הקצב. הפיוד הכי מוצלח של הארגון בהיסטוריה, כשעבדאללה הפך לפייס עם קולון מול ברודי וסטן האנסן, התחיל אז והביא 28,000 איש פעמיים לאצטדיון בסן חואן, שיא של האי. להורים של קוויניונס היה כסף כדי להפוך אותו לבעלים חלקי והוא כבר הכיר את כל המעורבים מהתקופה בה הארגון נפתח. הוא היה ידוע כוויקטור הקטן, כי ג'וביקה היה ויקטור, והוא היה אחראי על הקופות ועבד כשופט, וטיפל במתאבקים הזרים. רצח ברוזר ברודי ב-1988 התחיל את דעיכת הארגון. מכיוון שהיה לו כסף, בכמה מקרים הוא עזר לממן את הארגון כשהפסיד כסף בתקופה הזאת. ב-1991, הוא עזב את ההנהלה. אז הוא חתם על הסכם עם ג'וביקה לרכישת המניות, אבל במקום הארגון נסגר ונפתח מחדש בשם אחר. הוא חשב שהוא בעלים חלקי שנים, לא קנו את המניות שלו, אבל זה היה ארגון שהפסיד כסף אז הוא ניתק קשרים.
הוא בילה את רוב שנות ה-90 בבוקינג של ארגוני הארדקור רבים ביפן, וגם כמנג'ר הילי מעשן סיגרים ומניף מקלות קנדו. הוא שלט בארגונים היפניים, בעיקר ב-IWA יפן אותה ניהל, יותר מאשר כל זר בזמן המודרני, והצליח מאוד בעסקים במדינה. הוא היה הזר הראשון שניהל ארגון יפני והיה בוקר משפיע בארגונים זרים. במשך שנים היו לו דירות ביפן ובפורטו ריקו, והוא חי על הקו, והיה מאוד מקושר לתקשורת היפנית ולארגונים, אפילו בתחילת ימיה של PRIDE. הוא התחיל בתחילת שנות ה-90 כסוכן בוקינג ב-FMW, ועזב אחרי סכסוך עם הבעלים אטסושי אוניטה. הוא עזר להקים את ארגון W*ING המקורי עם מיקי איבאראגי. כשהארגון נסגר, הוא הקים את IWA יפן.
ב-1994, הוא הקליט קרבות והקים את IWA פורטו ריקו, עם המון מתאבקים יפניים מ-IWA, מול WWC. אבל הוא לא קיבל הסכם שידור אז הארגון לא המריא. החלום שלו היה לנהל את IWA ביפן ובפורטו ריקו כארגונים אחים, עם אלופי עולם שיהיו בשני המקומות, אבל זה לא קרה. לבסוף הוא הסתכסך עם הבעלים קיושי אסאנו, וחזר עם המתאבקים ל-FMW שנוהלה בידי שואיצ'י אראי המנוח. הוא קבע קרבות למתאבקים גדולים כמו פאנק ומיק פולי במופעי FMW גדולים, ואפילו הביא את שון מייקלס לשפוט פעם אחת. פעם, הוא התווכח עם הכתב היפני פומי סאיטו בלובי במלון, והרביץ לסאיטו בעין. זה הוביל למחלוקת כי שבועון ההיאבקות עמד להפסיק לסקר את FMW עד שיחתום על מכתב התנצלות. בהתחלה קוויניונס לא רצה לחתום, אבל אראי אמר לו שאם לא הם לא יוכלו לעשות עסקים, כי קוויניונס אמר שזה היה קרב אישי, אבל אראי אמר לו שביפן זאת תקיפה. המגזין איים לתבוע אותם ואת קוויניונס, אבל לאחר ההתנצלות, הכל נשאר חלק והשניים חזרו להיות חברים לאחר מכן. הוא עזר ל-WWF בעסקים עם AAA, וב-1999, כשה-WWF הגיעו להסכם עם יוניביז'ן, הם רצו להוביל ולהקים ארגון מכוון לקהל הלטיני בשם סופראסטרוס. בזמן הקלטות WWF רגילות, מתאבקים פורטו ריקנים ומקסיקנים כמו אל היחו דל סאנטו הגיעו והביאו רייטינג מדהים. אבל ה-WWF לא ידעו מה לעשות עם המחלקה והדיבורים על האוס שואוז בדרום מערב המדינה לא התממשו.הם השתמשו בבחורים שריריים שנראו טוב, כמו טרזן בוי וזורו, בשם ארמנדו פרננדז וחזוס כריסטובול, כפייסים ראשיים, וגם בלוס בוריקוואס, ההילים החלשים מה-WWF שהורכבו מפרז, חזוס קסטילו, סאביו ווגה וחוזה אסטרזה ג'וניור. להקליט את זה לפני RAW לא עבד, כי הקהל האנגלי לא התעניין, ווינס עצמו לא הבין את סגנון הלוצ'ה ליברה וחשב שזאת היאבקות רעה. הם גם לא ניסו להבין את התרבות, והיחסים עם סאנטו התפרקו כשהתעקשו שיתאבק בלי מסכה.
כשהחוזה נגמר, הפרויקט הופסק. הוא הקים ארגון מכמה סיבות- הוא דיבר על כך במשך חמש שנים, וחש ש-WWC פגיעה, והיו לו מתאבקים כמו פרז וסאביו ווגה שהיו נאמנים אליו ופוטרו מה-WWF אז הוא רצה לתת להם עבודה. הוא הפסיד כמעט מיליון דולר בשנתיים הראשונות שהארגון פעל, אבל הפך הכל והיו לו שנים רווחיות מהבוקינג של דאטץ' מנטל, שהביא כוכבים מבוגרים וחדשים, כמו אפולו וריקי בנדרס, כשסאביו ווגה כסכסכן הילי. הפיודים בדרך כלל רמזו להיל שהופך לפייס, ופייס שלא הסתדר עם הקבוצה הפייסית. הטרנים היו איטיים ושרדו המון. היכולת להביא מתאבקים חשובים מה-WWF למופעים הגדולים עזרה המון. הנוסחה עבדה וה-IWA היו ארגון מאוד לוהט יחסית לקהל שלהם. ההקלטות בפורטו ריקו, בין אם משכו או לא, תמיד הצליחו, כי זאת מסורת סופ"ש באי. אבל הנוסחה החלה להתעייף. קוויניונס ומנטל הסתכסכו כשמנטל חזר לארה"ב, כי רצה להישאר כיועץ בשכר. קוויניונס המשיך עם ווגה ולוק ויליאמס שעבד עם מנטל, ומנטל עבר ל-WWC. היו עסקים טובים בהתחלה, אבל בשנה שעברה העסקים האטו ובחודשים האחרונים הם הפסידו. כדי לקצץ הפסדם, הארגון קיצץ מארבעה מופעים בשבוע לשלושה, כי דוקטור סיזר ורגס, שהקים את NWS, שילם על המופע של יום חמישי המון זמן.

YossihNew · 9/10/25

הספד לסמי סטימבוט- 22 במאי, 2006:

סמי "סטימבוט" מוקוהאיי היה במשך שני עשורים חשוב בהיאבקות בהוואי. כל חייו, הוא היה אחד מ"נערי החוף" המפורסמים בחוף וואיקיקי, אחד מאתרי התיירים הכי אהודים בעולם. שמו היה מוכר כי היה בטלוויזיה ככוכב היאבקות מקומי, אבל הוא היה מוכר בהמשך חייו כי אימן והתחרה בחתירה בקאנו, ובשנת 2000, זה הפך לספורט מקומי בתיכונים. הוא עזר לכמה בתי ספר לבנות קאנו לתחרות. המאמן הראשי של נבחרת החתירה שאימן, רניי צ'ינג, אמר שלא רק שעזר לזה, אלא הקים את הענף. בקריירה שלו, הוא היה פייס נצחי, כמו נושא שמו, ריקי סטימבוט, שלא היה קשור אליו אבל נקרא על שמו. הוא התגלה בידי לו ת'אז, שהיה חבר טוב של אביו, סמי סטימבוט מוקוהאיי המקורי. ניק בוקווינקל ודיק "דיסטרוייר" בייר, שגרו וגידלו משפחות בהוואי בזמנים שונים, כשנשאלו לגביו כמתאבק, אמרו שאם צפית בלו ת'אז, זה היה סטימבוט. סטימבוט היה מתאבק שקט, שקיבל פוש בהוואי כפייס מספר 2 או 3 לעומת כוכב בין לאומי כריזמטי, אבל בתחילת שנות ה-70 נחשב לפייס המקומי המוביל. הוא גם עבד ברוב שנות ה-60 בארה"ב היבשתית, בעיקר כמתאבק זוגות מוביל עם שותף כריזמטי שהתראיין, כשהוא בנה את הקרב בעבודה החזקה שלו בזירה. הצמד שלו עם הפרומוטר מפלורידה, אדי גרהאם, נחשב בשנות ה-60 לאחד מהצמדים הטובים בעולם, והם היו אלופי הזוגות של ה-NWA בדרום מזרח המדינה שלוש פעמים בין 1964-1967.
בשנות ה-60, רוב המתאבקים בהוואי שעבדו ביבשת שיחקו אחד משני תפקידים: רובם שיחקו הילים יפניים, כולל שני יריביו של סטימבוט במהלך השנים, דיוק קאומוקה, פרופסור טורו טאנאקה ומר פוג'י. אלו שלא שיחקו רקדנים שמחים, כמו ג'ימי סנוקה הצעיר- מתאבק מפיג'י שהתחיל בהוואי- או מרים המשקולות דין היגוצ'י- דין הו. סטימבוט היה שקט מדי, והסגנון שלו היה טכני מדי כדי שיהיה היל משכנע, אבל הוא סירב להיות בגימיק של פייס רקדן מהוואי כי הוא לא רצה לזלזל ביכולת שת'אז נתן לו, ובגלל שהיה התלמיד הכי מפורסם של אלוף העולם הוותיק. סם סטימבוט מוקוהאיי ג'וניור מת ב-2 במאי, יומיים לפני יום הולדתו ה-72, בגלל סיבוכים של אלצהיימר וסוכרת. השנה שעברה לא הייתה טובה. הוא סבל מדמנציה, שהחמירה אחרי שבץ. ב-2004 החלו לראות אלצהיימר, והוא החמיר. בסוף השנה שעברה, בגלל שלא הצליח לתפקד בעבודה, בית המלון החליט לא לתת לו להשכיר גלשנים וקאנו לתיירים. בסוף מר שדיברו עליו בתקשורת המקומית, הוא איבד את תפקידו בחוף וואיקיקי, ואחרי המון זמן, נאלץ ללכת הביתה בפעם האחרונה. לאחרונה, איבד את הרגל שלו ועמדו להוריד גם את השנייה. ברגעי צלילות, אמר לאשתו שריל שנמאס לו לא לדעת מי חבריו ולאבד גפיים, ושהוא חש שזה הזמן ללכת, ושלא יתמכו בו וישמרו עליו חי. הוא הפסיק לאכול 18 ימים קודם. מוקוהאיי נודע בהוואי ובהיאבקות כסמי סטימבוט ג'וניור, ואז כסמי סטימבוט מוקוהאיי, ונולד וגדל בחוף. הוא היה הבן של נער החוף והגולש האגדי, סאמי "סטימבוט הצעיר" מוקוהאיי. בספר על גולשים אגדיים, תיארו את חוף וואיקיקי ב-1939. החוף היה, ונשאר, אתר התיירים המוביל באי, ונודע על אזורי הגלישה שלו מראש היהלום עד למזח הונולולו. בימים טובים, היו שם גלים של יותר משישה מטרים- ואפילו 2.5 מטרים זה מפחיד, ורק מומחים יתקרבו לגלים כאלו. הגלים התרסקו לפני מלון אאוטריגר, שאז היה מקום נופש למלוכה האירופית ולידוענים האמריקנים. אגדת הגלישה הייתה דיוק קהנאמוקו, שהיה בייב רות' של הגלישה. כמו בנו כעבור דור בהיאבקות בהוואי ובפלורידה, הוא יכול היה להיות הגולש השני הכי מפורסם באי, כמו לו גריג בגלים של וואיקיקי. הוא נודע כ"סטימבוט הצעיר", והוא היה גם מציל המלון.
"סטימבוט הזקן", הסבא, גר על החוף. הוא היה דור חמישי למשפחה בהוואי. סב סבו נולד על סירת קיטור, סטימבוט, שהוריו לקחו להוואי. מוקוהאיי זה תרגום להוואית של המילה, ואמו של סטימבוט הזקן הייתה הראשונה שהשתמשה בשם המשפחה. ב-1939, סטימבוט הזקן היה איש מבוגר ונמוך עם שיער מקומט ואפור. הוא לימד את בנו לגלוש על לוח גיהוץ בחוף, וב-1932 עברו לחוף ואיקיקי, כש"סטימבוט הצעיר" היה בן 13. כעבור שבע שנים, סמי סטימבוט הצעיר תואר בספר כרגוע כמו אגם, מוצק כמו סלע ועדין כמו חתול. הוא גדל על החוף עם אביו, שבנעוריו גם היה גולש הוואי יפה. הוא היה בגובה 1.87 מטר, שרירי, עם שוקיים עבים כמו ירכיים. סטימבוט הזקן היה הוותיק בגולשי וואיקיקי. כל בוקר לקח את הקאנו למקום בו היו גלים, צפה והנחה בשקט את הגולשים, בילה שם את כל היום, התקלח והלך הביתה. בנו, סטימבוט הצעיר, תואר כלוחם נאה, איטי לכעוס ומוכן לשרת בשמחה. הוא בקושי דיבר. כעבור שנים נודע כראש העיר הלא רשמי של וואיקיקי והופיע בכמה סרטים בהוואי. הוא היה בן 16 כשסמי ג'וניור נולד. בנו גדל באותו החוף, וגר שם כל חייו. הוא עסק בספורט בתיכון, בעיקר בהיאבקות.
ת'אז, אז אלוף ה-NWA, אהב לנסוע להוואי, כי יכול היה להיות במיין איבנט, לקבל חופשה, וגם אהב את החוף כידוען. לפני מותו, ציווה ת'אז שהאפר שלו יפוזר במקומות החשובים בחייו ברחבי העולם. אחד מהם היה הים, ליד סטימבוט ג'וניור, מול מלון אאוטריגר, בגלל שזכר כמה היה כיף שם. ת'אז וסטימבוט ג'וניור התחברו מהר בטיול הראשון שלו כאלוף, וסטימבוט ג'וניור הצעיר העריץ אותו. ת'אז והמתאבקים האמריקנים בילו אצל סטימבוט, שם אביו השכיר קאנו וגלשנים לתיירים. סמי סטימבוט המקורי העדיף יותר כיף מעסקים. אם באו אליו ילדים בלי כסף, הוא נתן להם גלשן ואמר להם להחזיר אותו אחר כך. דיסטרוייר נסע לשם לראשונה בינואר-אפריל 1956, כמה שנים לפני שהפך לכוכב. הוא גר שם גם ב-1962 וב-1970. הוא ניסה לעצור שם ארבעה-חמישה ימים לפני כל סיבוב הופעות ביפן, כדי להשתזף. הוא נוסע לשם כל אוקטובר ויעשה זאת עד שימות. ב-2004, דיסטרוייר, היום בן 76, אמר לסטימבוט שכשימות, הוא רוצה קבורה של נער חוף, זאת שסטימבוט יקבל. אחרי שריפת הגופה, האפר בקאנו מול מלון אאוטריגר ונזרק כשהגלים מגיעים. אחרי שכולם חוזרים מהקאנו, הם לוקחים גלשנים ורוכבים על הגלים לחוף. דיסטרוייר אמר שהוא רוצה שסטימבוט יחתור בקאנו כשהוא ימות, אבל לא חשב שילך לפניו.
כשדיסטרוייר הגיע להוואי לראשונה בינואר 1956, לארבעה חודשים, סטימבוט האב היה מלך החוף ובנו בן ה-21 היה הנסיך. בנו התכונן לפגישת מתאבקים של איגוד האתלטים החובבים. המתאבקים הגיעו לחוף כל היום, ובלילה התאמנו במכון כושר, וסטימבוט ג'וניור הפך לפרויקט. זה היה מקום נהדר להתאמן בו. הפרומוטר אל קרסיק ערך מופע פעם בשבוע בהונולולו, שילם למתאבקים 150 דולר, שכר שבועי נחמד, וזאת הייתה כמו חופשה בתשלום, ללכת לחוף ולהתאמן. אם עבדת כמה חודשים בהוואי אצל קרסיק זה היה מהדברים הכי טובים למתאבק מוביל באותה התקופה. קרסיק אהב מתאבקים רציניים, וביניהם היו דיסטרוייר ודון ביטלמן- לימים דון קרטיס, שהיו מתאבקי מכללות, וגם ג'ין קיניסקי, טוני מורלי, לורד ג'יימס בלירס, האנס שנבל וסנדור קובקס, שהתאמנו גם כדי להתאבק ולא רק כדי להיראות טוב. דיסטרוייר אמר שהלכו למכון כל יום והתאמנו. הוא הלך איתו לטורניר, ולא זוכר אם ניצח או לא. הוא לא היה ג'ק בריסקו או דיק הוטון אבל היה די טוב. בלירס, בן 83 בבית אבות, אמר שלאחר הטורניר האחרון של סטימבוט ב-1956, הוא הכניס אותו לתחום. הוא היה בחוף, אבל היה לו גוף נפלא והוא התאמן כל יום בגלישה. הוא החליט ללמד אותו היאבקות אם ילמד אותו לגלוש בתמורה. כל יום הם גלשו והוא לימד אותו, והוא לימד אותו בתמורה במכון.
בלירס התאהב בגלישה, והמשפחה שלו נודעה בשנות ה-70 בכך שבנו ג'ימי ובתו לורה היו אלופי העולם בגלישה. קרטיס איוקאה, צעיר בכמה שנים, ראה את סטימבוט כשהיה צעיר ואמר שהיה האיש הכי יפה בחולות וואיקיקי. איוקאה אמר שכשסטימבוט היה בשנות ה-60 שלו הוא נראה נורא, עם שתי אוזני כרובית ובלי שיערות. אבל ת'אז, שסמי ג'וניור פגש בתיכון, לימד אותו הכל. שניהם היו שמאליים, וסטימבוט ניסה להתאבק כמוהו, ודי סלד מכל השואו בתחום. קרסיק ראה אותו ככוכב מקומי פוטנציאלי. בגלל שאביו היה ידוע, והוא היה יליד האי, הקרב הראשון שלו ביוני 1956 היה הקרב הלפני אחרון. הוא היה סמי סטימבוט ג'וניור, ועשה תיקו עם זאק מלקוב מתחת לקרב בו הרוזן בילי ורגה שמר על אליפות הוואי למשקל כבד וחגורת הזהב של מגזין הזירה מול טוני מורלי. כעבור שישה שבועות, ורגה וסטימבוט הפכו לאלופי הזוגות של הוואי, וניצחו את מרים המשקולות זוכה מדליית הכסף טוש טוגו, שאחר כך שיחק את אודג'וב עם כובע הקסם בסרט "גולדפינגר", ואד גרדניה.
כעבור שנה, הוא נשלח לדרכים כדי לצבור ניסיון. הוא התחיל בטורונטו, ובינואר 1961 חזר כדי לזכות באליפות הוואי לראשונה, כשניצח את אלוף ה-NWA לשעבר, דיק הוטון. לאחר שהפסיד את התואר, הוטון וסטימבוט הלכו לטקסס וזכו בתארי הזוגות שם. הוא עבד בדרום מזרח המדינה רוב שנות ה-60, ובעיקר היה בפלורידה כשותף של אדי גרהאם. גרהאם וסטימבוט זכו בתארי הזוגות של ה-NWA לראשונה ביוני 1964, מג'ון וכריס טולוס. גרהאם היה ברולר וסטימבוט טכני. בפלורידה, הם הגנו על התארים בטריטוריות רבות. הם היו הצמד הפייסי הגדול בדרום מזרח המדינה. לאנס ראסל בן ה-80, שפרשן היאבקות יותר מכל אדם בהיסטוריה, אמר שהקרב הכי טוב שראה היה בינואר 1966, כשגרהאם וסטימבוט, שהוכרזו כאלופי הזוגות אבל הפסידו את התארים שלושה חודשים קודם לכן, הפסידו את התארים להירו מטסודה וקנג'י "אנטוניו" אינוקי, כי הם הוכרזו בטנסי כאלופים.
אחד מהקרבות המפורסמים בשנות ה-60 ביפן היה ביוני 1966, באצטדיון בייסבול, כשגרהאם וסטימבוט אתגרו את מטסודה ומיצ'יאקי יושימורה על תארי אסיה לזוגות. הם נלחמו 61 דקות, אבל לא זוכרים את התיקו. מה שהקהל המובגר זכר שנים היה שמטסודה ניצח את סטימבוט בהכרעה הראשונה אחרי 33 דקות, עם ג'רמן סופלקס מושלם, מה שנחשב אז למהלך הכי חשוב. זה חרט את הזיכרון אצל המעריצים שנים. סטימבוט התפרסם ביפן כיריב הטכני של מטסודה, כי עבדו אחד עם השני המון בטקסס, פלורידה ובדרום מזרח המדינה. למרות שנחשב לאהוד בקרב הילדים שגדלו כמעריצים ביפן אז, הוא היה ביפן רק פעמיים בקריירה. כדי להראות כמה דיסטרוייר העריך אותו, הוא אמר שהוא תמיד בילבל בינו ובין ג'מבו צורוטה. טרי פאנק, שפגש אותו בפלורידה בתחילת הקריירה, אמר שהזכיר לו את חוזה לות'ריו ואדי גרהאם אהב אותו. בפלורידה, סטימבוט הפך לטייס משנה במטוס הפרטי שהטיס את המתאבקים במדינה. הוא אהב להטיס מטוסים, אבל השמועה אמרה שלא היה לו רישיון.
הוא פגש את אשתו שריל בפלורידה. היא גדלה בטמפה, והייתה קרובה לאמא של אשתו של בילי גרהאם, ואלרי. היא העריצה היאבקות וראתה קרב של סטימבוט בתחילת שנות ה-60 בדטרויט, כשאמרו שהמתאבק החדש בא לפלורידה. היא הייתה רק בת 14 אז, והחליטה שתתחתן עם האיש הזה. כשהגיע לטמפה, היא הלכה לאחורי הקלעים כדי לפגוש אותו ואמרה לו את זה. התפקיד הכי מפורסם שלו בסנט לואיס היה ב-1963, כשהגיע כתלמידו האישי של ת'אז, והיה הקורבן של דיק דה ברוזר בהיאבקות בצ'ייס כדי לבנות לשני קרבות טינה מול ת'אז על תואר ה-NWA. הוא עבד כחבר שקט בצמדים פייסיים, עם שותפים אחרים מאדי גרהאם כמו ציקלון נגרו, לות'ריו ורוני אטצ'יסון בפלורידה. אחר כך הלך לקרוליינה שם הקים צמד עם מר רסלינג. הם עבדו מול כל הצמדים ההילים ב-1969 בטריטוריית זוגות, בה תארי הזוגות היו במיין איבנט. היה להם קרב די מלא בדם מול ריפ הוק וסווייד הנסון שהוביל לחודשים של קרבות חוזרים בגלל הקרב הראשון.

YossihNew · 9/10/25

הוא חזר להוואי ב-1970 כדי לגדל את משפחתו. היו לו 13 ילדים, ארבעה מאומצים. בשנים הבאות, הוא היה הפייס הראשון או השני באי. ברוב 1970, היה מאחורי פדרו מוראלס, ואז בילי רובינסון. אבל שניהם עזבו למקומות אחרים בתחילת 1971- מוראלס היה צריך להפוך לאלוף ה-WWWF, מחליף לברונו סאמארטינו שרצה לו"ז קל יותר, והחזיק את התואר שלוש שנים. רובינסון עבר ל-AWA והפך למיין איבנטר המון שנים. ג'ימי סנוקה ודון מוראקו גם התחילו אז, ועזבו ליבשת. למרות שהיה סמי סטימבוט בתוכניות, הפרשן לורד בלירס תמיד קרא לו סמי סטימבוט מוקוהאיי. בתור כוכב היאבקות מקומי, אפילו שהיה שקט ולא רצה להתראיין הרבה, בהתחשב בהיאבקות אמיתית, הוא היה הפייס הכי גדול אז. טוגו כבר עבד אז יותר כשחקן. נף מאיאבה, סמואי, היה כוכב מקומי כשסטימבוט עבד ביבשת. קרטיס איוקאה היה מושך קהל גדול אבל עבד בעיקר כהיל. מוראקו הפך לכוכב גדול רק בדור הבא. סטימבוט נלחם מול המלך ריפר קולינס רוב 1970 על אליפות הוואי. ב-1971 היה הפייס המוביל, ונלחם מול אנשים כמו ג'ין קיניסקי, השיק ופרדי בלאסי על התואר הצפון אמריקני, כשנלחם גם על תארי הזוגות עם נף מאיאבה. נף לא היה קשור לפיטר מאיביה המפורסם, אבל לאחר שנפגשו בהוואי ב-1968, בגלל שהיו דומים במראה ובנפש ואהבו לשיר יחד, הם אמרו שהם אחים והמשפחות שלהם קוראים אחד לשנייה בני דודים. רוק אמר שנף הוא דודו והנכד שלו, שמשחק פוטבול, בן דוד. נף, שהיה מבוגר ב-13 שנה מפיטר וקרוב לגיל של סמי האב, נודע במדינה כנסיך מאיאבה. פיטר, שהתחיל את הקריירה בהתחלה כפיטה פיין אנדרסון- שמו של אביו החורג- הלך לאנגליה בתחילת שנות ה-60 כי הארגונים של דייל מרטין רצו מתאבק פולינזי, והוא הפך לפיטר פיין מאיביה. לא ידוע אם השם היה בגלל מאיאבה שהיה כוכב ידוע בצפון אמריקה, או מקרי, אבל בגלל שנראו דומים, כנראה שלא. פיטר מאיביה לא ידע שמאיאבה היה קיים עד שפגש אותו בהוואי.
היאבקות שודרה שעה וחצי בסוף השבוע עם ראיונות. אמרו שבתוכניות של הוואי היו הראיונות הטובים בעולם, עם אנשים כמו ג'ים היידי, "ג'נטלמן" אד פרנסיס שקנה את הארגון מקרסיק ב-1962 והיה אביו של כוכב ה-NFL והמתאבק לפעמים רוס פרנסיס, בלירס שהיה הבוקר והפרשן אז, וקראו לו "טאלי" כי שם החיבה שלו היה "טאלי הו", שחתם כל שידור ב"אלוהה, נוילוהה וטאלי הו", איוקאה, "האנדסום" ג'וני ברנרד, ומאד דוג מיין שהפך למונדוג מיין, בייר, בוקווינקל, ריי סטיבנס וקולינס בשלב מאוחר. סטימבוט היה ההפך מהדברנים הפראיים, היה ביישן והעדיף לדבר בהיאבקות. לא היו המון אולמות שם ערכו מופעים, ולא היו ערים חוץ מהונולולו שהייתה בהן אוכלוסיה גדולה, אז ערכו שני מופעים בשבוע. בוקווינקל, שגר שם בשנים האחרונות של טריטוריית פרנסיס, ושתי בנותיו גרו שם, אמר שהעניים חלמו ללכת להוואי. מעמד הביניים היה חוסך כל השנה לטיול. העשירים באו לשבועיים, בזבזו המון כסף וחזרו הביתה. למתאבקים זה היה נהדר- הם עבדו יומיים-שלושה בשבוע ונשארו חצי שנה. בוקווינקל ממש נהנה. הם גרו במרחק הליכה מהחוף והוא הלך לשם עם בנותיו כל יום. אחרי חצי שנה, הם החזירו את ההשקעה. אבל כשכל כך הרבה כוכבים עברו לארגונים אחרים, פרנסיס סגר את הטריטוריה כטריטוריה מלאה ב-1972, אחרי שנתיים של סטימבוט ככוכב ראשי. הוא ערך מופעים עוד כמה שנים, כל כמה שבועות במה שהפך לאולם NBC, שהיום מארח מופעי MMA במקום היאבקות.
זה היה ארגון מעניין עם קרבות ומתאבקים שלא ראו בשום מקום אחר בעולם. בלירס, פרנסיס וורן גאנייה הגיעו להסכם. ה-AWA שודרו 60-90 דקות, עם ראיונות מכוכבי AWA, שהיו רוב המתאבקים המובילים. התוכניות גם תוגברו בידי מתאבקים שנסעו או חזרו מיפן, וחצי השעה האחרונה תכיל קרבות מהאולם, מה שהיה נדיר אז, שקרבות גדולים נראו, או קלטות של המתאבקים הבין לאומיים שמגיעים למופע הבא. והיו המתאבקים המקומיים, סטימבוט, מאיאבה, פרנסיס וקולינס, שיקבלו פוש. זאת הייתה העיר היחידה שיכולת לראות בה בשנה אחת את שלושת אלופי העולם הראשיים- דורי פאנק ג'וניור אלוף ה-NWA, גאנייה אלוף ה-AWA ומוראלס אלוף ה-WWWF, וגם אלוף ארה"ב השיק והאלוף הבין לאומי ג'ייאנט באבה. לאחר שסטימבוט הפסיד את התואר הצפון אמריקני לדאסטי רודס, אז אחד מההילים הגדולים ב-AWA, בנובמבר 1972, הוא עבד בעיקר נגד מתאבקים שלא מה-AWA עם מאיאבה על תארי הזוגות של הוואי. במהלך היום, הוא הצטרף לאביו במלון אאוטריגר והשכיר גלשנים וקאנו לתיירים. אחד האנגלים הגדולים האחרונים היה פיוד בהונולולו שם סטימבוט ומאיאבה עבדו מול אלופי הזוגות של ה-AWA, בוקווינקל וריי סטיבנס. אלופי הזוגות היו ידועים כצמד הטוב בעולם, והיריבים שלהם היו מתאבקים במשרה חלקית. מאיאבה, בן כמעט 50, היה ידוע בכך שניהל עסק לקיצוץ עצים וסטימבוט עבד עם אביו. אבל בוקווינקל וסטימבוט לא יכלו לנצח את המקומיים, והמקומיים השקטים שלא היו חזקים בראיונות הוציאו אובר שהחבר'ה מקליפורניה- בוקווינקל הוכרז מדרום קליפורניה וסטיבנס בא מסן פרנסיסקו- יצטרכו לחזור ליבשת ולא לנצח "אננסים" במשרה חלקית מהוואי. בקרב אחד, הם עשו את מה שנודע אחר כך כסיום דאסטי, שגאנייה מאוד אהב, והקהל המקומי חשב שהחבר'ה שלהם ניצחו את הכוכבים הבין לאומיים ועזבו עם התארים. למרות שסטיבנס ובוקווינקל חזרו הביתה עם התארים, אמרו בהוואי שנף לקח את התארים וטיפס לעץ הכי גבוה כשאמר לאלופים ולנציגי AWA למצוא מישהו שיוכל להחזיר אותם. זה לא הלך לשום מקום, אמרו שה-AWA איימו בהשעייה ונאלצו להחזיר את התארים. ה-AWA המשיכו שם עד 1974, אבל בגלל עלות הטיסות של המתאבקים ממיניאפוליס כל חודש, היה צריך המון קהל כדי להחזיר את ההשקעה. זה עבד לקצת זמן, ואפילו היה מלא כשה-AWA היו לוהטים. אבל כשהקהל החל לרדת באמצע שנות ה-70 ומחירי הטיסות עלו, פרנסיס סגר את הארגון. רוב הזמן, סטימבוט עבר לשלב הבא בחייו, אבל כשפרנסיס פתח את הוואי שוב כטריטוריה ב-1977, סטימבוט חזר והתאבק קצת זמן. כשפרנסיס מכר את הטריטוריה לפיטר מאיביה ב-1980, הוא עזב. באופן אירוני, השם של סטימבוט היה אז בשיאו, אבל הוא לא היה קשור לעולם. אחרי הפרישה, כשהמתאבקים ביקרו אותו בחוף ודיברו על העסק, הוא הקשיב ולא אמר כלום. אשתו אמרה שסמי לא האמין שהיה כוכב בתחום, והוא רק אהב לעבוד כמתאבק ולהמשיך. הוא לא חשב שהקריירה כמתאבק היא עניין גדול, למרות שידע שהיה דור בהוואי שגדל עליו כעל כוכב ההיאבקות המקומי, והוא היה חבר של כמה מתאבקים עשורים אחרי הפרישה.
הוא עבד בפרסום מירוצי קאנו, בהם השתתף ואימן. היו לו 18 סירות, את רובם נתן כדי להקים מועדונים. כשחזר להוואי ב-1970, הוא ואביו רצו שזה יהיה ספורט תיכוני. ב-2000, הם השיגו את זה, כשבתי הספר החלו להתחרות. במרץ 2002, ערכו לראשונה את אליפות התיכונים בקאנו בהונולולו. אבל אביו לא ראה את זה, הוא נפטר ביוני 1998 בגיל 80. בבוקר האליפות הוא התראיין ואמר שזה נפלא, אין להם את כל התשובות אבל הם גאים שהגיעו לאן שהגיעו, כי זה לקח זמן ומאמץ. קצת אחרי שפרנסיס הפסיק את הטריטוריה בהוואי, וסטימבוט גמר את הקריירה, ריצ'רד בלוד מטמפה, שהפסיד למייק, בנו של אדי גרהאם, בגמר אליפות התיכונים של המדינה, נשלח בידי ורן גאנייה לעבוד בפלורידה. למרות שגדל באזור, הוא לא הכיר את הטריטוריה. בלוד ראה את כריס טיילור-מאד דוג ואשון ב"עולם הספורט" ב-ABC וגילה שטיילור התאמן אצל גאנייה, חקר והלך להתאמן במיניאפוליס. כשבלוד החצי יפני פגש את גרהאם בטמפה, הוא אמר לו שריצ'רד בלוד זה שם הילי, והוא פייס. הוא אמר לו שהוא מהונולולו, הוואי, ויקראו לו סמי סטימבוט ג'וניור, בנו של שותפו לשעבר. גרהאם בטח חשב להפוך אותו לשותף של בנו מייק, שהפך לכוכב מבוסס בארגון כשפרץ בו קצת אחרי התיכון.
המשפחה של סמי סטימבוט גרה בטמפה ולא שמחה מזה. הוא הפך מהר לריקי סטימבוט, והפך מבנו של סמי סטימבוט לאחיינו. למרות שנראה היה טוב והיה מוכשר, הוא לא נשאר הרבה בפלורידה ונשלח לקרוליינה, שם קיבל פוש גדול כי הבוקר ג'ורג' סקוט ראה בו פוטנציאל ונתן לו פיוד עם ריק פלייר. אמרו בהתחלה שהוא קשור לסמי סטימבוט, ששמו היה מוכר שם בגלל הצמד עם מר רסלינג. כמובן שמהר מאוד הפך לאחד מהכוכבים הכי גדולים בהיאבקות בטריטוריה, ולכוכב בין לאומי, והיחסים המזויפים עם סמי סטימבוט נזנחו כי לא היה צריך עזרה בלהוציא אותו אובר. סמי סטימבוט לא שמח מזה. הוא לא דיבר עם ריקי סטימבוט, ואמר שהסיפורים במגזינים על ההיאבקות של "בנו" בקרוליינה גרמו לבעיות עבורו באי. אשתו, שהייתה מבוגרת רק בשנה או שנתיים מריקי, לא אהבה את זה שיש מתאבק שמתפרסם ואומרים שהוא הבן של סמי, כי הוא היה מבוגר מריקי ב-17 שנה והיו לו המון ילדים בעצמו. אפילו בפברואר 2005, מלון אאוטריגר הזכיר את סטימבוט ואמר ששיעורי הגלישה, השכרת הגלשנים והקאנו הם של נערי חוף וואיקיקי, בהובלת סמי סטימבוט מוקוהאיי ג'וניור האגדי, שאמרו שנתן שיעורי גלישה וקאנו בחוף במשך יותר מ-40 שנה. סטימבוט אמר שזה שמר עליו צעיר- בן 70 אבל ילד. ואז בא האלצהיימר. המחלה חיסלה אותו והוא לא יכול היה לעשות את העבודה כשלא רצו שישכיר גלשנים, והוא נאלץ לעזוב בצורה עצובה.
החדשות בספטמבר אמרו שעידן הסתיים, המתאבק האגדי אמר אלוהה לחוף וואיקיקי. כתב אמר שהוא היה מתבגר מסותת שהפך לאחד מהמתאבקים הגדולים בעולם, וכשהקריירה שלו נגמרה, הוא הלך אחרי אביו לחוף בוואיקיקי. הוא אמר בחדשות שהוא עבד בלטפל באנשים ונהנה מזה, ואם לא נהנים, הולכים הביתה. הוא אמר שבא לו לבכות, והוא לא הגיע לחוף ביום הגשום הזה כשנערי החוף עזבו לתמיד. ילדיו אמרו שלעזוב את החוף באותו היום היה כמו לחזור מהלוויה של בן משפחה, ושאביהם התאבל.
כעבור חודש, דיסטרוייר נסע לטיול השנתי וראה את המלון. החברים שלו הזדקנו והכל השתנה. הוא אמר ששנה קודם הוא ידע לאן ללכת- למקום, לקחת גלשן ולגלוש. ב-2004 לא מצא את בלירס, ומצא את דון לווין. הוא לא מצא את קרטיס איוקאה ולא דיבר עם אף אחד פרט לסאמי. השנה הוא לא היה ולא תפס אותו. הוא ראה את הבת שלו בחוף, והיא אמרה שלאבא שלה יש דמנציה קשה. מחלה נוראית ממנה לא חוזרים. דון קרטיס עובר אותה, עדיין מתאמן כל יום ונראה טוב, אבל זה רע כשאתה לא יכול לזהות את המשפחה שלך. טרי פאנק אמר שכל המכות לראש הובילו לזה. זה קורה אצל מתאגרפים, אצל אלכס פרז ודון קרטיס. הוא חושב שיש קשר לכל המכות, הנפילות ומכות הכיסא.

YossihNew · 14/10/25

הספד לאפאצ'י בול ראמוס- 5 ביוני, 2006:

אפאצ'י בול ראמוס, ששיחק היל אינדיאני שמן והפך לאחד מהגדולים ביותר בצפון מערב המדינה וגם תשובה לשאלת טריוויה, מת מזיהום בכתף שהרעיל את מערכות גופו בבית חולים ביוסטון. הוא היה בן 69. הבריאות שלו הייתה במצב רע כמה שנים בגלל סוכרת ובעיות כליות שגרמו לו לעיוורון. ראמוס היה ההיל הכי גדול בטריטוריה הצפון מערבית במשך רוב 1972-1976. הוא תמיד נלחם מול קבוצת הפייסים, כולל יריבו הגדול דאטץ' סאבאג', יחד עם ג'ימי סנוקה, סטן סטזיאק ולוני מיין. ראמוס היה דמות ייחודית עם שיער ארוך, נמוך ושמן- 1.75 מטר ו-150 ק"ג- והיה היל בסיסי טוב בנוגע ליכולת להכעיס מעריצים ולתת פרומו טוב.
שאלת הטריוויה היא- מה היה המיין איבנט במופע ההיאבקות הראשון במדיסון סקוור גארדן הנוכחי? בגארדן הרביעי, בפברואר 1968, המיין איבנט היה ברונו סאמארטינו מגן על תואר ה-WWWF מול אפאצ'י בול ראמוס. חוץ מצפון מערב המדינה, הטריטוריה החשובה הנוספת שלו הייתה דרום קליפורניה בסוף שנות ה-60-תחילת שנות ה-70. הוא שיחק את הבריון השמן שנלחם מול הפייסים המקסיקנים הקלים. היריב הגדול ביותר שלו היה מיל מאסקאראס, שאז מילא את האצטדיון האולימפי. הוא גם היה יריב של ריי מנדוזה ופרדי בלאסי, איתו היה לו קרב רצועה אינדיאנית מפורסם. ראמוס גדל בעוני ביוסטון, אבל כמתאבק תמיד אמרו שבא מהשמורה האינדיאנית של שבט מסקרלו באריזונה. הוא התחיל להגיע לקרבות בשנות ה-50, וישב בקומה העליונה של קולוסיאום סם יוסטון עם דודו ואביו. הוא היה שחקן פוטבול תיכונים טוב באזור והתאגרף כחובב, שם קיבל את שם החיבה "בול" כי היה נמוך וחזק. בתור מעריץ גדול, שחשב שהוא יודע איך לשרוד, פנה לפרומוטר מוריס סיגל וביקש להיכנס לתחום. כמנהג התקופה, לרוב הפרומוטרים היה ברוסטר מתאבק לגיטימי כך שכשקשוחים רצו להתאבק, או חשבו שהמתאבקים מזויפים, הם עינו אותם ושלחו אותם הביתה כדי שלא יחזרו. רוב האנשים שהגיעו לעסקים היו חברים של המתאבקים, או אנשים שגויסו כי נראו טוב או היו מרקע ספורטיבי. לרוב הטריטוריות היה מספר מוגבל של תפקידים למתאבקים, שהתחלפו באופן קבוע כדי להימנע מעמידה במקום. השוטר של סיגל היה דייוויד וויינשטיין, בחור נמוך ושרירי, שראמוס הסתכל עליו ולא פחד ממנו.
ראמוס אמר להיסטוריון של הטריטוריה הצפון מערבית, מייק רודג'רס, שהאיש הקטן שאל אותו אם חשב שיוכל לנצח אותו. ראמוס, שהצליח כמתאגרף, חשב שכן. הוא שאל את ראמוס אם יתחילו עומדים או על המזרן. ראמוס זרק מטבע, ניצח, ובחר על המזרן. כשוויינשטיין התחיל, ראמוס לא יכול היה לזוז. הוא אמר שוויינשטיין שיחק איתו כמו בכדור. הוא חשב שאחרי שיצא מזה הוא יכסח אותו. הוא נעל את צווארו, והתחיל לחנוק אותו. הוא ויתר, אבל ויינשטיין אמר שהוא לא שומע ונתן לו סטירות. ראמוס חשב שאם יצא מזה הוא יהרוג אותו. הוא כמעט התעלף ואז ויינשטיין שחרר אותו. הוא כעס כל כך, ירד למטה, לקח את התיק, וזרק אותו למכונית כדי לנסוע הביתה. הוא ישב בבית שלושה ימים לפני שיכול היה לצאת מהמיטה.
כעבור שלושה ימים, כשהצליח לזוז, הוא חזר למרכז הקהילתי היהודי וראה את ויינשטיין. כשראה שחזר, ויינשטיין אימן אותו להתאבק. הוא קיבל אימון מקצועי יותר משני הילים גדולים באזור, ציקלון אנאייה ודני מקשיין, חבר היכל התהילה. הוא התחיל בטקסס, אבל התפרסם יותר כשווינס מקמהן האב הביא אותו לצפון מזרח המדינה ב-1967, ונתן לו את הומר או'דל כמנג'ר. בזמנו הבוקינג היה שמקמהן יצור הילים מפלצתיים שחיסלו אנשים במהירות בטלוויזיה כל שבוע, ובנו לקרב מול ברונו. בדרך כלל הם היו בחורים גבוהים וחזקים, או דברנים גדולים. ראמוס היה נמוך מברונו, ואמנם 136 ק"ג לא היה נפוץ בהיאבקות, אבל הוא נראה יותר שמן מחזק. במקום שיחסל אנשים, או'דל התערב והפיל לו את היריבים לקראת ההצמדה. הוא עשה את הפרומואים שלו ואמר שראמוס אינדיאני בשם ספידי-טו נגרו. באירוע האחרון במדיסון סקוור גארדן הישן בשדרה השמינית, ראמוס ערך בכורה, בקרב הלפני אחרון, בינואר 1968, מתחת לניצחון של ברונו על פרופסור טורו טאנאקה. הוא ניצח את "בן דודו" של ברונו, טוני פריסי, בקרב שהיה יותר ארוך מהסקוואש הצפוי של בחור שעמד להילחם מול ברונו. בגלל שלא נראה היה מרשים והיה צריך להוביל את המופע הבא, או'דל אמר בפרומו שאמר לראמוס לא להשתמש בכוח המלא שלו על פריסי. ערכו קרב חוזר בטלוויזיה, והפעם ראמוס עשה על פריסי כמה מהלכים, וברונו הגיע לזירה להציל.
ברונו ניצח את ראמוס תוך 13 דקות בהכנעה מול 12,989 איש בבכורה באולם החדש. זה היה קהל טוב, בין מאי 1967 לסוף 1969, עם 25 מופעים בגארדן, זה היה במקום השלישי, רק אחרי הקרב של ברונו מול טאנאקה ומול הקצב מקנטקי. הקהל לא ראה את ראמוס כאיום לברונו, אבל הוא ואו'דל ידעו לעצבן את הקהל. ראמוס תמיד אמר שהיה במיין איבנט האחרון בגארדן הישן והראשון בחדש, וזה לא היה נכון. וינס האב רצה להפריד ביניהם, ולתת לראמוס את וויילד רד ברי כמנג'ר, אבל ראמוס התנגד לפרידה. הוא היה היל בירידה, ועבד בצפון מזרח המדינה עד יולי 1969. הוא נפסל בפסילה כפולה מול האנס מורטייר, ניצח את ג'ינו בריטו, הפסיד מהר למפתח הגוף ארל "מר יקום" מיינרד, הפסיד לארגנטינה אפולו, הפסיד בקרב זוגות עם בוטצ'ר לבובו ברזיל וארני לסיטר- שהיה שחקן NFL מרשים ובשנות ה-70 הפך לשחקן רציני- ובסוף אפילו הפסיד לפיט סנצ'ז ודומיניק דנוצ'י. אחר כך ערך בכורה ביפן ב-JWA בפברואר ובמרץ, והוא ודיסטרוייר היו שני המובילים שם. שני הקרבות הגדולים היו בפברואר 1969, כשהוא ודיסטרוייר הפסידו לג'ייאנט באבה ואנטוניו אינוקי על תארי הזוגות הבין לאומיים באוסאקה, כשאינוקי ניצח את ראמוס בהכרעה השלישית אחרי 46 דקות. כעבור יומיים בטוקיו, ראמוס ודיסטרוייר ניצחו את אינוקי וקינטארו אוקי.
ראמוס, שהיה מנופח, הצליח טוב והפך לקבוע ביפן, ונסע לשם שמונה פעמים עד 1978. הוא היה הבחור מתחת לכוכב. בסיבוב ההופעות הראשון היה מתחת לדיסטרוייר. בשני, אחרי שעזב את לוס אנג'לס ולפני ההגעה לטקסס, הוא היה ממש מתחת לאלוף העולם דורי פאנק ג'וניור שהגיע ליפן לראשונה, דורי האב, הארלי רייס ודני הודג'- אלוף הג'וניורים העולמי. אז הלך לדרום קליפורניה כהיל ראשי ב-1969. הוא ובלק גורדמן הו הצמד ההילי לפני שגרייט גוליית' הגיע, והתאבקו מול הפייסים המקסיקנים המובילים. הוא נלחם מול כל הפייסים הגדולים, והתפרסם ממש מול מאסקאראס בקרבות יחידים וזוגות. חלק אומרים שראמוס וגורדמן ב-1969 היו ההילים שהפכו את מאסקאראס לאובר, אבל עם הכוכבות שלו בסרטים, מאסקאראס עמד לצאת אובר לא משנה מה. אחרי שעבד בקרבות פתיחה, הקרב המרכזי הראשון שלו היה באפריל 1969 באודיטוריום האולימפי, שם הוא וגורדמן עשו תיקו עם מאסקאראס ואלפונזו דאנטס מתחת למיין איבנט של שיק-בלאסי. ראמוס ומאסקאראס נלחמו בכל האולמות המקומיים בקרבות יחידים וזוגות. ראמוס תמיד היה ההיל, אבל בפיוד אחד היה פייס, כשהוא וגורדמן הגנו על תארי הזוגות של אמריקה מול קינג'י שיבויה ומאסה סאיטו. העיקרון אמר שהילים מקסיקנים, כמו קאנק או לוס דינמיטאס ופארו אגוואיו, יכלו להיות הילים מול מקסיקנים, אבל מול זר מאיים הקהל המקסיקני ירצה שההיל שלו יתלכלך מול הזר.
המיין איבנט הראשון שלו היה ביוני 1969, מול מאסקאראס כשבובו ברזיל שפט. ברזיל עלה לראמוס בקרב, הפסד היחידים הראשון שלו בלוס אנג'לס, כי בטח הפסיד למאסקאראס בערים הקטנות. ב-4 ביולי, המיין איבנט הכפול היה מאסקאראס-גורדמן וראמוס-ברזיל, מה שהביא 8,953 איש. הוא היה בהמון קרבות לפני המיין איבנט במופעים גדולים ובהמון מיין איבנטים במופעים קטנים. במופע הכי גדול ב-1969 בלוס אנג'לס, בספטמבר, הם מילאו את האודיטורים ו-6,500 מעריצים נאלצו לחזור בלי כרטיסים. ראמוס היה אחד משלושת המיין איבנטים, בתיקו עם אלוף ארה"ב פאט פטרסון, הכוכב של הארגון של סן פרנסיסקו, מתחת למאסקאראס-גורדמן ודורי פאנק ג'וניור-באדי אוסטין על אליפות ה-NWA. הסיבה לקארד העמוס הייתה שוורן גאנייה הביא את ה-AWA ללוס אנג'לס למחרת. באותם הימים, כשה-NWA נלחמו מול מתחרים, כוכבים רבים מארגונים שונים באו לעזור לפרומוטר. גאנייה הגיע עם קארד עמוס של עצמו מול דיק דה ברוזר, לו ת'אז-לארי הניג ומשפחת ואשון-קאובוי ביל וואטס ו-ווילבור סניידר, אבל הביא רק 2,500 איש. הניצחון הכי גדול שלו היה ניצחון על מאסקאראס בקרב שרשרת באוקטובר, באודיטוריום האולימפי, חלק ממיין איבנט כפול מתחת לפאנק ג'וניור-השיק. זה הוביל לקרב המפורסם כעבור שבוע, מאסקאראס ניצח את ראמוס בקרב שיער מול מסכה, שמילא את האולם. ראשו של ראמוס גולח והוא עזב מושפל. ג'ים בארנט רצה שיבוא לעבוד באוסטרליה. דורי פאנק האב אמר לו לבוא במקום למערב טקסס כי שם ירוויח יותר כסף. הוא קיבל פיוד עם אנשים כמו ריקי רומרו, דורי פאנק האב וטרי פאנק, ולעתים קרובות היה בצמד עם אפאצ'י גרינגו כצמד מקסיקני הילי כמו גורדמן וגוליית'. הפאנקים האמינו שראמוס הוא כמו מה שחשבו ששור יושב, הצ'יף המפורסם, נראה. הוא הגיע ומיד חשב שזה היה מטורף כי נסע עם טרי פאנק ודוקטור ג'רי גרהאם. יום אחד פאנק ירה על ברווז מהמכונית ואמר לגרהאם הלבוש בחליפה להביא אותו. גרהאם נכנס למים, בחליפה, וחזר ספוג מים למכונית עם הברווז. הוא משך קהל באל פאסו של גורי גאררו, ואהב לעבור את הגבול לסיודאד חוארס לאחר המופעים ולעורר מהומות.
בסוף 1970 חזר שוב לדרום קליפורניה, כשהטריטוריה הייתה חזקה, והוא ממש הצליח בפיוד נוסף עם מאסקאראס. ראמוס אמר שקרב השיער מול מסכה אז מילא את האודיטוריום, שאנשים נאלצו לעזוב בלי כרטיסים ושזה היה אחד מהקרבות הראשונים ששודרו במעגל סגור. לוס אנג'לס בערה ב-1971, כשמאסקאראס פייס ראשי וג'ון טולוס היל ראשי, וכמה קארדים שודרו במעגל סגור באולמות קולנוע בלוס אנג'לס. אבל לא ידוע אם היה קרב שיער מול מסכה בפעם השנייה, ואולי ראמוס התבלבל. הוא היה כמו בריצה הראשונה, ניצח ג'וברים אבל הפסיד לפייסים הגדולים, ובדרך כלל היה מעט מתחת למעמד ההיל הראשי. מכיוון שרוב המתאבקים המקסיקנים היו נמוכים, ראמוס הכבד בעל שם המשפחה המקסיקני השיג היט גדול בעלבון מעריצים ומתאבקים מקסיקנים. הם גם עשו פיוד אינדיאני-אינדיאני מול סאני וור קלאוד. הוא החמיץ מופע גדול בקולוסיאום עם בלאסי-טולוס כי הוא ומאסקאראס נסעו ליפן עם הפיוד שלהם, שהיה לוהט כי תמונות מהקרבות באודיטוריום צולמו לכל המגזינים והעיתונים ולוס אנג'לס נחשבה ממש ביפן.

YossihNew · 14/10/25

עם מאסקאראס-ראמוס, הקהל היפני חש שהם קיבלו פיוד לוהט ואותנטי. השלב הבא והטבעי היה צפון קליפורניה של רוי שיר, אבל הוא עשה שם כמה אירועים עבור שיר, שלא התרשם ולא הביא אותו יותר. התקופה הכי טובה שלו בעסק הייתה עניין של מזל ותזמון. הוא התחיל בטקסס אצל פריץ ואן אריק. טקסס הייתה טריטוריה רווחית למתאבקים בתחילת שנות ה-70, והוא היה כוכב בגלל שרוב המגזינים צילמו את ה-WWWF ואת לוס אנג'לס. אבל קצת אחרי שהגיע, פריץ אמר לו שלטריטוריה יש מספיק הילים, והוא לא יצליח שם. אבל הוא אמר לראמוס שהציע אותו לדון אואן, שחיפש היל גדול חדש. אואן כנראה ידע שהוא כוכב בדרום קליפורניה, או שפשוט חיפש אצל פריץ היל גדול ופריץ הבין שמי שלא ישתמש בו יכול לצאת אובר. אואן החליט לתת לו המון פוש בגלל המוניטין שלו.
אואן ניהל את הטריטוריה בפורטלנד, שהקליטה תוכנית כל יום שבת וערכה את הקארד החודשי המיוחד ביום שלישי, באולם באולינג של 3,000 איש בשם פורטלנד ספורטס ארינה. התוכנית שלהם בשבת הייתה מוסד בשוק המקומי. טריטוריה פשוטה אך מוצלחת. היה להם רוסטר קטן, שלמד להיות מגוון בעבודה ובאנגלים כי פגשו את אותם המעריצים כל שבוע. בפורטלנד, המושבים הטובים היו של אנשים קבועים. אותם האנשים באותם המושבים, ואלא אם מישהו הפסיק ללכת, וזה היה נדיר, או כנראה מת, רק אז מעריץ חדש יכול היה לשבת ליד הזירה. כשראמוס היה שם, אותו הקהל בא לאותם המושבים כל שבוע. ברוב הערים האחרות היו מופעים שבועיים, ואואן ויד ימינו דאטץ' סאבאג' רצו לבנות סביב היל ראשי שניצח, אבל נתן לפייסים קצת תקווה כדי שהקהל יחזור ויראה את היום בו ההיל יפסיד. ראמוס היה האיש. דון היה עם אח מטורף בשם אלטון שערך מופעים ביוג'ין ואהב שוט. הוא הבטיח לאנשים עוד 25-50 דולר אם יעשו שוט לכמה דקות במהלך הקרב. היו המון שוטים בטריטוריה, אבל רוב הזמן המתאבקים למדו לזייף שוט כדי שאלטון יתלהב והם יקבלו תשלום נוסף. הוא נבנה כאינדיאני פראי, מתאגרף קשוח במשקל 150 ק"ג, שמעטים יכלו לשלוט בו. הוא היה ייחודי והיה כבד מכל האנשים בטריטוריה אז. הוא התחיל בפסגה בפיצוץ. אגדת ההיאבקות של האזור, לוני מיין, שהתאבק ב-WWWF כמונדוג המקורי, ונלחם מול פדרו מוראלס על התואר, חזר לאנגל. קידמו בטלוויזיה שהבחור החדש כל כך קשוח עד שרק מיין יכול היה לטפל בו. מיין היה כוכב פוטבול מכללות ונודע כחסר פחד, אז הקהל באורגון האמין שהיה הכי קשוח שעבד בטריטוריה בחמש השנים האחרונות.
אחרי שנסע שלושה ימים מיוסטון ברצף, ראמוס הגיע בינואר 1972 לפורטלנד ספורטס ארינה לקרב הגדול. עשו אנגל בו ראמוס שבר למיין את הזרוע- נפוץ באורגון ובטריטוריות אחרות כשבחור עזב לעבוד במקום אחר- והוא הפך לכוכב הכי גדול בטריטוריה. הוא עבר את כולם, מה שהוביל לפיוד הכי זכור של הקריירה שלו, מול סאבאג'. בלילה השני שלו בטריטוריה הם היו בעיר הקטנה, רוזבורג, וסאבאג' לעג לו. ראמוס אמר שהתעצבן ולא הבין מה לא בסדר איתו. הם היו על החבלים והוא דחף לו שתי אצבעות- טבולות בשמן דגים- בפה, ואז הוציא אותן וניגב על הפנים שלו. ראמוס אמר שיסריח לשבוע, והוא בעט בו חזק. סאבאג' צחק כמו מפגר והאנשים השתגעו. הוא קם כדי להרביץ לו וראמוס ברח כי לא רצה שיכניס לו יד לפה. ולמרות זאת, השניים הפכו לחברים הכי טובים. הם נלחמו בכל סוג קרב שהמציאו, וראמוס בדרך כלל ניצח, ולפעמים הפסיד, לסאבאג' או לסנוקה כדי לסחוב את הטריטוריה. במופעים הגדולים היו קרבות רצועה אינדיאנית, או המומחיות של סאבאג', קרב כפפת כורה הפחם. חוץ מכהונות קצרות של סטיבן ליטל בר שהיה האינדיאני הטוב, וסאבאג', הוא שלט בתואר היחידים בין אפריל 1972 לנובמבר 1973. ראמוס גם עבד קצת ב-1974 אצל לירוי מקגווירק במה שהפך להיות מיד סאות', כאלוף צפון אמריקני, ונסע ליפן ואוסטרליה. הוא עבר מ-JWA הגוססת לאול ג'פאן ב-1973, ובכמה סיבובי הופעות היה בצמד עם קורטיס איוקאה, שלפני שהיה נסיך ומלך היה קורטיס "השור". הם התאבקו מול ג'ייאנט באבה ושותפים כמו דיסטרוייר או ג'מבו צורוטה.
הקרבות שלו היו קטטות פשוטות, לא מהירות. ראמוס שיחק בחור חזק, אבל לקח באמפים יחסית לבחור גדול, בדרך כלל בסוף הקרב והקאמבק. הוא בדרך כלל ניצח, אבל גרם לפייסים להיראות טוב ואנשים עזבו כועסים, אבל רצו לחזור בשבוע הבא כדי לראות את ראמוס מוצמד או מושפל. הוא נראה שמן מדי כדי להיות בספורט, אז סאבאג' אמר בפרומואים שטועים אם אומרים שהוא שמן, ושהוא שרירי ורציני. האיש החזק בעולם אז היה וסילי אלכסייב, שהייתה לו בטן והיה שמן, אז מתאבקים שמנים קיבלו כזה פוש. הוא ניצח עם פול נלסון. למרות שאורגון לא הייתה טריטוריה גדולה, והייתה עם אולמות קטנים וערים קטנות, אואן שילם יפה וראמוס היה ההיל הגדול. שבע השנים שלו שם היו שיאו, והוא הרוויח יותר מכל אחד פרט לשמות הגדולים ביותר בטריטוריות הגדולות. כשניסה לעזוב למקומות אחרים, הוא חזר מהר. הוא אהב ציד ודיג, ואהב את האזור. סאבאג' אמר לפני כמה שנים שהיה רק צריך להגיע וראמוס השיג היט. זה היה מרענן כי לא היית צריך לעשות כלום בזירה והוא עשה הכל. הייתה לו כריזמה. השותפים שלו גם היו כבדים- הכי מוצלחים היו ריפר קולינס וסקאל. קולינס היה במצב גופני רע ולא האמינו שהוא מתאבק, אבל היה צבעוני וידע לדבר והיה אגדה בהוואי. סקאל היה היל נודד, גדול ומקריח וגם שקל 136 ק"ג, ואנשים היו קטנים יותר אז, אז זה היה גימיק. סקאל גם קרא לעצמו ברוטוס הגדול, והיה אמור להיות גרסה חיה לנבל מפופאי שכולם הכירו. כעבור כמה שנים, עם המנג'ר לו אלבנו, גם הוא הוביל מופעים נגד ברונו בגארדן, והפך לפייס המאהוב הרמן "באגסי" מקגרו.
ראמוס האט ממש ב-1975, ואחרי ארבע שנים בפסגה, היה צריך לרענן קצת. בחור שרירי חדש עם גימיק של סופרסטאר גרהאם בא מקנזס סיטי, ונקרא "ונטורה הגדול". ראמוס וג'סי ונטורה הפכו לצמד המוביל, וונטורה קיבל פוש גדול. ראמוס התראיין עבורו, כמה שזה מצחיק, כי היה מנוסה בהכעסת הקהל. אבל היה ברור שראמוס משך בחוטים, כי הם עשו אנגל בו האינדיאני המנוסה עובד על מפתח הגוף התמים והצעיר. עשו אנגל זכור בו הספונסר של התוכנית, טום פטרסון, הביא לוונטורה טלוויזיה, וראמוס אמר לו לעשות פוזה והפיל את הטלוויזיה וריסק אותה. ראמוס אמר שהדיבורים שלו הפכו את ונטורה לכוכב בפעם הראשונה, ואמר שהתקשר אליו ב-1998 כשנבחר לתפקיד מושל, אבל ונטורה לא חזר אליו. לבסוף הצטרף אליהם מי שיחליף את ראמוס כהיל המוביל בטריטוריה, "פלייבוי" באדי רוז. באוקטובר 1976, בקרב שלשות, רוז וונטורה בגדו בראמוס, בקרב מול סאבאג', סנוקה וטאמי סמואה. זה הוביל לכך שהיריבים הישנים, סאבאג' וראמוס, הפכו לצמד מול רוז וונטורה. אבל סאבאג' וראמוס לא היו צמד גדול אחרי הפיוד הזכור, כי הקהל ראה אותם כפייסים שעברו את שיאם ורוז, הכוכב הצעיר, הכין את הטריטוריה לתקופה לוהטת. הוא עזב כעבור כמה חודשים, וב-1977 עבד בטקסס וביפן, שם החזיק בתארי הזוגות הטקסניים עם הענק במסכה, קפטן USA, ג'ון מינטון. לימים, הוא הוריד את המסכה ופריץ ואן אריק קרא לו "ביג ג'ון סטאד". בטורניר היפני היחיד שלו, טורניר האלופים של 1977, הוא הגיע למקום השישי מאחורי הזוכה באבה, צורוטה, עבדאללה הקצב, אוקי ודיסטרוייר. הפעם האחרונה שהיה ביפן הייתה 1978, וראמוס ואיוקאה אתגרו את אלופי הזוגות הבין לאומיים קים דוק ואוקי, ונספרו שניהם בחוץ בהתחלה, ואחר כך הפסידו כשדוק הצמיד את ראמוס.
ראמוס חזר לאורגון שוב ב-1978, כהיל, כמנג'ר ושותף של איירון שיק. ונטורה הפך לפייס כשרוז בגד בו, ושיק וראמוס זכו בתארי הזוגות מוונטורה וג'רי אוטס, ואז היו בפיוד נוסף עם סנוקה וסאבאג'. הוא חזר לטקסס לריצה פייסית קצרה, אבל לא התאים לתפקיד. הוא חזר לדרום קליפורניה כמיין איבנטר מול הגאררוס, צ'אבו, מנדו והקטור, ועוד פייסים מקסיקנים. הטריטוריה מתה כבר. ראמוס ידע לדבר, אבל היה איטי ולא טוב בזירה, למרות שהיה ההיל הכי טוב שם והכוכב השולט אז. הוא היה אמין בשוק מהתקופה שלו בימי התהילה, וזה היה חשוב כשהטריטוריה זכתה לתמיכת המעריצים הנאמנים האחרונים. הוא היה בפיוד עם קרלוס מטה ואל מדריל. האנגל הגדול היה כשהקוקו שלו נגזר כשהפסיד בקרב שיער לצ'אבו גאררו. ראמוס לא גילח את כל השיער, אבל אובדן הקוקו שלו היה הדבר הכי חשוב בארגון. צ'אבו יצא לזירה עם הקוקו בשקית וראמוס ניסה להחזיר אותו. לפעמים הצליח, אבל בסוף הקרב צ'אבו גנב אותו בחזרה ובשבוע הבא לגלג עליו. הוא היה כמו מטדור ונופף מול השור כאילו זה היה דגל, וראמוס רץ, אבל היה איטי מדי. הדברים אז היו די מטופשים, כולל אנגל בו ראמוס ניסה להשיג צו מניעה מבית המשפט ולמנוע מהקהל לצעוק "קדימה קרלוס". הוא התאבק בעוד כמה טריטוריות אבל בתחילת שנות ה-80 עזב את התחום וחזר ליוסטון לעסקי הריסות בתים. משום מקום, ובלי מעריצים יחסית לבחור ששלט שנים בטריטוריה, הוא חזר לאורגון ב-1989 וב-1990, והוא ירד במשקל, רק לקרב או שניים, הקרבות האחרונים שלו. ראמוס אמר שכשאואן הזדקן וידע שהוא עמד לצאת מהעסקים, הוא החזיר אותו לעבוד כדי להגיד לו שהרוויח לו יותר כסף מכל מתאבק. לא ידוע אם זה נכון שאואן אמר לו או שזה היה נכון בכלל- רודי פייפר ורוז גרמו לטריטוריה לבעור בסוף שנות ה-70. אבל אין ספק שבהיסטוריה של 50 השנה בה משפחת אואן שלטה בצפון מערב המדינה, ראמוס גבוה ברשימת הכוכבים שלה.
ראמוס היה באופן מוזר חלק מאחד מהסיפורים המוזרים בהיאבקות לפני כמה שנים. מעריץ היאבקות בדרום קליפורניה שגדל עליו אמר שהוא ראמוס, למרות שהיה צעיר בהרבה. הוא אפילו לא נראה כמוהו. הוא הלך לוועידת אוזני הכרובית לפני כמה שנים והלך עם תגית שם של "בול ראמוס". הוא הציג את עצמו בפני מתאבקים רבים, ורבים לא האמינו שזה הוא, אבל אחרים שידעו שזקנה משנה את המראה התייחסו אליו כאל חבר ותיק. האיש הזה עבד על אנשים, כולל על אשתו. מייק טניי אמר שמיד ידע שזה לא הוא. זה היה סיפור גדול אז, והיה ידוע שיש מתחזה. כששמעו שהמתחזה מת לפני כמה שנים, אמרו שראמוס האמיתי, שגם לא היה בריא, מת. סאבאג' התקשר אליו ביוסטון כדי לאמת שהוא עוד חי. לאחר שזה קרה, אשתו של המתחזה אמרה שבול חי ומת עבור הרסלינג אובזרבר, ושבעלה, שנרשם למנוי בשם אמיתי, מת. היא כתבה שבעלה היה גאה שיכתבו עליו כתבה נחמדה באובזרבר.

YossihNew · 21/10/25

הספד לארת'קוויק- 21 ביוני, 2006:

בהיאבקות, יש המון סיפורים של התנהגות בעייתית שמובילה למוות מוקדם. אבל זה הכי טרגי כשאיש צעיר עם משפחה אוהבת פשוט התחיל בצורה שלא יכול היה להתגבר עליה. נורא מכך, אנחנו אוהבים להתנחם לפעמים ולהגיד שלפחות האדם לא סבל. הפעם אין נחמה. ג'ון "ארת'קוויק" טנטה נלחם באומץ בסרטן כמה שנים, ורק בכבוד. הוא עדכן באופן קבוע בפורום רסלקראפ של חברו רנדי בייר, RD ריינולדס. כל הודעה הייתה על קרב שהיה נחוש לנצח בו. הוא ניצח בהתחלה, ולפי מילותיו ורוחו, לא יכולת לחשוב שיפסיד. הוא חזק אחרי שהרופאים אמרו שהוא עומד למות לפני שנתיים. ב-2004 הוא אובחן עם סרטן בשלפוחית השתן. אחרי כימותרפיה, החדשות הטובות היו שניצח והסרטן התכווץ לנקודה. אבל באוגוסט, הוא אמר שמעולם לא חטף כמו שחטף באותו היום. הוא חשב שניצח, ונפגש עם הרופא שלו כדי לחסל את הסרטן. אבל גילו לו גידול בריאה השמאלית ושתי בלוטות לימפה גדולות בלב. הוא הלך לטיפול כימותרפיה של ארבעה ימים ונתנו לו שנה-שנה וחצי לחיות. הוא אמר שלא יוותר והוא מקווה לחיות יותר. אבל זה מה שאמרו לו, ושזה בלתי ניתן לריפוי. הוא לא ידע מה להגיד, זה תפס אותו בלי הגנה. הוא הבטיח שינסה לעדכן, והודה להם על תמיכתם וביקש שאלוהים יברך אותם. הוא עדכן כל כמה חודשים בפורום ברסלקראפ.
בנובמבר האחרון, אמר ששוב, כל ההקרנות והכימותרפיה לא עזרו לו ושיש לו גידול במותן, ועוד כמה בריאות. הוא עדכן בפברואר ואמר שהוא נלחם עם כל מה שיש לו, ומטופל בכימותרפיה, אבל הודה שהוא עייף ונחלש. טנטה מת שבועיים לפני יום הולדתו ה-43 מסרטן שלפוחית השתן. הוא היה ביוסטון, בקליניקה מפורסמת לסרטן, בזמן מותו. זאת הייתה הקליניקה הטובה במדינה, ורבים מהתחום, כמו אשתו של ברוס פריצ'רד וסטיב ויליאמס נלחמו במחלה. טנטה התפרסם בשני ענפים והיה כוכב בנעוריו בשלישי, הוא בקושי דיבר על הישגיו והעדיף לדבר על משפחתו, אשתו ושלושת ילדיו, הבנים ג'וני וג'ף והבת ג'ואנה. הוא היה מעריץ היאבקות, ונכנס לספורט באופן מאוד חריג יחסית לילד גדול שגדל בקולומביה הבריטית. הוא התפרסם ביפן כמתאבק הסומו הקנדי הראשון. הוא היה כוכב עולה בספורט אבל שנא את הסגנון. כשפרש, זה הוביל לתשומת לב תקשורתית לא רק ביפן אלא ברחבי העולם, כי שאלו אם מישהו מהמערב יכול לשרוד בסביבה הזאת. אבל בגלל שמו, ארגוני ההיאבקות הגדולים, אול ג'פאן של ג'ייאנט באבה וניו ג'פאן של אנטוניו אינוקי, רצו אותו. באבה החתים אותו ל-100,000 דולר לשנה. אמנם יהיה מוגזם להגיד שמיד הצליח, אבל הוא לגמרי הראה פוטנציאל בהתחלה, והצליח יותר כמתאבק מאשר אגדות סומו באותה התקופה כמו הירושי וואג'ימה וקוג'י קיטאו. בזירה, כמו חדשים רבים שהוזנקו, הקרב הראשון שלו השיג תשומת לב והוא ישר נהיה כוכב. הוא היה זהיר, אבל בגודל 1.98 מטר ומשקל 170 ק"ג, ולא שמן, אבל עם בטן גדולה שהתפרסמה כשהיה ארת'קוויק, הוא היה ענק, עם גזעי עץ כרגליים. לא היה לו פלג גוף עליון שרירי כי הוא מעולם לא הרים משקולות, אבל הבעיה הייתה שהוא היה כזה ענק עד שנדמה היה שהוא מרסן את עצמו, ונדמה היה שאף אחד לא יכול היה לנצח אותו. למרות שנראה מבוגר בגלל הנשירה בשיער, הוא היה בן 23 כשהתחיל ובן 26 כשהגיע ל-WWF. פרט למישהו כמו אנדרה הענק, או שותפו העתידי פרד "טייפון" אוטמן, הוא היה מהענקים של העסק.
כיסו המון את האימונים שלו בהיאבקות. הדגישו את הגודל שלו. הראו תמונות של הרוד ווריורס מלמדים אותו להרים משקולות ומתאבקים טכניים מלמדים אותו איך להתאבק. או שהיה הופך לסטן האנסן של הדור הבא, או כמו אגדות סומו אחרות, כישלון ענק. הוא לא היה אף אחד מאלו. אפילו כשלמד, יכול היה להניע את הקהל בגלל גודלו, ובכל קרב ידע לתת דרופקיק שגרם למתאבקים להתגאות. זה היה ספוט שגרם לאנשים להתגאות. מההתחלה, באבה והמאמן גרייט קאבוקי רצו שיהיה הכוכב הזר הבא. השאלה היחידה הייתה, עם המורשת שלו בסומו, האם יהיה פייס נצחי או שמתישהו יהפוך להיל רצחני. אבל אחרי שנתיים, נעלם, והתקופה היחידה שלו כמיין איבנטר הייתה ב-WWF, שם לא עניין שהיה כוכב בעבר. זה היה בשלבים האחרונים של התקופה המקורית של האלק הוגאן. כמו ברונו סאמארטינו שלושים שנה קודם, הארגון היה בתקופה שבה אלוף העולם הפייס נלחם מול הילים חדשים, שתפקידם היה לבוא, להיות מפלצות, לככב כמה חודשים בפסגה ואז לרדת בקארד. אנשים כמוהו לא היו רבים, והעובדה שיכול היה לזוז הייתה בונוס. הוא גם היה עובד מצוין, לא התלונן ולא איחר. זה הוביל לשיא שלו. האלק הוגאן עזב לצלם סרט אחרי שהפסיד את תואר ה-WWF לאולטימייט ווריור, ועשו אנגל בו ארת'קוויק הענק פצע את הוגאן. זה בנה לקרב טינה, המיין איבנט האמיתי של סאמרסלאם 1990 בפילדלפיה. הוגאן ניצח בספירת חוץ כדי לשמור על הפיוד לקרבות חוזרים בהאוס שואוז שם ניצח. זה לא זכור כמו הוגאן-ווריור ברסלמניה כמה חודשים קודם לכן, אבל זה הצליח יותר. זאת הייתה השנה היחידה בהיסטוריה בה סאמרסלאם הצליח כמו רסלמניה. הוגאן-ווריור זכור כקרב חלומות, אבל ב-1990 פייס מול פייס לא עבד כמו פייס מול היל, והוגאן חזר אחרי כמה חודשים מול מפלצת, נוסחה מנצחת אז. טנטה סיכם את הקריירה שלו בפסקה אחת בהקדמה לספר רסלקראפ.
הוא אמר שהקריירה שלו היא סיפור אחד של חלום שהתגשם לאלפי מתאבקים. כילד חלם שיהיה אלוף עולם, וזה לא התגשם, אבל הוא גאה שהיה חצי מאלופי הזוגות, אסונות הטבע, עם חברו הטוב טייפון. הוא גם היה גאה שהתאבק מול רנדי סאבאג', ווריור, סטינג ובשיא שלו- האלק הוגאן. הוא היה במיין איבנט של אחד מהמופעים הגדולים של השנה, עם אחד מהכוכבים הגדולים בתולדות העסק, ולא ישכח את זה. ג'ון אנתוני טנטה ג'וניור נולד ביוני 1963 והיה מפלצת מהרגע שיצא מהרחם, במשקל חמישה ק"ג. אביו, שברח מגרמניה הנאצית כנער, היה בגובה 1.70 מטר, ואמו 1.72. הוא עבד כנגר בקולומביה הבריטית שם גדל כנער. הוא היה חזק, קשוח ואתלטי. בגיל שש, גילה את אול סטאר רסלינג מוונקובר בטלוויזיה, עם מתאבקים כמו אלוף העולם לשעבר ג'ין קיניסקי והענק המורמוני, דון ליאו ג'ונתן. למרות שדרכו להיאבקות הייתה מוזרה, זאת הייתה מטרתו מהילדות. עם גודלו, כיכב בהיאבקות ובפוטבול בחטיבת הביניים. הוא היה ממתאבקי המשקל הכבד הכי טובים בתיכונים בקנדה בכיתה י"ב, וזכה בהמון תארים. באותו הזמן לא היה גבול עליון למחלקת המשקל הכבד בהיאבקות, והיה נדיר למצוא אתלטים במשקל של 136 ק"ג. אחרי שזכה באליפות התיכונים הקנדית בכיתה י"ב ב-1981- רק בגיל 17, הוא ייצג את המדינה באליפות הנערים העולמית בביתו בוונקובר, והגיע למקום שישי. מסעו ליפן, ול-WWF, התחיל מכל המקומות בלואיזיאנה. לאחר שהופיע באליפות העולם, קיבל מלגה לאוניברסיטת לואיזיאנה, וכתלמיד חדש בגיל 18 היה ממתאבקי המשקל הכבד הגדולים במכללות. ב-1982, התאבק מול "דוקטור מוות" סטיב ויליאמס מאוקלהומה. מה שמעניין היה שהם לא ערכו את הקרב הזה באוקלהומה בקמפוס הרגיל, אלא בטולסה, שם הפרומוטר היה "קאובוי" ביל וואטס. ויליאמס, שנחשב למתאבק משקל כבד ענק בגודל 129 ק"ג, היה גמד לידו. ויליאמס, מקום שני באותה העונה, ניצח.
טנטה לא דורג בטורניר NCAA בשלוש שנותיו במכללה, אבל זכה באליפות העולם למתבגרים ב-1983 באנהיים, והפיל את כוכב ההיאבקות העתידי, גארי אולברייט המנוח. הוא איבד את המלגה שלו לפני השנה האחרונה כי אוניברסיטת לואיזיאנה ביטלה את תוכנית ההיאבקות שלה. הוא חזר לוונקובר, ואגדת הסומו, אויאקאטה סאדוגאטאקה, היה בוונקובר ודיבר על הספורט. כשראה את גודלו של טנטה ושמע על הרקע שלו בהיאבקות, סאדוגאטאקה, שאימו מתאבקי סומו ביפן, שכנע אותו להתאמן אצלם. היה לו גודל מושלם לעניין, עם בטן וירכיים גדולים, לספורט בו מבנה גוף, רגליים ומהירות היו חשובים. הוא רק היה צריך ללמוד טכניקה. הוא עבר ליפן באוקטובר 1985. אחרי שהשמין חודש בדיאטה רבת קלוריות, הוא היה בגובה 1.98 מטר ושקל 191 ק"ג בקרב הראשון שלו בנובמבר. הוא פקפק בדיאטה, בגודלו, כי טען שלא צריך עוד משקל שרק הקשה לאימונים, והוא היה די גדול. אבל בסומו האמינו שגדול יותר זה טוב יותר, כי סומו הוא ספורט של כוח מתפרץ ולא סיבולת, וחלק מהמשיכה התרבותית היא לראות את הבהמות. ככל שזה נמשך, הוא השמין יותר בגלל הדיאטה רבת הקלוריות וכאב לו יותר. בגודל 191 ק"ג, עם אימונים של שלוש וחצי שעות כל יום, ומשקולות אחר כך, הברכיים והקרסוליים שלו תמיד כאבו. היפנים אמרו לא להודות בכאב, כי זה מראה חולשה, ולהתאמן פצוע במקום להחלים, כי זה מראה כמה אתה קשוח. טנטה חשב אחרת. הוא רצה קריירה ולא דרך חיים, וחש שהמערכת קיצרה קריירות בעולם בו לא פקפקו בסמכות, בעיקר לא מתאבק זר שלא הבין דרך חיים בת מאות שנים. הוא היה מוזר תרבותית, ענק קנדי בספורט שנשלט בידי יפנים. הזרים היחידים היו מהוואי או מאיים פסיפיים אחרים, והיו מעטים. הוא היה הקנדי הראשון, ואולי המערבי הראשון, שניסה את הספורט ביפן, ולחלוטין הראשון שהצליח בו.
הוא הצליח בהתחלה, אבל לא התאים. מתאבקי הסומו חיו באורוות, בצורה דומה להיאבקות המקצועית. לא מפתיע, כי ההיאבקות היפנית נוצרה בידי ריקידוזאן, כוכב סומו לשעבר ששאב דברים לספורט החדש מדברים שעשה בעבר. החדשים באורווה היו כפופים לאנשי העסקים שתמכו בה ולמתאבקים הוותיקים. הם היו צריכים לחכות לשאריות של הכוכבים, לרחוץ אותם ואפילו לעזור להם להתלבש אחרי אימונים ארוכים. הוא התחיל בשם קוטוטנטה, בתרגום, טנטה הנבל. כשהתחיל להשיג את כבוד היפניים, הוא הפך לקוטוטנזן, טנטה נבל ההרים השמימי. הצעירים באורווה היו אמורים לקפוץ על ההזדמנות להתאמן אצל כוכבים מנוסים וחזקים, שיזרקו אותם לפי רצונם. אבל טנטה תמיד רצה להגן על גופו הכואב, וניסה להימנע מזה כמה שאפשר. כשהאנשים החשובים באורווה חיפשו בשר חדש לאימונים, הוא נשען לאחור, והתרבות הייתה לקפוץ ולהתנדב לכבוד ולחוויה. זה היה מנהג יפני שכוכבי האורווה ילמדו את החדשים כבוד כשיכו בהם חזק עם מקלות קנדו אם טעו, או שיזרקו עליהם חול בפנים לשעשוע כי היה להם הכוח. הצעירים, אם התלוננו, לא היו קשוחים מספיק לספורט. מתאבקי הסומו הצעירים היו צריכים לחיות חיים של ניקיון ומטלות ללא סוף, מכות פיזיות ולחכות לשאריות של הוותיקים, בלי פעילות בחוץ. טנטה לא היה צריך לעבור את זה כי תמיד טיפלו בו, כי בא כאתלט אמיתי וזר ענק, ורצו לשמור עליו כי חשו שיוכל למשוך קהל. בגלל שלא היה צריך, החדשים שנאו אותו. הוא אמר לעיתון בכתבה כשהתחיל שחלקם הסתכלו עליו מלוכלך, אז הוא חיכה עד לאימונים כדי להרביץ להם.
בעולם בו הצעירים היו אמורים לסתום את הפה, טנטה התלונן על הכסף והשעות, וזה היה אירוני, כי שנים אחר כך כמתאבק הוא היה הפוך לגמרי. הוא הגיע לנקודת שבירה לבסוף. כמה חודשים אחרי ההתחלה, כשהתחיל להתפרסם, איגוד הסומו היפני רצה שיסיר את קעקוע הנמר על זרועו, כי אז למתאבקי סומו לא היו קעקועים. הוא סירב. הוא אמר בכתבה עליו שזה היה דורש ניתוח, והוא יודע שלא יתנו לו להחלים או את הכסף. לא היה שכר מובטח וקיבלת שכר רק אם היית בפסגה. והוא לא היה בטוח שהוא יכול היה לעשות את זה יום אחרי יום. הגוף שלו אמר לו לא. לא היה אכפת לו מהאימונים אבל זה היה לפעמים ברברי. כשביקש זמן חופשי כדי לחזור הביתה ולראות את משפחתו, המנהיג אמר שהוא תינוק שצריך לראות את אמא. הם ביקרו אותו כשהיה חולה וסבל מקלקול קיבה, בטענה שהמציא כדי לא להתאמן.

YossihNew · 21/10/25

עם כמה שלא היה שמח, הוא מצא הצלחה וכוכבות בספורט. בתחילת הקריירה, הוא נלחם מול טירונים אחרים, פחות גדולים ואתלטיים. הוא עבר את כולם, עם קרבות שנמשכו עד שהתפוצץ והעיף את יריביו מהמעגל- בשניים-שלושה סיבובים. תוך כמה חודשים הוא הפך ל"כוכב השביט הקנדי" בגלל ניצחונותיו המהירים, והיה על השער של מגזין עולם הסומו. הוא ניצח בטורנירים הנמוכים, וביולי 1986, עשרה חודשים אחרי שהתחיל את האימונים, היה עם 25 ניצחונות ואפס הפסדים, כשפרש. עם כמה שסגנון ההיאבקות קשה, אחרי עולם הסומו, ההיאבקות הייתה כלום. הפרישה שלו הייתה חשובה, כי רבים במערב שאלו אם זה אפשרי שמישהו ישרוד את סגנון החיים הזה. ביפן, שם סומו היה הספורט הלאומי, שאלו אם גייג'ין- שזאת בכלל מילת קללה לזרים אמריקנים, שמשתמשים בה בהיאבקות- יכול לשרוד. זה היה כמו פעם כשכתבי ספורט שאלו אם אפרו אמריקני יכול להוביל ב-NFL. אחרי שפרש, הוא אמר שהוא רוצה להתאבק. הארגונים הגדולים, אול ג'פאן של ג'ייאנט באבה וניו ג'פאן של אנטוניו אינוקי, רצו אותו. באבה החתים אותו וזכה ליח"צ, כי היה ידוען בגודל טוב, מה שהיה חשוב אז, והיה אתלט אמיתי עם יכולת חובבים. באבה רצה שקודם כל ירד במשקל ויהיה בכושר, כי היאבקות דורשת סיבולת ובאבה ניהל מקום אתלטי. הוא היה במשקל 170-174 ק"ג כשערך בכורה במאי 1987 עם באבה, וניצח את ראשר קימורה וג'ורו צורומי. אז באבה וקימורה נחשבו לכוכבים ותיקים, לפני הימים שלהם כקומיים במידקארד. טנטה ערך בכורה שונה מהרוב. בגלל גודלו והכוכבות, הוא לא התחיל בתחתית ועשה ג'ובים בדרך למעלה. הוא עבד בעיקר בקרבות זוגות, עם קאבוקי כשותף ראשי, ועבד במידקארד. הוא התאבק בצד היפני, כלומר מול זרים והילים יפניים. אם עשה ג'ובים, רק לכוכבים. הוא וקאבוקי הגיעו למקום השמיני מ-12 צמדים בטורניר הזוגות ב-1987, אבל היו מלא כוכבים. הם היו מאחורי ג'מבו צורוטה ויושיאקי יאטסו, הפאנקים, ג'נצ'ירו טנריו ואשורה הארה, סטן האנסן וטרי גורדי, ברוזר ברודי וג'ימי סנוקה, עבדאללה הקצב וסאביו ווגה, ובאבה ואגדת הסומו הירושי וואג'ימה.
בסוף השנה, הוא הגיע למקום שביעי בסקר טירון השנה, מקום אחד מעל ג'וני אייס, אבל מאחורי בריאן פילמן, שיין דאגלס, ביף וולינגטון, כוכבי פוטבול המכללות דאג פורנאס ורון סימונס, וגם וואג'ימה. בגלל הגודל והכוח, והקלילות והרקע כמתאבק חובב, הוא נחשב לאחד מהקשוחים בקרב הקשוחים. רוב מה שחשבו עליו קשוח בשנות ה-80 היה פנטסטי יותר מעובדות, אבל בעולם ההיאבקות, בחור בגודל 181 ק"ג שהתאבק ברמה גבוהה בחובבים וגם היה בלתי מנוצח בסומו נחשב למישהו קשוח. ב-WWF כעבור שנים, רוב המתאבקים הזכירו את טנטה אחרי האקו ברשימת המתאבקים שלא רצו להכעיס, אבל טנטה היה רגוע והתעסק בעניינים שלו. הוגאן אמר לחבריו שמכולם, טנטה היה הכי אמיתי. כשטרי פאנק התחיל לעבוד איתו, הוא אמר לטנטה ללכת לכיוון אחר. הוא עדיין יכול היה להתאבק במכללות והיה רק בן 24. פאנק ניסה לשכנע אותו לראות אם יצליח להשיג מלגת פוטבול למערב טקסס. באותה התקופה, לא היו שחקנים גדולים כאלו והא יכול היה לזוז. הרעיון היה שעם כמה שנות אימונים אולי יוכל לשחק ב-NFL. טנטה שיחק בתיכון וקצת באוניברסיטת לואיזיאנה, אבל גויס כדי להתאבק ורצו שיתרכז בזה. פאנק שאל אותו מה היה קורה אם בגיל 24 היה מול עצמו בגיל 18, וטנטה אמר שהיה מכסח את עצמו.
אבל הוא לא הצליח באול ג'פאן, בעיני באבה, טנטה לא התקדם כמו שרצה, ועלה במשקל ועבר את ה-181 ק"ג, מה שעלה לו בזריזות ובסיבולת שבאבה רצה ממיין איבנטר. באבה לא שמח מהאימונים והמשקל של טנטה באופן ציבורי. הוא חש שאסור לו להוביל מופעים כי לא יכול היה לתת לקהל את איכות המיין איבנטים שהקהל של אול ג'פאן ציפה לה. באותו הזמן, הוא היה גדול מכדי להוציא מידקארדרים אובר, או כדי למכור באופן אמין לבחורים הקטנים כי היה ענק וניצח בסומו, והאמינו שהוא ממש קשוח. באבה כמעט לא שם אותו בטלוויזיה בשנה השנייה שלו, ועם חוזה מובטח של שש ספרות, הוא לא חידש אותו לשנה שלישית. באותם הימים ב-WWF, אהבו את ההילים גדולים, כי בתקופה של הוגאן העבודה הייתה איטית יותר, אז מהירות, כושר ואפילו עבודה בזירה לא היו עניין כמו באול ג'פאן. אחרי שעזב את יפן, חזר הביתה והוביל את אול סטאר רסלינג המקומי בבריטיש קולומביה של אל טומקו, בימי הגסיסה. אבל הוא היה מושלם ל-WWF. הארגון תמיד רצה הילים גדולים, וב-1989 חוץ משותפו העתידי פרד אוטמן ואנדרה הענק שעמד לגמור את הקריירה, לא היה מישהו גדול יותר ממנו.
הוא הגיע במשקל 200 ק"ג, ועדיין יכול היה לתת דרופקיק אם היה צריך, אבל לא כמו כששקל 174 ק"ג. הוא הוא הגיע בדרך מעניינת יחסית להיל מוביל. בהקלטות בנובמבר, דינו בראבו עשה גימיק של איש חזק בפיוד מול אולטימייט ווריור. בראבו והמנג'ר ג'ימי הארט הציעו תחרות כוח בין בראבו לווריור. הם בחרו בחור גדול מהקהל שישב להם על הגב ויראו מי יכול לעשות הכי הרבה שכיבות סמיכה. ווריור הסכים וסרקו את הקהל. כשסרקו, ראו מעריץ ענק עם חיוך גדול שיש שם. הזמינו אותו לזירה. הוא ישב על הגב של בראבו כשזה עשה שכיבות סמיכה. כשווריור התכופף, טנטה קפץ על הגב שלו במה שהפך לארת'קוויק ספלאש, מה שדומה לבנזאי דרופ של יוקוזונה, אבל במקום מהפינה, הוא רץ, וזז די טוב, וקפץ מהחבלים. טנטה נודע בכך שלא פגע באף אחד עם המהלך, אבל זה נראה היה הרסני ויצא אובר. הוא נקרא בהתחלה ב-WWF ארת'קוויק אוונס. זה שרד שבוע-שבועיים, אם בכלל הגיע להקלטות, לפני שהפך לקנדיין ארת'קוויק. מהר מאוד הפך לארת'קוויק. הבכורה לא הייתה אנגל לווריור-ארת'קוויק אלא כדי לשמור על היט בין ווריור ובראבו. ארת'קוויק עמד מאחורי בראבו וג'ימי הארט כמפלצת מאיימת, וחיסל מתאבקי אנדרקארד כמה חודשים כדי להיבנות לקרבות אליפות בקיץ הבא. האירוע הראשון שלו היה כעבור כמה שבועות, סרבייבור סירייס בשיקגו ברוזמונט הורייזון. זאת הייתה תאונה. ברי ווינדהאם הבריז ועזב את הארגון, אז הוא החליף אותו בחצר המלך, בהנהגת רנדי סאבאג', המאצ'ו קינג, עם בראבו וגרג ולנטיין, מול ה-4X4, הצוות של ג'ים דאגן, ברט הארט שהיה פצוע בחזה וחזר מהר, רון גארווין והרקולס. בגלל שהיה אמור להילחם מול גדולים, שינו את הבוקינג והוא הוגן, והוא, סאבאג' ובראבו שרדו וניצחו את הפייסים. לאחר שחיסל את הרקולס תוך חמש דקות ברסלמניה 6 בסקיי דום, הוא התכונן לריצה הגדולה שלו. אחרי רסלמניה, עבד במיין איבנטים עם הוגאן, שהפסיד את התואר לווריור. באפריל 1990 במדיסון סקוור גארדן, הוגאן ניצח את ארת'קוויק בפסילה מול 9,500 איש. זאת לא הייתה התחלה מבטיחה בהתחשב בקהל, אבל הם לא עשו את האנגל הגדול. בסופרסטארס, שם רוב האנגלים הגדולים קרו, הוגאן הופיע באופן נדיר בתוכנית של בראדר לאב. זה אמר אנגל, כי הוגאן לא הופיע באופן קבוע בטלוויזיה כי אז אמרו שהוא צריך בקושי להופיע כדי שההופעות שלו יהיו מיוחדות ושהקהל ישלם כדי לראות אותו. ככה הוגאן והאלופים לפניו קודמו והפכו לגדולים מהחיים. ארת'קוויק התגנב מאחורי הוגאן וחיסל אותו עם ארת'קוויק ספלאש. הם השתמשו בארת'קוויק כאיש שגמר את הקריירה של הוגאן כל הקיץ, ובנו לקרב הראשון של הוגאן בחזרה שלו.
סאמרסלאם היה קרב טיפוסי של הוגאן. הוגאן הפך לאיש הראשון שיצא מארת'קוויק ספלאש, ואז עשה סופרמן קאמבק, ובנה לבאדיסלאם הגדול, אחרי שנכשל בלהרים אותו פעמיים בתחילת הקרב. הרעיון היה לעשות סיום בו הוגאן ניצח ונקם, אבל הפיוד יחייה לעוד קרבות האוס שואו. ארת'קוויק הרים את הוגאן כדי שג'ימי הארט יכה בו עם המגפון, אבל הוגאן זז וידוע מה קרה. הוגאן נכנס לזירה וארת'קוויק נספר בחוץ. הוא תקף את הוגאן לאחר הקרב, וביג בוסמן הציל אותו. הרעיון היה שהוגאן וארת'קוויק יעבדו בערים הגדולות, והוגאן עבד יומיים בשבוע כשכולם עבדו כל השבוע, אז בוסמן יהיה בשאר הערים. באירוע, הם הצליחו, 507,000 רכישות לעומת 13 מיליון בתים שיכלו לרכוש. ארת'קוויק הופיע עוד פעמיים במיין איבנטים בגארדן, בנובמבר 1990 כשניצח את הוגאן בספירת חוץ מול 15,000 איש, ובדצמבר, כשהוגאן וטאגבוט- פרד אוטמן שהפך לטייפון ושותפו של ארת'קוויק- ניצחו את ארת'קווק ובראבו מול 13,700 איש. ג'ימי הארט אמר שהיה כיף לנסוע איתו. הוא ליווה המון אנשים, אבל הוא נסע איתו. הוא לא התלונן. הוא הכיר בינו לבין המשפחה שלו, וראה תמונות וגביעים מימיו כמתאבק חובב. הייתה להם תקופה טובה עם האלק, הוגאן אהב לעבוד עם הגדולים כי עבד מתחת, ואהב כשיש מנג'ר שיכול היה להסיח את דעתו ולקחת באמפים. הארת'קוויק ספלאש נראה היה הרסני אבל קל. כשהיה עם טייפון, הוא נסע עם שניהם. הם לא איחרו למופע והם היו עובדים לדוגמה. אם ליווה בחור במיין איבנט והם עלו מוקדם, הם חיכו עד סוף המופע עבורו. לא המון אנשים סירבו לעזוב מוקדם. הארט גם רצה שטנטה יופיע באירוע שלו באורלנדו, וידע שבגלל הסרטן לא יוכל להתאבק, אבל רצה שיופיע, אבל לא השיג את המספר שלו.
אחרי התקופה עם הוגאן, עבד בפיוד אפרקארד עם ג'ייק רוברטס בקיץ 1991. האנגל היה אחד מהזכורים בקריירה שלו, כשעשה ארת'קוויק ספלאש לדמיאן, הנחש המקורי של ג'ייק. זה גרם לבעיות עם פעילי זכויות בעלי החיים, עד שהסבירו שהשק היה ריק. זה הוביל לכך שרוברטס הביא נחש יותר מפחיד, שבהמשך השנה נשך לרנדי סאבאג' את הזרוע באחד מהאנגלים הכי גרפיים בתולדות הארגון. אחרי שרוברטס ניצח בהאוס שואוז, בסתיו, ארת'קוויק וטייפון הפכו לאסונות הטבע. טייפון לא היה כזה וורקר אבל גבוה מטנטה, והיה מרים משקולות ענק עם בטן ענקית. הם התאחדו כדי לעבוד עם לגיון האבדון, הרוד ווריורס לשעבר, בפיוד על תארי הזוגות. בדרך כלל זה היה הקרב הלפני אחרון באולמות הגדולים. LOD עברו את שיאם כמשהו מיוחד, והם לא היו גדולים ב-WWF כמו ב-NWA, אבל עדיין היו הצמד הכי אהוד בעולם. הבעיה בבוקינג הייתה שהם תמיד היו כל כך חזקים עד שכפייסים היה קשה להשיג היט עליהם המון זמן בלי שהקהל לא יקבל את הקרב. הגודל של אסונות הטבע, שגימדו את LOD בזירה, זה נשמע טוב על הנייר, אבל זה לא היה מיוחד, כי LOD עברו את השיא שלהם באהדה. לא תכננו את הפייס טרן, אבל נאלצו לעשות את זה. הוק נכשל במבדק סמים והושעה. תארי הזוגות הועברו מ-LOD בקרב האחרון של הוק לפני ההשעיה, לכסף בע"מ, טד דיביאסי ומייק רוטונדה ששיחק את IRS- גם אז וינס התעלל באנשים בסטוריליין, כי אז היו לו בעיות עם מס הכנסה. בלי צמד פייסי, החליטו להפריד את שני הצמדים ההילים המובילים, ואסונות הטבע הפכו לפייסים החזקים החדשים. הייתה להם כהונה קצרה עם התארים, הם זכו בהם ביולי 1992. הם הפסידו לכסף בע"מ באוקטובר 1992. באותה התקופה, ה-WWF נסעו ליפן כמה פעמים עם ארגון SWS. הארט זכר שטנטה, ארת'קוויק ג'ון טנטה ביפן, היה יותר אובר ב-WWF כשעבד ביפן מאשר בארה"ב ואמר שהיה אובר מכך שהיה הקנדי הראשון בסומו ולא ממעמדו באול ג'פאן או ב-WWF. למען האמת, מכמה סיבות, באחד מהאירועים הראשונים של ה-WWF ביפן, ארת'קוויק השנוא, מההילים המובילים אז ב-WWF, היה הפייס המוביל, אפילו יותר מהוגאן, רנדי סאבאג', אולטימייט ווריור או קרי ואן אריק.

YossihNew · 21/10/25

למתאבקים, מה שהיה חשוב היה ב-1991 כשטנטה התאבק פעמיים מול קוג'י קיטאו. קיטאו, שנודע כפוטוהאגורו, היה אלוף סומו גדול, וחשבו שיהיה הבחור שיסחב את הספורט לדור הבא. אבל אחרי תקרית כל כך נוראית עד שלא יכלו להתעלם ממנה, ותחושה כללית שלא יכול היה לייצג את עולם הסומו ככוכב גדול, הוא נזרק בגיל הצעיר של 24. קיטאו נזרק בתקופה שהיה הכוכב הכי גדול בספורט. זה היה כאילו ברי בונדס, לפני כמה שנים, היה עף מבייסבול. הוא תקף פיזית בן משפחה זקן של הספונסר שלו, ובהתקף זעם, זרק אותו דרך דלת זכוכית. המטרה של הסוכן שלו הייתה להכניס אותו להיאבקות לא בשביל הכסף, אלא כדי לשקם את תדמיתו ולתת לו הזדמנויות מסחריות ולהופיע בטלוויזיה. הוא גם היה ענקי יחסית ליפני- 2 מטר, ואחרי שעזב את הסומו, ירד ל-174 ק"ג, ונשלח לווירג'יניה בידי ניו ג'פאן כדי ללמוד אצל לו ת'אז, בתקווה שיהפוך לדבר הגדול הבא בהיאבקות. כשהתחיל, זה היה ענק. למען האמת, הרייטינג לבכורה של קיטאו מול באם באם ביגלו, כשחיסל במהירות את אחד מהכוכבים הזרים הגדולים במדינה, בטוקיו דום המלא, היה מהרייטינג הגבוה ביותר בטלוויזיה היפנית ב-20 השנה האחרונות. אבל קיטאו היה בעייתי, נחשב לתינוק, מתלונן ופרימדונה. ניו ג'פאן זרקו אותו, וג'נצ'ירו טנריו, כוכב סומו לשעבר בעצמו, לקח אותו עבור ארגון SWS המתקשה אך הממומן היטב שלו. אבל הוא גם גרם שם לבעיות. במרץ 1991, במופע של ה-WWF וה-SS בטוקיו דום מול 42,000 איש- 25,000 שילמו- טנריו קבע קרב מתאבקי סומו כאטרקציה מתחת לקרב החלומות שלו ושל הוגאן מול הרוד ווריורס. לארגון כבר נמאס מקיטאו, והם קבעו שטנטה ינצח. קיטאו זעם כי זה קודם כקרב מתאבקי סומו. הוא היה אלוף גדול, אחד מ-60 איש בלבד בהיסטוריה שעשו את זה בספורט עם היסטוריה ארוכה. טנטה לא התקדם מהדרג התחתון ופרש תוך פחות משנה. עם כמה שזה נשמע מטופש, ויש אירוניה בזה, קיטאו זעם מההפסד, אבל הפסיד ומכר את רוב הקרב בלילה הראשון ביפן. ביפן תיארו את זה כאילו מייק טייסון יגיע להיאבקות ויפסיד לבחור עם גימיק מתאגרף שהיה אלוף כפפות הזהב ולא מקצוען. למרות שכל השמות הגדולים של ה-WWE היו במופע, כולל קרב החלומות, טנטה-קיטאו היה עם הכי הרבה היט, בגלל הסומו. קיטאו היה שנוא בגלל תדמיתו השלילית, וטנטה הפך לבחור הכי אהוד במופע. הקרב היה די איטי אך לא נורא, וטנטה ניצח נקי תוך שש דקות עם ארת'קוויק ספלאש. כעבור יומיים, בקרב החוזר בקובה, זה היה הקרב השני הכי מפורסם בקריירה של טנטה, והכי זכור שלו ביפן. באותו השבוע, זה היה הסיפור השני הכי גדול באובזרבר, מאחורי הקרב של ה-WWF ו-WCW על סיד. קיטאו, הכוכב מספר 2 של SWS, חשב שבלילה השני הוא ינצח לפחות. כולם הופתעו שטנטה ניצח אותו בקלות בלילה הראשון, כי טנריו נתן לו פוש חזק. אבל זה לא היה בוקינג הגיוני. הקהל הנאמן שנא את קיטאו בגלל הפוש הגדול בלי שהתאבק ממש טוב. הציבור הכללי לא אהב אותו כי הוא סולק מהיותו מתאבק סומו. המתאבקים שנאו שלא שילם את המסים שלו, לא התאמן והתלונן, ולא היה טוב. אבל היה לו שם גדול.
קיטאו נכנס לזירה למחרת, ופשוט לא עבד עם טנטה. טנטה הבין מהר, ושני הענקים בהו אחד בשני. קיטאו נכנס לתנוחת לחימה וסימן שיעקור לטנטה את העיניים. טנטה הכועס אמר לו לפעול ולא זז. כלום לא קרה. השופט ניסה לגרום להם להתאבק, וקיטאו עילף את השופט, בתקווה לפסילה כדי שלא יצטרך לעשות ג'וב. קיטאו תפס מיקרופון ואמר לקהל, לפני שניתקו אותו, שהיאבקות מזויפת, שטנטה מזויף, ושהוא מסרב להפסיד לו בפעם השנייה כמו שתכננו. כל המתאבקים בארגון דרשו שקיטאו יפוטר, והוא פוטר. טנטה קיבל כבוד ממתאבקי ה-WWF כי היה במצב רע עם בחור שחשבו שהיה קשוח ואתלט נהדר- למרות שקיטאו לא ממש הצליח כשניסה MMA- וענק, ולא נכנע. ב-1993, טנטה עזב את ה-WWF והתחיל שוב לעבוד ביפן. הרקע שלו כמתאבק עזר לו לעבוד כזר מוביל ב-UWFi, של נובוהיקו טאקאדה. הארגון היה עם שלושה זרים מפלצתיים שקיבלו תשלום גבוה והגנה, גארי אולברייט, סופר ויידר וטנטה, אבל טנטה היה במקום השלישי. הוא חזר לזמן קצר ב-1994 לפיוד עם יוקוזונה. האירוניה היא שה-WWF ניסו להזכיר את רקע הסומו של טנטה, שבקושי, אם בכלל, הוזכר בפעם הראשונה. רודני אנואי המנוח שיחק את יוקוזונה, דמות שבוססה על כוכב הסומו הסמואי במשקל 272 ק"ג, קונישיקי, שהתפרסם. לפני אקיבונו, קונישיקי היה הסומו הזר המוצלח בהיסטוריה. אבל אנואי, שהיה די זריז עד שמשקלו יצא משליטה, לא התאבק סומו. בנו קרב סומו ב-RAW בשידור חי. טנטה היה מאוד שלילי לגבי זה. קודם כל, רצו שילבש מאוואשי- תלבושת סומו- והוא לא חש בנוח ללבוש אותה בטלוויזיה. שנית, הוא היה כמו קיטאו. הוא באמת עשה סומו, ולא רצה להפסיד לבחור שלא שילם חובות בסומו במה שהוכרז כקרב סומו. הוא עזב את ה-WWF קצת אחר כך, והגיע ל-WCW כשהוגאן וג'ימי הארט הביאו חברים שלהם. הוא הפך לאבלנש בפיוד מול סטינג. ה-WWF איימו בתביעה, בטענה שמכיוון שה-WWF המציאו את השם ארת'קוויק ואסונות הטבע, אבלנש זה אסון טבע וזאת הפרת זכויות יוצרים. במקום להילחם, WCW שינו את שמו לשארק, עם שיני כריש על התחתונים, כחבר של צינוק האבדון של קווין סאליבן, חבורת הילים שהוגאן ניצח. הוא הפך לפייס, עשה פרומו מצחיק בו זנח את שמו ואמר שהוא לא דג, והשתמש בשמו האמיתי לקצת זמן. הפיוד הגדול שלו היה במידקארד עם ביג באבה רוג'רס, ביג בוסמן המנוח, שגילח לו את השיער והזקן. טנטה יצא עם חצי זקן וחצי שיער. הוא עזב את WCW. פעם, תאמינו או לא, כשאריק בישוף עשה סטוריליין אומנויות לחימה בשם "הדם קופא", שהתבסס על הפוש הגדול לגליישר שלא הצליח, הוא שקל את טנטה. הוא אמר לו ללמוד אומנויות לחימה ולחזור עם הגימיק, אבל זה לא קרה.
הקריירה שלו נגמרה בתקופה קצרה ב-WWF ב-1998, כגולגה מהאודיטיז, ולבש מסכה כדי להסתיר ראש מעוות. הוא ירד ממש במשקל אז, אז התחושה הייתה שהוא קטן מכדי להיות ארת'קוויק. בגלל פציעות משנים בזירה, הוא היה נמוך ב-5 ס"מ בגובה משיאו. הוא לא זז טוב וזה היה גימיק שלא ימשיך, והוא שוחרר אחרי כמה חודשים כשהאודיטיז בוטלו. הוא גר שנים בפלורידה, והתפרנס כמאבטח בקניון, נפילה גדולה לאיש שהוביל את אחד מהאירועים הגדולים בהיסטוריה. הוא פתח בית ספר להיאבקות וערך מופעים עם תלמידיו בשם אינטנס פלורידה רסלינג. הוא לא עבד הרבה באינדיז יחסית לאדם מיין איבנטר, אבל שמו הופיע לפעמים. אבל מי שדיבר איתו בקניון אמר שהיה אחד מהאנשים הנחמדים ביותר. הוא הופיע בפעם האחרונה ב-WWF בגימיק של ארת'קוויק, לבאטל רויאל ברסלמניה 17 עם ותיקים, ב-2001, מופע ההיאבקות הגדול בהיסטוריה, באסטרודום. בייר אמר שליבו נשבר כששמע שהוא מת. הוא בכה לא רק כי איבד חבר, אלא כי משפחה איבדה אבא ובעל. ובגלל שהעולם איבד גבר שבגברים, איש נהדר.

YossihNew · 30/10/25

הספד ללוק גרהאם- 13 ביולי, 2006:

ב-1952, כשג'יימס גריידי ג'ונסון נסע עם משפחתו לראות היאבקות בג'ורג'יה לראשונה, הוא ראה את מי שישנה את חייו. הוא היה מרותק להיל הגדול באזור, דוקטור ג'רי גרהאם הצבעוני והמגנטי. יש תמונות שלו בגיל 12 לובש תחתונים מעל למכנסיים, כדי לחקות את גרהאם שלבש תחתונים מעל טייטס. ברגע הזה הוא החליט להיות מתאבק. כמובן שהמון אנשים היו כאלו, אבל בהתחשב בכמה שהיה קשה להיכנס לתחום כעבור עשור, מעטים עשו זאת. ג'ונסון, כמו צעירים רבים באותו הזמן, ראה כתבות במגזים ההיאבקות המוביל על כך שטוני סנטוס מאמן מתאבקים בבוסטון עבור 300 דולר לחצי שנה. הוא נודע אז כגריידי ג'ונסון, נסע מג'ורג'יה לבוסטון ופגש צעירים מכל צפון אמריקה שרדפו אחרי החלום. היה את רופוס לויד, מדרום קרוליינה, שהפך לרכבת הפחד רופוס ר. ג'ונס. לס מלדי בא מסינסינטי והפך ללס תאצ'ר. פייר קלרמונט בא ממונטריאול והפך לכוכב הכיתה- פאט פטרסון. אחרים שהתחילו להתאמן שם והיו כוכבים בשנות ה-60 היו ג'וני מן, הייסטאקס מולדון שחיקה את הייסטאקס קלהון, בובו ג'ונסון, פרנקי "באד בוי" שילדס ששיחק את בול בולינסקי ב-AWA, רון דופרי ממלאכי הגיהינום, אלכס מדינה וג'ורג' סנטוס. סנטוס היה קרוב של טוני, ונודע כפלאש מונרו, אחיו של ספוטניק מונרו. ג'ונסון היה ילד גדול, ביישן ושקט שדיבר במבטא דרומי.
תאצ'ר זוכר שדיבר עם ביג גריידי ג'ונסון כמה פעמים, והם דיברו על המתאבקים האהובים עליהם. תאצ'ר דיבר על הגיבור שלו, באדי רוג'רס, וג'ונסון המשיך לדבר על הבחור שהעריץ מאז ילדות- דוקטור ג'רי גרהאם. קראו לו ג'רי מת'יוז, לאף אחד מהמשפחה לא קראו גרהאם, זה היה אביו החורג של ג'רי. הם התאמנו במכון בוסטון ולמדו להתאבק בערים הקטנות. אדי קווין ערך את רוב המופעים בבוסטון גארדן אז, והשתמש במתאבקים ממונטריאול, לפני שהפך לשלוחה של ה-WWWF כעבור שנים בגלל האהדה לברונו סאמארטינו. ביג גריידי ג'ונסון התאבק לראשונה בנובמבר 1961 מול שילדס. לא עבר הרבה מידע אז. מתאבקים רבים גרו במקומות קטנים בלי טלפונים, ולמי שכן, השיחות למרחק ארוך חיסלו את אלו שלא הרוויחו כסף. אנשים החליפו מכתבים, אבל רוב המידע בא מהמגזינים, וזה לא תמיד היה מדויק, והם תמיד היו מיושנים. לאחר שהתאמנו בקרבות הראשונים במסצ'וסטס, תאצ'ר חזר הביתה לסינסינטי, וג'ונסון פנה לנאשוויל. כעבור שנה או שנתיים, תאצ'ר לקח מגזין. תאצ'ר ראה את דוקטור ג'רי גרהאם עומד ליד בחור מוכר. הוא הסתכל והופתע לגלות שזה גריידי ג'ונסון, שהפך לשותף של ג'רי. זה היה כאילו תאצ'ר היה הופך לבילי רוג'רס, האח של באדי. קרייזי לוק גרהאם היה תוצר מוחו של דוקטור ג'רי גרהאם. ג'ונסון היה בטנסי ב-1962 בשמו האמיתי, ובשמות כמו הצרעה הירוקה במסכה, או פריטי בוי קלהון. כוכב מבוסס עם קשרים בשם פרנקי קיין, מפיסטו הגדול, שם לב לדמיון בין ג'ונסון וג'רי. מה שמצחיק היה שג'רי, אדי ולוק נראו כמו אחים, אבל בילי לא הזכיר אותם חוץ מהשיער המחומצן.
קיין כתב מכתב- או התקשר- לג'רי שעבד אז כהיל ראשי אצל סטו הארט בקלגרי ואמר לו שיש ילד בן 22 שעובד בטריטוריה ויכול להיות אחיו. לגרהאם הייתה כריזמה כדי להיות מיין איבנטר, אבל הוא שקל מעל 136 ק"ג ולא היה בכושר. בגלל זה העדיף צמדים. ג'רי ואדי גרהאם היו צמד אגדי, אבל אדי עזב לפלורידה, כי הוא לא יכול היה לעמוד בשטויות של ג'רי יותר, וזאת הייתה ההחלטה הטובה בחייו. אדי קנה את הארגון והפך אותו למעצמת היאבקות בעשרים השנים הבאות. ג'ונסון ו"הרופא הטוב", כפי שקרייזי לוק תמיד התייחס לאחיו, החליפו כמה מכתבים לפני שג'רי הביא לו מקום בארגון והוא נסע לקנדה. הרעיון של "קרייזי לוק גרהאם" היה בן כמה שנים. ג'רי ואדי תמיד דיברו על אחיהם המטורף שגר בחווה בפיניקס, דמות פיקטיבית. ג'רי הסביר את הדמות, והרעיון היה שג'ונסון יהפוך לקרייזי לוק, אחיו למחצה שאושפז שנים, אבל בזכות הכסף של ג'רי שוחרר והפך לשותפו. זאת הייתה חרב פיפיות. ג'ונסון יכול היה להגשים את חלום ילדותו. הוא כבר התאבק, ועכשיו היה בצמד עם האליל שלו, אחד מההילים והדברנים הגדולים בביזנס, והיה הופך לכוכב. הבעיה הייתה שבחיים האמיתיים האליל שלו לא היה אליל. רוס הארט אמר שלוק היה ירוק וג'רי טופ היל. רוס לא ממש זכר את לוק, ברוס יותר, כי רוס היה בן שלוש באותה התקופה. לוק היה זה שהוצמד.הם התאבקו מול האחים סקוט, צ'יף ביג הארט, מייטי אורסוס ואחרים.
ג'רי תמיד היה שיכור ובלתי אפשרי. לוק הסיע אותו בכל קנדה. ג'רי השתין במכונית והעמיד פנים שנרדם כשהיו צריכים לשלם אגרה. כשהתקרבו למלון בו נשארו, ג'רי רצה לנהוג. הוא החנה מאוחר בלילה במהירות גבוהה, בחריקת בלמים כך שהעיר את כולם, ואז יצא מהמכונית, לבוש בחליפה מחויטת והדליק סיגריה עם שטר חמישים דולר. ג'רי גרם ללוק לעבוד כל הקרב, והוא גנב את ההצגה בפינה, ונכנס כדי לנצח, או לא נכנס אם הפסידו. הם נסעו בכל קנדה, מהמזרח למערב, עד שווינס מקמהן האב החליט להחזיר את הרופא הטוב לניו יורק. בדיעבד, לוק הבין שהוא יוכל לפרוץ, ואמר בראיון לספר על צמדים שזה הדבר הכי טוב שקרה לו. כל הקהל רצה לראות אותם אלימים ולכן באו לראות אותם. בסוף 1963, ג'רי הגיע לקרבות מול ברונו סאמארטינו. הריצה הסתיימה במרץ 1964 במדיסון סקוור גארדן, כשברונו ניצח בפעם השלישית ברציפות. כדי להראות כמה גרהאם הצליח, כל קרב הגדיל את הקהל, מה שלא היה הגיוני כי ברונו ניצח. בסוף 18,717 איש כמעט מילאו את הגארדן תמורת 59,000 דולר- השיא של ברונו עד אז כאלוף. לוק הגיע להקלטות בוושינגטון וניצח ג'וברים. הם הפסידו במאי 1964 לבובו ברזיל וארני לאד בגארדן, מתחת לברונו-גורילה מונסון. הגולדן גרהאמס לוו בידי בובי דייוויס, וזכו בתארי ארה"ב לזוגות מארגנטינה אפולו ודון מקלאריטי בהאוס שואו ביוני בפרובידנס. בכהונה שלהם, דיברו על ג'רי ואדי שהובילו קודם. יש כמה דברים מעניינים שקרו שם- אדי הגיע מפלורידה להקלטה בוושינגטון, והשלושה ניצחו בקרב השלשות הראשון ששודר בצפון מזרח המדינה. מה שמצחיק היה שאדי גרהאם היה הפייס המוביל בפלורידה, והמגזינים השפיעו על כולם ולכן אדי קיבל עידוד לעומת ג'רי ולוק במופעים.
לוק תמיד אמר, ואי אפשר לאמת, שכשווינס האב התחיל לצלם בצבע בוושינגטון, הוא היה הראשון שדימם בצבע בשידור. ג'רי ולוק החזיקו בתארים שמונה חודשים לפני שהפסידו לוואלדו ואן אריק וג'ין קיניסקי ההילים בפברואר 1965. היריבים שלהם במיין איבנטים של אולמות קטנים או בקרבות השניים והשלישיים מהפסגה בגארדן היו הקנטקיים ג'ייק "גריזלי" סמית' ולוק בראון, פדרו מוראלס ומיגל פרז, קילר קוואלסקי וגורילה מונסון ההילים, מקלאריטי ורד בסטיאן, ברזיל והייסטאקס קלהון, מקלאריטי וקאובוי ביל וואטס, ברזיל ואפולו, קלהון ופרז והאחים האנס ומקס מורטייר. הוא היה מתאבק זוגות, אבל גם היו לו כמה קרבות מול ברונו על התואר. ללוק נמאס מג'רי אז, והוא קיבל הצעה לעבור ללוס אנג'לס. הפרסום מהמגזינים לאחר שנתיים בצמד, והייחודיות של הגימיק, גרמו לכך שנחשב לכוכב חדש נהדר בעסק. אחרי שהפסידו את תארי הזוגות, לוק הסכים, כביכול נגד רצונו של ג'רי, לקרב שתי הכרעות משלוש מול ואלדו. בהכרעה הראשונה שניהם הצמידו אחד את השני אבל ואלדו הרים כתף. בהכרעה השנייה הברך הפצועה שלו ויתרה ולוק נכנע לספינינג טו הולד. ג'רי בא לשידור בשבוע הבא ואמר שהחזיר את לוק לחווה בפיניקס. לוק נשלח לטורניר הליגה העולמית של 1965 ביפן. הוא היה אחד מזרים רבים בקארד, לא מיוחד, פרדי בלאסי היה האטרקציה.
אחר כך, הלך לדרום קליפורניה, שם הפך לאחד מאלופי העולם הצעירים עד אז. הוא נולד בפברואר 1940 בעיר קטנה. היו אז ארבעה תארי עולם לפחות בארה"ב. היו גם כאלו במונטריאול ובאוסטרליה, וגרסאות מקומיות שהתאחדו עם ה-NWA. לו ת'אז היה אלוף ה-NWA שהוכר בהכי הרבה טריטוריות. ברונו היה אלוף WWWF בצפון מזרח. מאד דוג ואשון היה אלוף ה-AWA במערב התיכון. והייתה גם אליפות WWA מלוס אנג'לס, שהייתה חשובה כי ה-JWA, הארגון היחיד ביפן, הכיר בה. ב-1968, התואר אוחד עם ה-NWA כי לוס אנג'לס חזרו לברית. זה היה מבלבל יותר- בדצמבר 1964 בטוקיו, טויונובורי ניצח את דיסטרוייר וזכה באליפות. זה היה שתי הכרעות רצופות וההכרעה השנייה הסתיימה בפסילה. הקרב לא הוכר בארה"ב, ודיסטרוייר חזר כאלוף כשטויונובורי הגן על התואר ביפן. ביפן, כשפרסמו בעיתונים שדיסטרוייר הגן על התואר, אמרו שזאת אליפות ארצות הברית. בפברואר 1965 היה קרב תואר מול תואר בטוקיו שהסתיים בתיקו. במרץ 1965 דיסטרוייר הפסיד את התואר לפדרו מוראלס. במאי 1965 דיסטרוייר ניצח את טויונובורי בפסילה, והתואר לראשונה לא החליף ידיים ביפן בגלל פסילה. ביוני 1965, באודיטוריום האולימפי בלוס אנג'לס, קרייזי לוק גרהאם בן ה-25 ניצח את מוראלס והפך לאלוף WWA בדרום קליפורניה. גרהאם לא היה ממש מתאבק, אבל היה כוכב כי ידע לשחק מטורף. הקהל צעק עליו "קרייזי לוק", והוא שם ידיים על האוזניים וצרח "אני לא מטורף!". זה היה היט קל שעבד אז. היה קל שהקהל יצעק, כי התעקש שהכרוז ג'ימי לנון יקרא לו "פביולוס לוק גרהאם" והפרשן דיק ליין אמר שדרש שלא יקראו לו מטורף. ההכרזה באה כי כשעבד אצל סנטוס, הכוכב הגדול ואלוף העולם היה פביולוס ג'קי פרגו. בראיונות ובקרבות, הוא נפנף זבובים ויתושים בלתי נראים וניסה להזיז את ראשו מולם. הוא גם אמר שהמציא את הגימיק של הפינישר שלו- הוא אמר שהוא פצוע באגודל באופן כרוני, ושם עליו נייר דבק. הרעיון היה שהסתיר שם מקל גרון, ודחף את האגודל לקנה הנשימה של היריב מאחורי הגב של השופט. ארני לאד, שהשתמש באותו הגימיק, ועבדאללה הקצב, הודו שהעתיקו ממנו. הוא היה די גדול אז, ונראה טוב בגובה 1.93 מטר ומשקל 113 ק"ג. הוא הצטלם כמה שאפשר עם האליפות, והשתמש בתמונות תמיד כשהגיע לטריטוריות חדשות, הוא אהב אותן. בספטמבר 1965, באודיטוריום, טויונובורי הגיע מיפן ואמרו שהיה אלוף שם, וצריך איחוד. גרהאם זכה בהכרעה הראשונה בהכנעה, אבל לא שחרר את האחיזה והשופט הפך את זה לפסילה. בהכרעה השנייה, טויונובורי ניצח את גרהאם וכביכול קבע שהוא האלוף. הוא הוכרז שם וביפן כאלוף, אבל בלוס אנג'לס הודיעו שהתואר לא מחליף ידיים אם יש פסילה בהכרעה.

YossihNew · 30/10/25

זה קבע קרב חוזר בספטמבר 1965 באודיטוריום. אמרו שלוק מגן, אבל ביפן אמרו שטויונובורי מגן והפעם צריך להיות מנצח. מה שקרה שנוי במחלוקת גם היום. ביפן כתוב שהם הגיעו לתיקו, ובהכרעה השלישית טויונובורי נפסל וגרהאם ניצח. הקרב לא שודר ביפן. בלוס אנג'לס טיימס דיווחו שגרהאם ניצח בהכרעות השנייה והשלישית והפך לאלוף, בלי אזכור לפסילה. העיתונים אז לא דיברו על פסילות כי לא היה חשוב להם לדווח, אז לא ידוע מה קרה חוץ מזה שגרהאם הפך לאלוף. הוא הפסיד למוראלס באוקטובר. הוא עבד בטריטוריה עוד כמה חודשים, והיה עם גורילה מונסון וזכה בתארי הזוגות, לפני הפרידה. הוא היה בצמד לזמן קצר לפני שעזב עם כוכב פוטבול בן 21, שאביו היה מתאבק. הטירון, רונלד דוייל מיין, שינה את שמו ללוני מיין. לאחר הצמד, גרהאם נסע ליפן בתחילת 1966 ונפגש עם רוי "ריפר" קולינס. שני האנשים הפכו לחשובים במורשת של גרהאם. הילד ראה את גרהאם המטורף וביקש להשתמש בגימיק באורגון. גרהאם הסכים, מיין חמצן שיער כמוהו וגם את הזקן, והתחיל להיות מטורף. פרט לרודי פייפר, לוני מיין היה הכוכב הכי גדול בחמישים השנים האחרונות בצפון מערב המדינה. בכל שאר המדינה הוא הפך למאד דוג מיין, ובסוף 1972 עבר ל-WWWF, והפך למונדוג מיין, מה שנמשך לשארית חייו הקצרים. המונדוגס האחרים היו העתקים שלו. לארי בוקר, מונדוג ספוט, תמיד נהג להודות לגרהאם, כי הוא אמנם לא היה מונדוג, אבל הוא המציא את הגימיק. גרהאם היה בצמד עם קולינס. קולינס היה ייחודי בלשון המעטה. הוא היה בלונדיני מחומצן עם זרועות רזות ובטן ענקית. הוא היה ממש לא אתלטי ולא הרשים בזירה. אבל נתן פרומו מדהים, ועם הסגנון הצבעוני שלו בו רמז שהוא הומו- והוא היה- משך היט. גרהאם עבד מצוין כמטורף בצמד, כי לא הצליח ממש בפרומואים, אבל היה גדול ועם מוניטין של כוכב. הם התאבקו ברחבי העולם, וגרהאם קיבל מוניטין של הומו.
לוק גרהאם ג'וניור, שנחשב לבנו של גרהאם גם מחוץ להיאבקות, אמר שלוק תמיד אהב את קולינס. אבל הוא ידע שאם יסע איתו לטריטוריות יחשבו שהוא גיי. הוא לא היה כזה- הוא רדף נשים, היה נשוי שלוש פעמים והיו לו המון מערכות יחסים וסטוצים. החיים לא היו טובים לנישואים. אבל חשבו שלגרהאם תהיה קריירה ארוכה ומוצלחת. היה לו גודל, גימיק, שם והוא היה אחד משלושת האלופים הצעירים בהיסטוריה יחד עם לו ת'אז ודאנו או'מהוני. והייתה לו קריירה ארוכה, עד לאמצע שנות ה-80, והוא היה כוכב בטריטוריות ואלוף כמה פעמים במשך עשור. אבל פרט ל-1971 ב-WWWF, הוא לא הגיע לשיא שוב. היו כמה סיבות- יכולת ההיאבקות המוגבלת שלו והאמונה שהגימיק דרש ממנו להגיע לטריטוריה, לצאת אובר מהר ולעזוב, גרמה לו לטייל תמיד. היה קשה לתת לו פוש לאורך זמן. הוא גם היה מכור לכדורים ולבקבוק, וזה היה קשה. בצפון מערב המדינה הוא הגיע, והבעיה לא הייתה עם הפרומוטר או הכסף, אלא שהיה רחוק מהבית והוא עזב מהר. הוא פוטר והתפטר מהמון מקומות. גרהאם ג'וניור אמר שהיה קשה להסתדר איתו, הוא אהב וודקה ואהב מתיחות.
אבל רוב הזמן הוא היה שקט בחדר ההלבשה, ודי כריש בגלל שידע לשחק פוקר. לשיא הפרסום הגיע כאלוף הזוגות הראשון של ה-WWWF. תארי ארה"ב לזוגות שהחזיק עם ג'רי בוטלו בצפון מזרח המדינה ב-1967, וב-1969 הוחלפו בתארי הזוגות הבין לאומיים. ב-1970 החזיקו בהם המונגולים, ביפו וגיטו. ביפו היה מרים משקולות גדול מברית המועצות שברח וניסה אגרוף לפני ההיאבקות. הוא התחיל, והיה די עוצמתי. קראו לו ג'וזף פרוסוביץ', אבל הוא נודע אחרי שנים כניקולאי וולקוף. גיטו היה מתאבק נודד מפיטסבורג בשם ניוטון טטרי. כשביפו הפך לוולקוף, גיטו אימן עוד תלמיד בשם בולו שיחליף אותו. זה היה ביל אדי עם ראש מגולח וקוקו מונגולי. הוא התפרסם ככוכב במסכה ודמולישן אקס. בתחילת 1971, ברונו ויתר על האליפות והתחיל לעבוד רק בפיטסבורג. המונגולים הלכו איתו ועזבו כאלופי זוגות. לכמה חודשים ה-WWWF שוב היו בלי אלופים. לוק, שהתאבק בג'ורג'יה, קיבל שיחה ממקמהן האב או מסגנו מונסון. בלאקג'ק מוליגן, ההיל הגדול באזור, נדקר בידי מעריץ בבוסטון ועזב. היה צריך היל חדש שיגיע מיד ויעבוד בפסגה. הוחלט להביא את לוק ואת טרזן טיילר כאלופי הזוגות כדי שיצברו אמינות, כי היה צריך יריב חדש לפדרו מוראלס. הם היו גדולים ובלונדיניים, אבל זה היה מוזר כי אז הצמדים עברו מטריטוריה לטריטוריה. גרהאם וקולינס לא תמיד היו יחד, אבל הם היו ידועים כצמד קבוע. גרהאם וטיילר לא היו צמד ועבדו בטריטוריות שונות. לוק אמר, ואולי דייק, שווינס האב עמד להחיות את תארי ארה"ב לזוגות, אבל הוא דרש שאם יעבדו בפסגה, הם צריכים להיות אלופי עולם.
באפריל 1971, הוכרז בהקלטות שהיה טורניר בניו אורלינס להכתרת אלופי זוגות חדשים, וגרהאם וטיילר ניצחו את דיק דה ברוזר ושיק והפכו לאלופים הראשונים, והראשונים שלוו בידי לו אלבנו, לפני שהפך לקפטן. במאי 1971 בגארדן, מוראלס ניצח את טיילר וגרהאם ניצח את מונסון בקרבות המובילים. ביוני 1971, מוראלס ניצח את גרהאם. היה עוד מיין איבנט ביולי מול 21,912 איש שלראשונה הכניסו בניו יורק 100,000 דולר, ומונסון ומוראלס ניצחו את גרהאם וטיילר בפסילה בקרב על תארי הזוגות. הם התחילו לרדת בקארד, והפסידו בפסילה לצמדים של פייסים כמו מונסון, צ'יף ג'יי סטרונגבו וויקטור ריברה. בקרב מפורסם במגזינים, שלא דובר בטלוויזיה, גרהאם וטיילר נלחמו בפיטסבורג מול המונגולים שעוד אמרו שהם אלופים בין לאומיים. בנובמבר 1971, הם זכו בתארי הזוגות הבין לאומיים מהמונגולים הפייסים. הם אפילו ניצחו את ברונו וביפו. הצמד פורק בסוף 1971. בדצמבר, בגארדן מתחת למוראלס-בלאסי, הם הפסידו את התארים לקארל גוטץ' ורנה גולה. כעבור שבועיים הפסידו את התארים הבין לאומיים לג'יטו וג'וני דפזיו. הצמד נפרד, ולוק חשב שזה השיא שלו בקריירה, וכשנקבר, המשפחה שלו קברה בקבוק וודקה ואת המגפיים שנעל ב-1971. הוא עבד בכל המדינה כמה שנים. הוא בא לסן פרנסיסקו, לעתים קרובות עם קולינס, אבל במידקארד. הוא לא היה שמח, כי עבר ממיין איבנט בגארדן לזה, אבל רוי שיר היה עם טריטוריה יותר מלאה באקשן ולא ראה את גרהאם מיין איבנטר. הוא עבד עם לאד ב-NWF של פדרו מרטינז בקליבלנד, וטען לתואר אבל לא זכה בו. הוא עבד כמה פעמים ביפן, בשנות ה-70 אצל אול ג'פאן, אבל גם הקרבות שלו עם טויונובורי לא עזרו לו לצאת מלהוציא אובר את היפנים. בטורניר האלופים ב-1978, הוא הגיע למקום ה-14 וניצח רק את פרנק מורל. הוא עזב את יפן ב-1981 אחרי שהתאבק ב-IWE.
הריצה הגדולה האחרונה שלו הייתה ב-WWWF באמצע שנות ה-70, כשניסו ליצור שוב את הגולדן גרהאמס, לוק ובילי, חצי אחים בליווי הגראנד וויזארד. זה לא עבד ממש טוב. למרות שלוק היה מבוגר רק בשלוש שנים מבילי, והיה כוכב ותיק, הוא עלה במשקל וירד ברמה. אבל בילי נבנה למיין איבנט. זה לא שרד הרבה, ובילי ולוק לא ממש הסתדרו. לוק חש שבילי גנב את אור הזרקורים, ובילי אמר שזה כי הוא נבנה. השניים הכירו בקליפורניה ב-1970. ג'רי הביא את בילי כאחיו החדש, אבל ג'רי שרד כמה שבועות. לוק הגיע קצת אחר כך והם נלחמו בקרבות זוגות. בילי אהב את לוק כי הוא שרד עם ג'רי שנים, ובילי רק כמה שבועות. אבל מה שזכור הייתה תקרית שהתרחשה אחרי קרב ב-WWWF באמצע שנות ה-70. השניים עוד היו צמד, והתאבקו במיין.
בילי אמר שטס לשם ואחרי המופע נסע עם קני צ'יימברס, שהתחיל לעשות ג'ובים כפאט מקגינס. הם הסתדרו נהדר, ואחרי הקרבות הם נסעו לניו המפשייר. הם עצרו לאכול, והבחור שם היה מארק ענק. הוא צעק על בילי שרימה במיין איבנט, ולא עצר אז צ'יימברס הכה לו בראש. צ'יימברס היה מרים משקולות חזק ופצע את הבחור. הבחור צרח שיעצור אותו, וגרהאם וצ'יימברס עזבו. הבחור הלך לבית החולים והתקשר לשוטרים, ויכול היה להגיד רק שגרהאם עשה לו את זה. המשטרה הגיעה למלון בו המתאבקים היו וחיפשו את גרהאם בשתיים לפנות בוקר. אנדרה, לוק ואנג'לו סבולדי שיחקו קלפים כשהשוטרים דפקו על הדלת ועצרו את לוק גרהאם על תקיפה וחבלה. לוק היה מבולבל, נלקח לתחנה וצולם, ובילה את הלילה מאחורי סורג ובריח. גרהאם ג'וניור אמר שמילא אם זה היה בגלל משהו שעשה, אבל הוא ממש כעס. אבל לוק היה עם בעיות שתייה. בתקופה האחרונה שלו הגיע להקלטות שיכור, ווינס מקמהן ג'וניור פיטר אותו. הוא עבר לצפון מזרח המדינה וקיבל דירה, ואז נאלץ לעזוב, אבל וינס האב בא לראות אותו. החתימו אותו מחדש ונתנו לו 3,000 דולר פיצוי. גרהאם תמיד אהב את וינס האב, מונסון וברונו. הוא העריץ את מונסון וכשהיה בביתו וראה איך קישט את המשרד שלו בבית, כעבור שנים הוא קישט את המשרד שלו באותה הצורה. גרהאם חזר לגור בג'ורג'יה, כשג'ורג'יה צ'מפיונשיפ רסלינג התרחבה. הוא כבר השמין ועלה ל-145 ק"ג, והיה יותר ג'ובר. הוא לא הפסיד בטלוויזיה אבל לא קיבל פוש. הוא ניצח לפעמים בטלוויזיה, או שהשותף שלו הפסיד. לא היו לו פיודים גדולים, ומה שהתפרסם היה שכשלו ת'אז ערך קרב חזרה מפרישה באומני ב-1979, לוק היה זה שהוציא אותו אובר.
הוא קיבל פוש לא רע בפורטו ריקו, והיה אלוף ב-1980, אבל מה שהיה זכור הייתה מתיחה. לילה אחד, אחרי שיצא עם מר פוג'י והתעלף מרוב שתייה, פוג'י לקח אותו למקעקע וקעקע עליו שם של אישה שלא הייתה אשתו. הבדיחה הייתה שגרהאם אמר לפוג'י שאשתו טסה לפורטו ריקו למחרת לראות אותו. הוא התאבק עוד כמה שנים, והמיין איבנט האחרון שלו היה בסנטרל סטייטס ב-1984. הוא עזב את העסקים והתרחק, רצה לחזור לאלמוניות. הוא עבד בעבודות שונות, בעיקר כנהג מונית בג'ורג'יה, המון שנים. הוא התרחק יותר מעשור כשהוא ולוק ג'וניור הקימו את גלקסי רסלינג בארקנסו ב-2000, והם מכרו אותה. זה לא שרד אבל הם הרוויחו כסף. לוק היה בן 60, ופרשן וליווה את בנו. הוא היה בקרב זוגות או שניים אבל היה במצב רע. הוא אמר שג'ימי וליאנט היה באותו הגיל ועדיין עבד, והחזרה לעסק גרמה לו לשמוח והוא רצה לעבוד ולקחת באמפים, אבל עם בעיות לב, המשפחה שלו שכנעה אותו רק להיכנס לקרבות ולחסל את כולם. בינואר 2001 היה במופע הגדול האחרון בקריירה שלו- המופע האחרון של ECW בארקנסו. זה היה סיום מריר, כי חש מושפל כשטומי דרימר סילק אותו מחדר ההלבשה. הבריאות שלו לא הייתה במצב טוב בשנים האחרונות. הכדורים והאלכוהול הרגו אותו. כל השתייה והאלימות פגעו בלבו. הושתל בו קוצב. הוא עלה ל-163 ק"ג, והברכיים, הגב והצוואר שלו כאבו. היה לו קשה לקום מהכיסא להחליף ערוץ בטלוויזיה או ללכת לשירותים. הוא עבר לגור עם בתו, לור, בג'ורג'יה. שבוע לפני מותו עבר ניתוח לב.
לוק ג'וניור אמר שעבר את הניתוח נהדר, ואחרי הניתוח השני אמרו שלא ירד ממכונת הנשמה. כששאלו אותו, הוא אמר שלא אכפת לו. כבר היו לו חמישה ילדים, 11 נכדים ושלושה נינים. הורידו אותו מהמכשירים והוא מת. לוק ג'וניור אמר שהיה סבא וסבא רבא נהדר, ושהרגיש בנוח עם מה שקרה. עדיף היה כך. כמו המון משפחות של מתאבקים שמתו, כועסים בנוגע לעסק שבו התפרסמו. הוא לא קיבל יחס מה-WWE, וזה לא הפתיע אבל פגע, כי היה אלוף הזוגות הראשון, ואפילו באתר לא הזכירו אותו. זה היה צפוי, כי גרהאם לא הסתדר עם וינס ג'וניור, וזה מה שעושים ואין מה לעשות עם זה.

YossihNew · ביום שבת ב- 00:00

הספד לריקי גיבסון- 25 בספטמבר, 2006:

ריקי גיבסון, שהיה כוכב בשנות ה-20 אבל שרף גשרים ונפצע, והפך לאח הגדול של רוברט גיבסון, מת בגיל 53. גיבסון הכין ארוחת ערב והיה בבריכה כשאשתו טרי, אחות, לה היה נשוי מאז שנות ה-70, הגיעה הביתה. היא ראתה את האוכל ולא מצאה אותו עד שהגיעה לבריכה. הנתיחה לא הייתה החלטית, אבל הוא לא מת מטביעה או התקף לב, ונגלה אחרי הטוקסולוגיה. גיבסון היה כוכב דרום מזרחי מבטיח משנות נעוריו, שהתחיל לפרוץ בגדול באמצע שנות ה-70 בטקסס, וכמו בהמון טריטוריות, התגעגע לדרום מזרח המדינה ועזב. זה עקב אחריו כל הקריירה והוא לא הצליח לפרוץ מעולם בטריטוריה גדולה אפילו שהיה מכובד כוורקר פייסי, ובעיקר על הדרופקיק שלו. הוא היה מתאבק נודע בדרום, ובעיקר היה בצמד עם רוברט, עד שרוק'נרול אקספרס נוצרו ב-1983.
כשרוברט וריקי מורטון הפכו לכוכבים, ריק התאבק קצת כיחיד אבל בשנות ה-80 לא היה כוכב. הוא הגיע לג'ים קרוקט בשם ריקי לי ג'ונס, כי לא רצו להגיד שהוא אח של רוברט. הקריירה שלו נגמרה אחרי תאונת דרכים רצינית, והוא נפגע בראשו לאחר קרב מול ריק פלייר בדרום קרוליינה. הוא היה 39 ימים בטיפול נמרץ וכמעט מת. הוא נפצע בגב, ברגל וביד ולא התאבק מאז. בגלל הכאב, היו לו המון תרופות לצוואר. גיבסון נולד בנובמבר 1952. אמו, אני קיין, הייתה חירשת אילמת. בגיל 88, הוא נלקחה לבית החולים לפני שסיפרו לה את החדשות מחשש שתגובתה תהיה מלאת אסון. היו לו חמישה נכדים. שני האחים למדו את שפת הסימנים, ודיברו על כך כשהגיעו לטריטוריות, כי הם היו פייסים. בתחילת שנות ה-80 בממפיס, ג'ימי הארט אמר להם שהם יוודאו שלא יוכלו לדבר עם אמא שלהם שוב- כי ישברו להם את האצבעות. ריק נשר מבית הספר בכיתה ח' כדי לבלות עם מתאבקים בדרום מזרח המדינה. הוא עבד בדוכן מזכרות בקרבות בפנסקולה, ומכר קולה ותמונות. בגיל 14, החל לשפוט, וגר בלואיזיאנה. לאס תאצ'ר נתן לו זוג מגפי היאבקות ראשונים בחורף 1967. תאצ'ר רכש זוג מגפיים חדש ועמד לזרוק את הישנות, וריקי ביקש ממנו. הוא התאמן אצל לי פילדס, ובגיל 17 נלחם לראשונה מול ג'קי פארגו באלבמה. הוא שבר את היד.
הוא התאבק בעיקר בפנסקולה, נוקסוויל ומוביל, בארגונים האזוריים, והפך לאלוף אלבמה למשקל כבד בגיל 19. ב-1973 פרץ לראשונה בארגון גדול עם אנגל מול בובי שיין. זה היה במקרה מאוד גדול. תאצ'ר, הפרשן, עבד עם גורדון סולי במלחמה באטלנטה, ראה את גיבסון לראשונה מזה שש שנים. גיבסון הציג את עצמו, ותאצ'ר לא ידע עם מי הוא מדבר.
תאצ'ר אמר שגיבסון הציג את עצמו כזה שקיבל ממנו את זוג המגפיים הראשון. הוא קיבל פוש ככוכב צעיר אבל לא נשאר הרבה זמן. שיין היה אמור להילחם מול ג'ק בריסקו על תואר ה-NWA באודיטוריום העירוני של אטלנטה. בגלל בעיות טיסה, בריסקו לא הופיע. שיין, מההילים הגדולים אז, שמת בהתרסקות מטוס ב-1975 בטמפה, ונחשב לבוקר מעולה, המציא עם הבוקר ליאו גריבלדי תוכנית להצלת המופע. הוא קרא לארבעה אנשים, ואמר שינצח אותם ברצף. הוא ניצח את מר קלין, ביל דרומו ובוב ארמסטרונג. לבסוף ריקי, שרק התחיל שם ולא נבנה, התאבק מולו. שיין השתעשע איתו, אבל אחרי רבע דקות גיבסון הצמיד אותו והפך לכוכב. אפילו שהיה בן 20, בניסיון ליצור סנסציה, אמרו שהוא בן 18. הוא הצליח ופריץ ואן אריק שמע עליו, וחשב שחסר לו פייס מתבגר וסנסציוני בטריטוריה, שם הוא היה הכוכב הקשוח, חוזה לות'ריו הכוכב האתני ורד בסטיאן כוורקר הטוב. הוא התקשר לגריבלדי ורצה אותו. תאצ'ר אמר שלפני שעזב, לקח את גיבסון לקנות בגדים של מתבגרים לתפקידו כשובר לבבות בטקסס.
גיבסון קיבל פוש רציני,אבל אחרי כמה שבועות לקח את המכונית וחזר לפנסקולה. הוא אפילו לא התקשר אליהם עד שחזר. המוניטין שנוצר מעזיבת פוש כזה דבק בו, והפרומוטרים הגדולים לא נתנו לו הזדמנות. בזמנו בטקסס, הוא ובוב אורטון ג'וניור נחשבו לצעירים שכולם ידעו שיצליחו, וגיבסון, כי היה קשור יותר למעריצים, צעיר ויצא אובר עם הבנות, נראה כוכב ענק. הארגון יצר את "אחיו", מאט גיבסון, כדי לגמור את הפיוד. ב-1974, היה לו פיוד ענק עם ג'רי לולר בטנסי. הוא הביא את אחיו רוברט ב-1976 בסנטרל סטייטס, כשהיה בן 18. ריק היה אלוף סנטרל סטייטס, ורוברט, שנקרא רוברט גולדשטיין, היה ג'ובר. אבל ריק היה בחור שלא נשאר לטווח ארוך פרט לדרום מזרח. ב-1979 באו לקליפורניה כצמד- ריקי ורובן גיבסון. ריקי לא היה מדהים, אבל בזמנו היה הוורקר הכי טוב בטריטוריה שלא הייתה טובה וכמעט מתה. הארגון כלל מתאבקים ממקסיקו, השידור היחיד שלו היה ביום רביעי בשפה הספרדית מהאודיטוריום האולימפי. ביוני 1979, ניצחו את השדים התאומים וזכו בתארי אמריקה לזוגות. הדברים היו נוראיים ובקרב שתי הכרעות משלוש כעבור שבוע, יצאו לעשות פרומואים, וריקי דיבר על זה שדפקו אותו בתשלום. לא ראו דברים כאלה. רובן לא דיבר גם אז. הם הפסידו את התארים ולא ראו אותם שוב, ואז הם הגיעו לטנסי.
האחים גיבסון היו קבועים שם בין 1979-1981, והיו אלופי הזוגות הדרומיים ארבע פעמים, מול הילים כמו המתנקשים- לא אלו מג'ורג'יה- המפציצים הבלונדיניים שהיו לארי לאטאם, לימים מונדוג ספוט, והונקי טונק מן לעתיד, וויין פריס, וסטן ליין וסוויט בראון שוגר- קוקו בי. וור. ריקי הוא אחד מרבים שטענו ששידכו בין אחיו לריקי מורטון. אבל כשהאחים גיבסון סיימו, הקריירה של ריק נגמרה, בגיל 29. הוא נפצע די קשה אז בקריירה, לא היה ממש טוב בפרומואים, ובלי אחיו, היה ברמת מידקארד בשנים הבאות. רוק'נרול אקספרס נוצרו ב-1983. ממפיס הייתה בשיא שלה, בעיקר עם הפביולוס וואנס, סטן ליין וסטיב קירן. בגלל שהיו שני מופעים בלילה, פאבס הובילו אחד, וחיפשו משהו דומה למופעים הקטנים. ג'רי לולר תמיד אמר שהמציא את השם והרעיון לצמד של מורטון וגיבסון. הפאבס היו כוכבים, ומורטון וגיבסון היו אנדרקארד מטופש. לא זוכרים את זה, אבל הם לא היו כוכבים בטנסי אז. אבל בסוף 1983, ג'רי ג'ארט וביל וואטס החליפו מתאבקים, וביל דאנדי הפך לבוקר של וואטס, והביא איתו את מורטון וגיבסון. מיד סאות' לא ראו את הפאבס, אז מורטון וגיבסון הפכו למקוריים, והפיוד שלהם עם מידנייט אקספרס התרחש. הם הצליחו מיד, והפכו לסיבה מרכזית לשנה הכי גדולה של הארגון ב-1984, ובנות צעירות באו לקרבות בחלק הזה של המדינה כמו שלא קרה מעולם לפני ואחרי.
בראיון ב-1999 עם סקוט טיל, ריקי גיבסון אמר שזה היה רעיון שלו. הוא הכיר את ריקי מורטון מאז שהיה בן שלוש. ג'רי ג'ארט אמנם מקבל את הקרדיט לפריצה של רוק'נרול אקספרס, אבל הוא שם אותם יחד. לפני שגמר את הקריירה אצל קרוקט, הגיע למיד סאות' ב-1985, קצת אחרי שרוק'נרול אקספרס עזבו. זאת הייתה תקופה קצרה, הוא בא כאחיו של רוברט להודות לקהל באזור על מה שעשו לקריירה של אחיו ושל מורטון. זה הוביל לאנגל בו טד דיביאסי וסטיב ויליאמס התעמתו איתו. יצאו מזה כמה קרבות שלשות, אבל זה נגמר מהר, והוא נשאר שלושה חודשים ובעיקר עבד במידקארד. באליפות הראשונה שלו זכה קצת אחרי יום הולדת 19, כשבדצמבר 1972 ניצח את גרג פטרסון, דה רסלינג פרו, וזכה בתואר אלבמה. הוא החזיק בתואר חוף המפרץ ותואר סנטרל סטייטס ב-1976, והיה אלוף ג'וניורים באלבמה ב-1983.

סיכום אובזרבר- הספדים

YossihNew

Well-known member

YossihNew

Well-known member

YossihNew

Well-known member

YossihNew

Well-known member

YossihNew

Well-known member

YossihNew

Well-known member

YossihNew

Well-known member

YossihNew

Well-known member

YossihNew

Well-known member

YossihNew

Well-known member

YossihNew

Well-known member

YossihNew

Well-known member