הספד לספוטניק מונרו- 13 בנובמבר, 2006:
אחת מהדמויות הזכורות ביותר בהיאבקות, ספוטניק מונרו, מת בשנתו בשבוע שעבר, בבית אבות בפלורידה בגיל 77. מונרו היה היל קטן, אולי 1.75 מטר ו-86 ק"ג, אבל די חזק לאותם ימים, בשיאו, והיה דמות צבעונית, דברן נהדר וידע לקדם את עצמו יפה, כך שהפך למיין איבנטר בהמון טריטוריות דרומיות ואפילו לאייקון תרבותי, כמעט, בממפיס. לפני ימיו של ג'קי פארגו, היה מושך הקהל מספר אחת בעיר ותרם רבות לשילוב הגזעי באירועים ציבוריים. השורה החשובה שלו הייתה שהיה לו גוף שגברים פחדו ממנו ונשים העריצו אותו. הוא כמעט היה סטריאוטיפ של מספר סיפורים בקרנבל, בדמות 24/7. הוא בא לערים מוקדם, הלך למקומות ציבוריים בדמות, התחצף וניסה לעורר שנאה, אבל בדרך כלל ידע בדיוק כמה לדחוף, להגעיל את הקהל בלי להסתבך יותר מדי, ולמכור כרטיסים לאירוע.
הוא נולד כרוסקו מונרו מריק, אבל אביו הבילוגי מת בתאונת מטוס לפני שנולד ואמו נישאה מחדש. הוא גדל כרוסקו ברומבג. השם ספוטניק בא מהלוויין הסובייטי ספוטניק, הראשון שהקיף את כדור הארץ. זה היה חשוב אז תרבותי כי הפגין שהסובייטים השיגו את האמריקנים במירוץ לחלל במלחמה הקרה. באמצעות שם של משהו שעצבן את האמריקנים, שלא לדבר על כך שהיה לבן והתחבר לשחורים במקומות שהייתה בהם מתיחות גזעית גדולה, הוא היה היל גדול ברוב הטריטוריות שעבד, גם בגודלו הקטן. השם בא ממעריץ באלבמה. הוא התאבק בתור אלביס רוק מונרו, והרעיון היה שאם תגיד את זה ממש מהר, זה נשמע כמו אלביס רוק'נרול. הוא אסף טרמפיסט שחור, והם דיברו והתחברו. הוא היה מותש, הוא נסע מסיאטל, כי עזב את טריטוריית צפון מערב, למובייל, והתחיל באולפן בטריטוריה החדשה. הוא ביקש מהבחור לנסוע במכונית וכשיצא מהמכונית, גברת זקנה ראתה אותו וקראה לו "בן כלבה אוהב כושים". מונרו ראה כמה כעסה, והיה לו רעיון. הם פתחו את הווילונות ומונרו והאיש השחור העמידו פנים שהתנשקו, מה שהכעיס את הקהל במוביל. האישה השתגעה וקראה לו "ספוטניק", כלומר קומוניסט, עוד מילה מלוכלכת אז. הפרשנים הבינו והוא קיבל שם חדש. מה שמצחיק זה שלמרות שהרוסים שיגרו את ספוטניק וזה היה חדשות גדולות אז, מונרו השתמש בשם חודש לפני שהבין מה המשמעות. הוא נודע כאיש טבעת היהלום והקדילק, וסגנון החיים הפראי שלו עם החגיגות ולחיות את התפקיד 24 שעות ביממה גרם לו להקדים את ריק פלייר. בשיאו בממפיס, כשמתאבקים לא התפרסמו, הוא קיבל כיסוי בעמוד הראשי בגלל מה שעשה מחוץ לזירה, כמו להיעצר על ריבים ושתייה, מה שפשוט נחשב לחלק מהעבודה שלו כהיל שקידם את עצמו.
בסוף שנות ה-50, הוא בילה בברים ברחוב ביאול בממפיס עם השחורים, והתלבש כמו בחור חשוב. הראיונות ששלט בהם בטלוויזיה, היו גם איך שדיבר מחוץ לזירה, והשחורים אהבו להיות סביבו בגלל איך שדיבר ושהיה כוכב טלוויזיה מקומי, למרות שכמו כולם, כשהלכו לקרבות, שילמו כדי לראות אותו מפסיד. תרבותית, בתולדות ממפיס, הוא התפרסם בגלל תרומתו לסיום ההפרדה הגזעית באירועים ציבוריים. כמו שאנשים זוכרים, זה לא היה גדול כשזה קרה, אבל האגדה כעבור עשורים הפכה את זה לגדול. מונרו בא לממפיס באביב 1957 ונשאר כוכב בעיר עד שג'רי לולר התחיל להוביל. באותה התקופה ערכו מופעים שבועיים באודיטוריום אליס בן 5,000 המושבים. תרבותית, זאת הייתה תקופת חוקי ג'ים קרואו, והתשתיות היו נפרדות ולא שוות. היה חלק לשחורים באודיטוריום, המרפסת, והלבנים ישבו במושבים הטובים. המתח היה גבוה כי ההיאבקות הייתה אירוע רגשי. הפרומוטרים ניק גולאס ורוי וולש, ששלטו בעיר לפני שג'רי ג'ארט השתלט עליה כעבור 20 שנה, חששו מתקרית גזעית שתגרום למקום להיראות לא בטוח למשפחות ולקוחות. ואז הייתה תקרית בה מעריץ שחור זרק או הפיל בקבוק מהמרפסת, שפגע במעריץ לבן למטה, וכמעט הייתה מהומה.
האגדה אמרה שמונרו תמך בקהילה השחורה שהתחבר איתה, וסירב להתאבק אלא אם השחורים יוכלו לשבת בכל מקום שירצו באודיטוריום. לאנס ראסל, הפרשן אז שהיה בכל המופעים, לא זוכר את זה ככה. אלו שהתאבקו בממפיס תמיד שמעו שזה לא היה בדיוק מעשה אלטרואיסטי שעזר ליחסי הגזע כמו שחשבו. מה שקרה היה שהאזור השחור היה מלא כל שבוע, ואנשים לא השיגו כרטיסים, אבל האולם לא היה מלא פרט למופעים הגדולים. ראסל אמר שהאמת היא שוולש וגולאס לא שמו על זה יותר ממונרו, שכמיין איבנטר קיבל תשלום בהתבסס על ההכנסות. ראסל לא זוכר שמונרו סירב להתאבק, אבל במעמדו כמושך הקהל הראשי, הוא לחץ עליהם. הפרומוטרים לא רבו איתו כמו שאמרו פעם. הם רצו פתרון לבעיה, אבל שמחו שההיט, במקרה של מחלוקת ציבורית, יהיה כי מתאבק היל התעקש ששחורים יוכלו לקנות כרטיסים לאגף הלבן. מה שמדהים בסיפור היה כשהאולם שולב גזעית, אפילו בעיר עם מתח גזעי, לפחות ההיאבקות איחדה בין כולם. מונרו הביא את השחורים, אבל לא היה פייס בעיניהם, והקהל התאחד במטרה משותפת לראות את בילי וויקס, או כל פייס אז, מכסח את מונרו, וכל המעריצים התאחדו יחד.
הסיפור תועד בכתבות בעיתונים בממפיס כמעט 50 שנה וגם בספר על דברים מממפיס, כמו מוזיקה משנות ה-50 וימיו הראשונים של אלביס, ואמרו שמונרו היה חשוב בשילוב הגזעי. הסופר, רוברט גורדון, עבד על ביוגרפיה עליו. הוא גם קיבל קרדיט בכמה מקומות, בין אם זה מדויק או לא, בשבירת טאבו בטקסס. באותה התקופה, שחורים רק התאבקו מול שחורים אחרים בערים רבות. אבל הוא בא וכבחור חשוב, הצליח לעבוד בפיוד עם דורל דיקסון, שחור שהיה כוכב ענק במקסיקו. מונרו נראה מיוחד עם השיער הכהה שלו והפס הלבן למעלה ובמרכז, ונראה כמו בואש, כמו שקראו לו רוב הקריירה. בתחילת שנות ה-70, כשהקריירה שלו נגמרה, השיג היט ייחודי בצמד עם מתאבק צעיר ושחור, נורבל אוסטין, שחימצן פס בלונדיני בשיער שלו. מונרו הכיר את אוסטין כילד, והכניס אותו לעסק כשותף שלו ב-1970, כשהיה בן 18, וזאת הייתה התקופה האחרונה של מונרו במיין איבנטים. אמנם זה נשמע מגוחך היום, אבל אז הם היו ידועים כצמד "מלח ופלפל", והקהל שנא את מונרו על זה. אבל כששברו את הטאבו, לא עבר זמן לפני שלן רוסי וברקט בראון הפכו לאחד מהצמדים הכי אהודים באזור וזה לא היה חשוב יותר. עוד צמדים ידועים של מונרו היו עם "אחיו", שלא היו קשורים אליו, רוקט מונרו- ששיחק אותו בהתחלה ביל פלטצ'ר ואחר כך מורי היי- ופלאש מונרו ששיחק ג'ין דאנדי.
מונרו בטח היה היריב הכי מפורסם- פרט להירו מטסודה- של אלוף הג'וניורים העולמי הנצחי, דני הודג', תפקיד שלא תמיד אהב. מונרו ניצח את הודג' על התואר ב-1970, אבל הכהונה שלו התקצרה בצורה ייחודית. הודג' לא שנא את מונרו, אבל פשוט חיסל אותו פיזית. הם עבדו במיין איבנטים ארוכים, והודג' היה ברמת כושר שונה מכולם. הודג' גם התלהב לעשות קאמבק כשהקהל היה מאחוריו. הוא היה כל כך חזק עד שפגע באנשים רק באחיזה בהם. יום אחד, מונרו הגיע למשרד של הפרומוטר לירוי מקגווירק, שניהל טריטוריה רבת מדינות שהפכה למיד סאות', וגם שלט בתואר הג'וניורים, וזרק את התואר על השולחן שלו, וביקש להפסיד במהירות האפשרית ולעבור לקרב לפני אחרון כי הודג' חיסל אותו. אבל עם כל האומץ ואיך שהציג את עצמו לציבור, מונרו לא הרוויח המון בהיאבקות. פעם, בטקס של מועדון אוזני הכרובית, כשלו ת'אז נאם בנאום לכבוד המורה שלו, אד "החונק" לואיס, ת'אז אמר שלואיס הרוויח 17 מיליון דולר בזירה. אנשים השתנקו בכל החדר, שהיה מלא במתאבקים ותיקים ומשפחותיהם. זה היה מגוחך, אבל ת'אז היה מספיק מכובד כך שאנשים האמינו לזה. לואיס הרוויח המון כסף בשיאו, אבל הכלכלה הייתה שונה. כשחי, אמרו שלואיס הרוויח 3 מיליון דולר בקריירה שלו, ואפילו זה מוגזם. אחד מהחברים של מונרו שאל אותו בהמשך הלילה אם לואיס הרוויח 17 מיליון, כמה הוא חושב שהוא הרוויח? מונרו ענה לו להכפיל 25 דולר בשישה לילות בשבוע, 52 שבועות למשך 25 שנה. מונרו, שהתאבק לפעמים עד גיל 70, עד לאחרונה גר ביוסטון ועבד כנהג אוטובוס בחברה שעבדה בנמל התעופה ביוסטון, ונתקל בהמון מתאבקים. הוא שרד המון בעיות בריאות. הוא שרד נמק, ואיבד חצי ריאה, ניתוח בשלפוחית השתן, בעיות מעי ובשבועות האחרונות היה בתרדמת ושקל 65 ק"ג. בשבוע שעבר נתנו לו 72 שעות לחיות, והוא יצא מהתרדמת כדי להיפרד מבנו, באבה, שהתאבק קצת והיה בצמד עם אביו בשנות ה-80. הוא הפתיע את הרופאים כשהחלים לרגע, אבל כעבור כמה ימים מת בשנתו.
