סיכום אובזרבר- הספדים

YossihNew · 23/5/23

הספד לבריאן הילדברנד- 23 בספטמבר, 1999:

בימים האחרונים, היו המון הספדים עבור איש שזה לא היה הגיוני שיספידו אותו. בעסק עם מוות על בסיס שבועי, שופט שאף אחד לא מכיר הפך לסמל של כל מה שטוב בתעשייה.
בריאן הילדברנד לא היה בולט. הוא לא היה שם גדול, הוא לא היה חזק מאחורי הקלעים. הוא נחשב לשופט טוב אבל זאת עבודה אנונימית, והוא לא חש שצריך את זה והיה די מובך. הוא אהב היאבקות וגדל בפיטסבורג, והתאמן בסגנון לוצ'ה ליברה. הוא עבד באינדיז והיה קטן מדי, התאבק מול גמדים ובעיקר היה מנג'ר שלא טוב בפרומואים.
את ג'ים קורנט ואדי גילברט הוא פגש בכנס מעריצים בממפיס. הוא המשיך לעבוד באינדיז, ואז התאמן אצל דומיניק דנוצ'י עם שיין דאגלס ומיק פולי. הוא עזר גם באימונים והפך למנג'ר מארק קרטיס. פולי אמר שהוא היה מורה עבורו. קרטיס היה צב נינג'ה שלקח באמפים גדולים, וליווה אנשים כמו ברוזר ברודי, גילברט וטרי פאנק. הוא רצה להתאבק במקסיקו שם גודל לא היה עניין. הוא עמד לפרוץ בקנזס סיטי עד שאדי גילברט עזב את הטריטוריה.
עד 1996 הוא תמיד עבד בחנות נעליים, גם כשעזר לג'ים קורנט ב-SMW. הוא לא היה מזויף ואהבו אותו מאוד. והוא מת ב-8 בספטמבר, אחרי קרב של שנים עם סרטן הקיבה. הוא היה בן 37. הוא נשאר בטנסי כדי להתחתן שם. הוא הפך לדמות אמיצה בעיני כולם. בעסק בו כולם מתלוננים, הבעיות שלו היו אמיתיות והוא לא התלונן. הוא אהב את העבודה שלו ורצה להקים משפחה, אבל זה נלקח ממנו. הוא לא הבין את תשומת הלב, הוא תמיד חשב שינצח את הסרטן ורצה לחזור ל-WCW. הוא שקל 34 ק"ג, אבל אמר שינצח.
ב-1997, הוא חלה אבל אחרי שנה חזר לשפוט. הוא ירד במשקל. לפני שנה, שוב הרגיש כאבים ולא הצליח לעכל. הוא חשב שיש רקמה שהתנפחה מניתוחים, אבל הסרטן חזר, הרסני מתמיד, ואמרו לו שנשארו לו בין חודש לשלושה. אבל הוא שוב ניצח, הוא שרד שנה, והעסק טיפל בו. WCW נסעו בנובמבר 1998 לנוקסוויל כדי להפתיע אותו, וריק פלייר הופיע שם באופן מפתיע כדי לתת לו את אליפות העולם. פלייר אמר שהוא האיש.
חבריו, ג'ריקו, בנואה, מלנקו ואדי, נתנו קרב שהוא תמיד רצה לשפוט. הוא קפץ לזירה וחשף חולצת פור הורסמן וספר את ההצמדה. הוא היה מופתע, אבל זה היה כמו הלווייה. ההיאבקות לא פעלה ככה, בטח לא לאנשים חיים. PWI קבעו שהוא איש השנה, פרס מיוחד.
הוא חזר לשפוט באינדיז ואפילו במופע הזיכרון לבריאן פילמן. הוא קיבל תגובה ענקית אבל סירב לדבר. איך שהוא שפט היה נס, אבל הוא היה מאוכזב כי הרגיש שהיה איטי. הארגונים נתנו לו מופע מחווה ביולי וגייסו 30,000 דולר עבורו. כל חבריו הגיעו, כריס ג'ריקו ערך בכורה ב-WWF שם, וגם ברונו סאמארטינו הגיע. פולי, די-לו בראון ואל סנואו, חברים שלו, הגיעו לשם, למרות שהם לא עבדו איתו ב-WCW. אנשים מ-SMW הכירו אותו ודחפו את שמו. לפני קצת זמן, הילדברנד אמר לפולי שהוא עלה במשקל וכולם שמחו. הוא שרד יותר ממה שחשבו.
הסיפור הזה שווה פרסום נוסף: פעם דייב ראה אותו עוזב מסעדה עם רוב המתאבקים. כריס בנואה הסתכל עליו ובכה- הוא היה אמור לחזור לנייטרו אבל היה מותש מדי ושכב על הספה בביתו. קרטיס חייך ואמר שיחזור תוך כמה שבועות ושהם יצאו לחופשה יחד.
עם כל האנשים הקשוחים בעסק, הוא היה הקשוח מכולם ונחמד מכולם. ואנשים אהבו אותו באמת. אז למה נאמר כל כך הרבה עליו? למה השופטים לובשים סרטים עם אקדח- כי הוא היה ה"שוטר" שמנע ממעריצים להיכנס? למה כל התכניות דיברו עליו? זה מקצוע בו כל השמות הגדולים מתים. אבל הוא היה חבר של כולם והיה מישהו שהגיע לו יותר. לס תאצ'ר, שעבד איתו, אמר ששני חברים של קרטיס יכלו להפוך פשוט לחברים רק בגללו.
הוא שפט בפעם האחרונה באוגוסט. הייתה לו חסימה במעי וחששו שלא יעבור ניתוח. השבוע הקיבה התרחבה וכולם טסו לראות אותו פעם אחרונה. בראון גם ניסה להגיע- אבל הוא מת בדיוק לפני.
הלווייה התרחשה השבוע, והספידו אותו. ובסוף כולם בכו.

YossihNew · 23/5/23

הספד לגורילה מונסון- 18 באוקטובר, 1999:

בוב "ג'ינו" מאראלה, גורילה מונסון, שבמשך ארבעים שנה היה מתאבק משמעותי, הלך לעולמו ב-6 באוקטובר בגיל 62.מאראלה היה במצב בריאותי רע וכמעט מת לפני שנה אבל החלים. התקף לב קל לפני חודש גרם לסיבוכים מסוכרת, ואלו שהכירו אותו אמרו שהלך כמו גבר, הוא לא רצה לחיות מחובר לקוצב ובדיאליזה מרותק לביתו. הוא החליט עשרה ימים לפני שזה הזמן לכת. הוא ניתק את עצמו ומת מוות איטי. הוא בא לביתו יום לפני כדי למות.
הקריירה שלו החלה ב-1959 לאחר שהיה כוכב בקולג' וחשבו שיהיה באולימפיאדה, והיו בה כמה שלבים. בהתחלה הוא היה ג'ינו מאראלה, ענק זריז, פייס נקי וגיבור מקומי אצל מקומות שאהבו פייסים איטלקיים. ב-1963 וינס מקמהן האב יצר את גורילה מונסון, מההילים הגדולים של אותה התקופה, והוא הפך למתאבק מפורסם. כמו רוב האנשים הגדולים, הלחץ הגופני מנע ממנו להישאר בשיאו זמן רב. הוא היה מאוד חכם אז השיג שליטה רבה, ובזמנו היה הבעלים של שני ארגונים מוצלחים- ה-WWWF שם ניהל את ההקלטות, ו-WWC בפורטו ריקו. בתחילת שנות ה-70 הוא היה שותפו של פדרו מוראלס. בשנות ה-80, לאחר פרישתו ב-1979, ממנה לא חזר בניגוד לאחרים, הוא מכר את המניות שלו והתפרסם כפרשן פייס ב-WWF, לעומת ג'סי ונטורה ובובי הינן ההילים. לאחר בעיות הבריאות שלו ומותו של בנו, השופט ג'ואי מאראלה בתאונת דרכים ב-1994, הוא הפך לנשיא ובא לפרשן פעם בשבוע.
רוברט ג'יימס מאראלה נולד ב-1937 בניו יורק, והיה איש מאוד גדול. בזמנו לא היו אנשים גדולים כאלה, והוא הצטיין בפוטבול, דיסקוס והיאבקות. הוא היה שחקן הפוטבול הכי גדול באותה התקופה וקבע שיאים במכללה שלו. הוא השיג תואר בחינוך גופני. כשסיים ללמוד הוא הגיע לגמר בהיאבקות חובבים ואף ייצג את ארה"ב בכמה תחרויות, אבל לא הצליח להגיע לאולימפיאדה. הברכיים שלו עשו לו בעיות והוא לא התקבל ל-NFL. הוא צורף להיכל התהילה של המכללה שלו ב-1973.
הוא יכול היה ללמד, אבל הוא הבין שיצליח בהיאבקות. אחרי כמה חודשי לימוד הוא החליט להתאבק והתחיל כפייס די מוביל באזור. הוא היה מיוחד מאוד אבל לא התאים לתפקיד הפייס. הוא היה חזק מדי ואף אחד לא קנה שיפסיד. והוא גם לא ראה טוב. מאראלה נסע ליפן ב-1963 והיה בטורנירים גדולים, שם נלחם מול שוהיי באבה. קילר קאוולסקי התרשם ממנו והציג אותו בפני בובי דייוויס, אז מנג'ר היל אצל וינס מקמהן.
מונסון, שכונה "טייפון" ביפן, הגיע ב-1963 ל-WWWF. דייוויס הביא אותו כתחליף לבאדי רוג'רס, כמאתגר לברונו סאמארטינו. רק הייסטאקס קלהון היה גבוה ממנו, והטענה הייתה שדייוויס נסע למנצ'וריה כדי להביא איש חיה אגדי, פרא אדם, להילחם מול ברונו. הוא הציג אותו כאיש שחיסל את אנטונינו רוקה שעזב את הארגון בדיוק. הוא חיסל מתאבקים, ומכיוון שרוג'רס חטף התקף לב לפני ההפסד לברונו, הוא לא ממש התאבק מאז. ציפו לקרב חוזר בין ברונו לרוג'רס שימל אצטדיון, אבל אז הסתבר שרוג'רס לא יתאבק יותר. בטורניר לקביעת הטוען החדש, מונסון חיסל את כולם. סאמארטינו הפסיד לו בפסילה וחטף כהוגן מול קהל שיא. כעבור כמה שבועות היה קרב חוזר מול קהל יותר גדול בגארדן, ושניהם נספרו בחוץ. בנובמבר ברונו סופסוף ניצח אותו. הם משכו את הפיוד שלהם בכל הטריטוריה, כולל קרב בבוסטון, שבדיוק הצטרפה לטריטוריה.
מונסון וקאוולסקי הפכו להילים הגדולים וזכו בתארי הזוגות, תארים שמונסון זכה בהם גם עם ביל וואטס. הוא היה טופ היל עד 1965. ב-1966 נסע ליפן והביא קהל לקרבות שלו מול באבה. הוא גם שר בחתונה של באבה עם מוטוקו לימים.
לאחר מותו של טוטס מונדט, השותף של מקמהן, הוצע לשני מנג'רים לקנות את המניות שלו. סירוב של אחד מהם הצליח לגרום לחלוקת כוח חדשה: מקמהן שלט בחצי מהארגון, מאראלה והמנג'ר שלטו ב-20% כל אחד, וארנולד סקאלנד הנאמן שלט ב-10%.
מונסון חזר לקרבות עם ברונו, והם נלחמו לפחות שעה. הם משכו קהל גדול לסדרה שלהם, אבל רבים טענו שהכמעט ניצחון של סאמארטינו בקרב השני די חיסל את מונסון. לאחר מכן מונסון שיתף פעולה עם טורו טאנאקה ועשה פייס טרן ב-1969 כשהציל את ברונו. מונסון היה המתאבק שהפסיד בספירת חוץ ליריבים של סאמארטינו. באותה התקופה הוא התחיל לדבר באנגלית. הוא היה המנג'ר של פדרו מוראלס וחטף מההילים לקראת הקרבות. שכחו שהוא ממנצ'וריה והוא היה מניו ג'רזי. הוא ניצח בסקוואשים מתאבקים לא חשובים.
הוא עזר לווינס בבוקינג, והיה השוטר שלו- זה שמטפל בכל העניינים הפיזיים. הנוסחה הייתה פשוטה- קרבות אליפות של פייס מול מאתגרים הילים. ההיל יקבל שלושה קרבות אליפות באזורים החשובים אם הפיוד יהיה מוצלח. מונסון היה האחראי לאנדרקארד.
ב-1974, קרלוס קולון הקים את WWC, והם היו ממש לוהטים בהתחלה. מתאבקים הרוויחו 3,000-5,000 דולר בסופ"ש, ומזג האוויר היה טוב. מונסון הגיע כהיל ונלחם מול ברונו שעשה לו ג'וב נדיר ב-1978, אנדרה הענק ובוב באקלנד. לבסוף מונסון השיג 10% מהמניות. הוא הביא מתאבקים מה-WWWF והתקרב לוויקטור קוויניונס.
האנגל המפורסם שלו היה ביוני 1976, לא ידוע למה זה דווקא קרה איתו. מוחמד עלי עמד להילחם מול אנטוניו אינוקי. עלי בא להקלטות ומונסון, שלא התאבק אז, התאבק בזירה. אחרי כמה שניות עלי תקף את מונסון. מונסון היה ענק והרעיון היה שהמתאבקים גדולים יותר מעלי- מונסון סובב אותו באיירפליין ספין ועלי מכר לו. מונסון אמר שעלי לא יודע מה ההבדל בין נעילצ יד לשעון יד. זה היה כדי שיאמינו שאינוקי, האלמוני בארה"ב, יכול לנצח את עלי.
בשנות ה-70 ותחילת שנות ה-80 גורילה ניהל את אחורי הקלעים, והעביר את ההחלטות מתי לסיים קרבות. הוא נכח במה שנקרא "עמדת הגורילה", וכשהוריד משקפי שמש- זה היה סימן לסוף הקרב. סופו כמיין איבנטר היה מול בילי גרהאם ב-1977. ב-1979, הוא אמר שאם יפסיד בפילדלפיה הוא יפרוש. הוא כתב טורים אז, והספיד את בילי גראהם לאחר ששמע שזה מת מסרטן- שקר מוחלט, והוא לא התנצל. גראהם חזר לקרבות מול באקלנד ומשך טוב בניו יורק, אבל לא בפילדלפיה כי האמינו שהוא מתחזה ושהוא מת.
וינס הבן קנה את המניות של גורילה ב-1982 תמורת חוזה לעשור עם תפקיד פרשן ו-1.5% מהשכר הממוצע של כל האוס שואו. זה היה מאוד רווחי בתקופה של 1,000 מופעים בשנה. היה לו המון כסף לאחר המכירה. הוא התפרסם אז בפרשנות שלו. הוא לא היה פרשן טוב והוא נשמע שחצן, אבל יצא ישר מאוד מול היריבים שלו.
כחלק מההבטחה שוינס אמר לאביו, הוא טיפל בשותפים שלו כל עוד אלו היו חיים. גורילה היה באולפני ה-WWF פעם בשבוע כדי לפרשן, כי זה עשה לו טוב.
בהלוויה שלו לא היו מתאבקי WWF פרט למיגל פרז וסאביו ווגה. סטיב אוסטין ואנדרטייקר שלחו פרחים. הקרובים אליו כעסו מהיעדרות המתאבקים, שלא הכירו את הדור שלו. הוותיקים הגיעו, גם בובי הינן. ההנהלה כן הייתה, ווינס הספיד אותו. מכתב של ג'סי ונטורה הוצמד לארון הקבורה. וינס אמר שגורילה הוא האיש הכי טוב שהכיר, ונפרד ממנו בסמאקדאון.

YossihNew · 23/5/23

הספד לגורדון סולי- 7 באוגוסט, 2000:

פרדי מילר, בפתח כל פרק של GCW בסוף שנות ה-70-תחילת שנות ה-80, הציג אותו כפרשן ההיאבקות הלאומי. גורדון סולי, אייקון בתעשייה הזאת שפרשן יותר מכולם, מת מסרטן המוח בגיל 71. משפחתו גילתה זאת בבוקר, אבל אולי הוא מת יום-יומיים קודם לכן. קולו והקצב שלו היו מזוהים עם ההיאבקות בדרום מזרח המדינה במשך 20 שנה, כל שנות ה-70. הוא היה מכובד כל כך והיה מהפרשנים המכובדים והאמינים ביותר, כמו ג'ים רוס. הוא השיג כבוד גם מאנשים שלא כיבדו את הספורט. הבריאות שלו הייתה בעייתית מאז 1996, כשפרש מתפקידו כפרשן האמריקני של ניו ג'פאן. הוא אהב את הסגנון הרציני הזה. הוא האמין בהיאבקות אתלטית ושנא את המוצר של השנים האחרונות. אשתו איליין מתה ב-1997, וכבר אז, שנות השתייה והעישון פגעולו בריאות ובכבד. ה-WWF כיבדו אותו בהאוס שואוז בפלורידה. סולי אמר שבשלוש השנים האחרונות שלו, התעורר כל יום בארבע לפנות בוקר- השעה בה התעורר וראה את אשתו סובלת במשך שעה עד למותה. באוקטובר אובחן עם סרטן, והיו לו כמה אפשרויות- לשמור על הקול ולמות, או לחיות ולאבד את הקול. סולי לא רצה את החדשות הרעות, ולבסוף הפסיק לעשן ורזה המון. לבסוף הוא איבד את קולו בניתוח, והוא הצליח לתקשר בכתב. אבל לבסוף, הסרטן חזר והגיע גם למוח. הוא הסתיר את זה מכולם פרט לחבריו, עד שזה דלף בזמן האחרון. הוא לא רצה שאיזה פרומוטר יעשה מופע לכבודו. הוא רצה המתת חסד, ונפרד מחבריו, אבל אז החליט לדחות את המסיבה- המסיבה שהייתה אמורה לקרות ביום הלווייתו.
הוא דיבר על עתיד הפרשנות והחשיב את ג'ים רוס כיורשו, וגם אהב את הידע של מייק טניי. הוא רצה ללמד אותו ולא הצליח. ריק פלייר היה אחד מהאחרונים שדיברו איתו, וסולי אמר שהוא אוהב אותו. פלייר אמר שטס איתו המון פעמים מג'ורג'יה, והוא הוריד 15 בקבוקי וודקה. סולי פרשן בערך 25,000 קרבות, והמון אנשים דיווחו על מותו. סולי היה ידוע בתור הפרשן של GCW בין 1973 ל-1985. הרשת של טד טרנר באטלנטה שידרה היאבקות כמה חודשים לפני הפיצול של שני הארגונים ב-1972, והפכה לתחנה לאומית. שלוש השעות של GCW, אחת מקורית בשבת ולקט בראשון, הפכו לתכניות הראשונות בכבלים שצפו בהן מיליון אנשים, ולכן טרנר תמיד חיבב את ההיאבקות שעזרה לו. השיא היה ב-1981- רייטינג של 6.4%, במשבצת שהיום תהיה רעה. רק ה-WWF הגיעו לרמות האלה. היום יש יותר ערוצים אז RAW יותר טובה, אבל זה היה הישג מרשים. התכניות של פלורידה שפרשן הגיעו למקומות אחרים, וכשאלוף העולם הגיע לטריטוריה, סולי תמיד ריאיין אותו ובנה לקראת הגעתו. הוא היה ידוע כקול של ה-NWA, בעיקר בפלורידה ובג'ורג'יה. הוא מכר את תואר העולם נהדר.
סולי המציא את המונח "מסכת הארגמן", כשלסטר וולש דימם מהאוזן שלו. התכניות היו אז בשחור לבן. סולי שלט בפרשנות של פלורידה בין 1960 ל-1987, מימי לו ת'אז, עד לג'ק בריסקו מול דורי פאנק ג'וניור, לדאסטי רודס, ברי ווינדהאם, לקס לוגר וקווין סאליבן. פלורידה קרסה מול וינס מקמהן וג'ים קרוקט, וקרוקט רכש אותה אבל לבסוף הליגה קרסה. סולי איבד את עבודתו. הוא היה אבן הפינה של הארגון. כל החיים שלו היו תלויים בהיאבקות. הוא הקדיש את חייו לענף. כל לוזר שהגיע לטריטוריה יצא אובר בגלל סולי. הוא נולד ב-1929 ואומץ, וב-1950 הגיע לפלורידה לאחר שירות בחיל האוויר. הוא עבד ככתב בתחנת רדיו קטנה, בעיקר למרוצי מכוניות. לאחר מכן הפך לכרוז, ואז עזר בפרסום של הארגון המקומי. הוא למד מהר מאוד את התחום וב-1960 הפך לפרשן. מעט לפני מותו, סולי אמר שאמרו לו לפרשן ברצינות וזה מה שעשה.
סולי התאמן עם המתאבקים, כדי שידע את תחושות ההכנעות, והציג את ההיאבקות כלגיטימית. הוא קרא לסופלקס "סו-פליי", כמו ההגייה הצרפתית. סולי היה שונה מכל המתאבקים, ואי אפשר היה לצחוק עליו. הוא תמיד שמר על האמינות ומצא ריאליזם גם באנגלים מטופשים. הוא הצליח למכור יפה את כולם. הוא די החשיב את עצמו כיוצר כוכבים. פעם לקס לוגר חתם אצל קרוקט, וסולי התרברב שהוא זה שעשה אותו ויכול היה לעשות את זה גם לרון סימונס. ב-1971, בוריס מלנקו, ההיל הגדול, נבגד בידי דיק מורדוק ורנה גולט, ונאלץ לשתף פעולה עם יריבו אדי גראהם. סולי כעס כי לא חיכו לו שיחזור מהחופשה ויפרשן את זה. הוא גרם לאליפות העולם להיראות חשובה, ובפיוד המפורסם של ג'ק בריסקו מול דורי פאנק ג'וניור, בקרבות שנמשכו שעה, הוא קרא להם "שח אנושי". הפיוד הצליח בעיקר בגלל שסולי הסביר כמה חשוב שמתאבק מפלורידה יהפוך לאלוף. ב-1964, הוא פרשן את קרב אליפות הג'וניורים בו הירו מטסודה זכה בתואר מדני הודג'. שלחו את הקרב להמון ארגונים, ופרומוטר עיוור אמר לסולי שלראשונה הצליח לראות את הקרב. זה היה השיא של סולי. השיא השני היה בסלאמבורי 1995, כשצורף להיכל התהילה של WCW. הוא כבר היה בסוף הקריירה שלו, והוא זה שהחליט מי להכניס. בהתחלה הבחירות היו הגיוניות, אבל סולי כעס כי לא רצה לצרף את ג'ון סטאד ואנג'לו פופו. פופו לא היה כוכב כל כך אבל הוכנס כטובה לרנדי סאבאג'. סטאד מת חודשיים קודם לכן והיה אהוב מאוד, אבל סולי הרגיש שהוא יותר מדי מה-WWF. הרופא של סטאד גם אמר שסטאד חטף סרטן מהסטרואידים שלקח, והתחושה הייתה שזה לא טוב להיות קשור אליו. סולי הסכים לבסוף, אבל בגלל זה עזב. באופן מפתיע, הוא צורף גם להיכל התהילה. הוא נאם באופן מרגש וגנב את ההצגה. אבל הוא רק מכר את ההפתעה- הוא ידע מראש. הוחלט לא לקחת סיכון בתגובה שלו. הקהל קם עבורו ולו ת'אז אמר לו שמגיע לו.
שבוע לאחר מכן, סולי דיבר על היכל התהילה וזה היה הסוף שלו. הוא אמר לדאסטי רודס שהוא צריך להמשיך עם חייו, והוא אמר כמה פעמים שהיה עוזב בגלל האנגל בו הענק נפל מהגג וחזר כרגיל. בקיץ 1984, וינס מקמהן קנה את GCW למען השידור, מהאחים בריסקו, שנמאס להם שלא הצליחו לשכנע את הארגון להתרחב. אנשים הופתעו לראות את פרדי מילר מציג את וינס וגורילה מונסון וקרבות של ה-WWF. התכנית הראשונה נקראה "השבת השחורה", בעיקר בדרום, והתלונות היו בעיקר לגבי היעלמותו של סולי. וינס הבין את המצב והודיע שיביא את סולי. סולי אמר שווינס רק ניסה לפייס את המעריצים ולא רצה אותו. אבל התלונות המשיכו להגיע, וטד טרנר הודיע שהוא יוסיף תכנית של ארגון חדש של אולי אנדרסון, עם גורדון סולי. המוניטין של סולי נוצר בידי תקרית מוזרה. לפני מופע ענק בחג ההודיה של 1972, הארגון באטלנטה התפצל- קצת כמו אול ג'פאן, כי כולם חוץ ממתאבק אחד עזבו. ריי גונקל, שהיה הבעלים, מת מהתקף לב לאחר קרב. אשתו אן הצליחה לגייס את המתאבקים בדרישה לשיפור תנאי העבודה. ה-NWA החליטו לעזור למתחרה שלה ושלחו את המתאבקים הכי גדולים כל שבוע. ביל וואטס הפך את עצמו לטופ היל, בנה את הארגון סביב מר רסלינג ודורי פאנק ג'וניור, והביא את מר רסלינג 2.
הקול של ההיאבקות עד אז היה אד קרפל, שנאלץ להחליט. הוא בחר באן גונקל כי היה קרוב לבעלה. סולי הגיע כמחליף לפרשן המקורי, ותוך חודש הפך לפרשן עד 1984. גונקל פשטה רגל לבסוף, ו-GCW השיגה את השידור שלה. החיבור של התחנה ללוויין שינה את הכול. התקופה לאחר הזכייה של ג'ק בריסקו בתואר העולם ועד להגעה של דאסטי רודס הובילה לשפל בעסקים. בריסקו לא ממש הגיע יותר כי היה אלוף. ג'ים רוס אמר שתמיד צפה בתכניות והעריץ את סולי. עד 1980, היו 15 מיליון בתים שיכלו לצפות בתכנית, ומיליון צפו. זה שינה הכול. אולי אנדרסון, ששלט בשידור, הבין שיוכל להתרחב, ופלש לאוהיו. וינס מקמהן הבן לקח לאנדרסון את פול אורנדורף והכוכב במסכה, והעסקים הידרדרו. היה ברור שהגבולות הישנים יחוסלו. בסוף 1983, מקמהן התחיל בחיסול המערכת. סולי היה מוכר בהמון ארגונים, כולל בפרו רסלינג USA, ניסיון התאגדות נגד וינס שנכשל. הוא גם פרשן בפורטו ריקו. הוא פרשן בסטארקייד, למרות שזה לא היה הארגון שלו, והנחה את תכנית החדשות של ההיאבקות.
כעבור כמה שנים, האנגלים הפכו לפחות אמינים. סולי לא היה ממוקד כמו תמיד, כמו בקרבות של הפאנקים או של הבריסקוז. הוא כבר לא זכה בפרס פרשן השנה ולא נחשב לטוב ביותר. המון אמרו שזה בגלל ששתה המון, אבל זה גם היה קשור לזה שסירב לוותר על האמינות שלו. גם ניתוח המותניים שלו פגע בו. כמה מהלכים פוליטיים פגעו בו- ביל וואטס הצטרף לרשת של טרנר ולמרות ששרד שם רק שלושה חודשים, הוא הביא יותר קהל מה-WWF וטרנר רצה אותו. וואטס היה אמור לקחת את השידור של מקמהן, ושלושה ארגונים התחרו על טרנר. אבל ג'ים בארנט תיווך בין וינס וקרוקט, וקרוקט היה זה שקיבל את השידור אצל טרנר. הוא התרחב, וכעבור כמה שנים מכר לטרנר. וואטס נדפק מהשידור, וכעבור שנה וחצי מכר לקרוקט. סולי כבר לא היה חלק מהמשוואה, הוא עבד בפלורידה. כשהוא שמע על ההשתלטות של קרוקט על פלורידה, הוא שאל כמה זמן יעבוד אצלם. קרוקט כבר פיטר אותו, והוא ידע שיבואו קיצוצים. כשקרוקט רכש את השידור אצל טרנר, סולי הכריז בפשטות שבשבוע הבא הוא בסידורים. לאחר 13 שנים, הוא פשוט עזב וטוני שובאני החליף אותו. כעבור כמה שנים, סולי חזר בתפקיד של איש ותיק. קרוקט חיסל את הטריטוריה בפלורידה ועבר להקלטות כל שבועיים, מה שהוריד לסולי את השכר. סולי אמר שזה אותו מספר תכניות ולכן העדיף ללכת וכעס על הפיטורין. סולי בקושי התערב באנגלים. ב-1960, בריאיון הראשון שלו, מייק דיביאסי דחף אותו בדרך לדורי פאנק האב. עברו עשורים עד שעשה אנגל בפלורידה. ב-1977, הוא נכנס לזירה כדי לדבר על מר רסלינג 2, וניק בוקווינקל ובובי הינן תקפו את 2, שבטעות העיף את סולי. זה היה דומה לאיך שרודי פייפר בטעות פגע בווינס ולא בפלייר ב-1991. אוליבר האמפרדינק חנק את סולי בפלורידה. דון מוראקו גם דחף אותו, מה שהוביל לפייס טרן של רודי פייפר, עד אז פרשן היל. לאחר פיטוריו, סולי פרשן קצת באלבמה, ובאפריל 1988, לאחר הביקורת כלפיו וכלפי המחיר שלו, הוא הודיע שיצא לסידורים. לסולי היה לו"ז הזוי. פלורידה הוקלטה בימי חמישי- המתאבקים עבדו בטמפה ביום שלישי ונסעו כל רביעי, עד להקלטות ואז למופע בג'קסונוויל. אטלנטה הוקלטה בצהרי יום שבת, כי המתאבקים עשו האוס שואוז יום קודם לכן. סולי עשה ריאיונות ויצא מאטלנטה באחת בצהריים כדי לטוס לאלבמה, שם פרשן בשידור חי. זה היה קשה והוא לפעמים הגיע ממש בפתיח ולא ידע מה הקארד.
סולי חזר כחלק מהבעלים של פלורידה. הוא ודאסטי רודס היו הכוכבים בזמנו גם בפלורידה וגם באטלנטה. אבל הם לא היו חברים. סולי אמר שאדי גראהם הפיץ את השמועה שהיה הבעלים כדי שלא יגנבו את סולי. הפרשנות שלו כבר הידרדרה, ושמרו עליו רק בגלל מעמדו. לאחר המכירה של קרוקט לטרנר, התעורר רצון להחזיר אותו ל-WCW ב-1989. סולי חזר לפרשן ונשאר עד 1995. האלכוהול כבר השפיע עליו- הוא טס לילה קודם לכן כדי לפרשן קצת, ישן, ופרשן בבוקר. הם עשו את זה כדי לחסוך בזמן. הוא הנחה את קלאש אוף צ'מפיונס עם ג'ים רוס, כולל את הקרב האגדי של ריק פלייר וטרי פאנק, שהיה הקרב הכי נצפה בכבלים חוץ מהרויאל ראמבל. הוא גם פרשן קצת בגרסה האירופאית של ניו ג'פאן, עם קרבות ארוכים יותר ופחות גימיקים. סולי ייקבר השבוע בטקס בכנסייה בטמפה. המשפחה מבקשת לתרום במקום לשלוח פרחים. נשארו לו חמישה ילדים, שבעה נכדים, ארבעה נינים ועוד מיליוני מעריצי היאבקות שיזכרו את קולו.

YossihNew · 23/5/23

הספד לטורו טאנאקה- 25 בספטמבר, 2000:

פרופסור טורו טאנאקה, מההילים המובילים בסוף שנות ה-60 וה-70, מת לפני חודש מהתקף לב בגיל 70. המידע לא דלף עד שדיווחו עליו. טאנאקה היה אדם חזק מהוואי שהפך לכוכב יפני זורק מלח, כמו רוב המתאבקים מהוואי. רובם התאבקו יחפים, מה שגרם לבעיות גדולות, והם עבדו כהילים שניסו להתייחס למלחמת העולם השנייה ולהשתמש במכות קראטה. טאנאקה היה יריבו של ברונו סאמארטינו וכיהן כאלוף זוגות עם מר פוג'י בצמד חשוב. בגלל הגודל שלו, הוא עבר לשחק היל יפני גם בסדרות טלוויזיה וסרטים. הוא נולד ב-1930 בהונולולו, לאב מהוואי ולאימא סינית. בגיל 9 התחיל להתאמן בג'יו ג'יטסו. הוא היה בדרך לפשע עד שמאמן פוטבול גייס אותו והפך אותו לכוכב. הוא השיג מלגה ונפגש עם אשתו, איתה התחתן ב-1953, והתגרש ממנה ב-1984. היו להם שלושה ילדים. הוא רצה להתאגרף אבל גויס לצבא ב-1955, והיה מורה לג'יו ג'יטסו. באותה התקופה הוא הבריז כדי להתאמן אצל רוי שיר ונחשב לכוכב בטוח.
מהר מאוד הוא הפך לפרופסור טורו טאנאקה, והגיע מהר לאוסטרליה. הוא התחיל בגיל 36, והייתה לו קריירה ארוכה, היחיד שהיה ברמתו היה באד ניוז אלן. הוא מיד הפך למתאבק מוביל והיה מהטירונים הבודדים שזכו בתואר העולם. הוא התאבק עד ל-1987, למרות שמ-1981 התאבק פחות. הוא היה כוכב בגלל מבנה גופו והגימיק היפני. ג'ים בארנט נתן לו את הגימיק. טורו טאנאקה האמיתי היה גיבור מלחמה יפני. טאנאקה הרשים ביכולתו לשבור קרשי עץ והגימיק היה שזה מזיק עוד יותר לגוף האנושי, ויריביו מכרו לו המון. הוא יצא אובר מהר והיה היל גדול גם בגיל מתקדם, ואפילו שיחק בצוות לעניין. בשנה הראשונה שלו הוא הפך לאלוף של בארנט ב-1966, וזכה בתואר מדומיניק דנוצ'י. ברונו סאמארטינו ראה אותו ושכנע את וינס מקמהן האב להביא אותו ל-WWF.
טאנאקה נשאר כוכב עד לשנות ה-70, אבל לבסוף הוא התחיל להאט בגלל גילו ופציעת הקרסול שלו. כשווינס רצה להחזיר את הצמד היפני זורק המלח ב-1981, הוא החליט להביא את מאסה סאיטו כשותף של פוג'י. טאנאקה הוצג כאלוף אומנויות לחימה בלתי מנוצח. טאנאקה התאבק בסגנון איטי טיפוסי, וערך בכורה בגארדן ב-1967. תוך חודש הוא ניצח את סאמארטינו שרגלו הייתה מתחת לחבל. זה קבע ביניהם עוד קרב כעבור חודש והוא הפסיד בפציעה. הוא נשאר מיין איבנטר גדול, והיה בצמד עם גורילה מונסון. הוא היה יריב חשוב של ברונו, וב-1968 הם נלחמו במיין איבנט האחרון בגארדן הישן- מול 14,130 איש, קהל שני רק לקרב של סאמארטינו ומונסון. טאנאקה נשאר מתאבק חשוב כשנלחם מול רבים וגם עם מונסון, עד קיץ 1968. הוא היה במיין איבנט של MSG חמש פעמים.
באביב 1969 הוא חזר לארגון, הפעם עם קילר קוואלסקי. באותו הזמן הוא הקים צמד עם ארקאווה, והם זכו בתארי הזוגות הבינלאומיים. הוא נשאר במידקארד עד 1970. לאחר מכן הוא הלך לטקסס והיה היל ראשי מול פריץ ואן אריק, מיל מאסקאראס, וואהו מקדניאל וחוזה לות'ריו. ב-1972 טאנאקה חזר ל-WWF, והקים את הצמד המפורסם שלו עם מר פוג'י. הם לוו בידי לו אלבנו, והיו הצמד הכי חשוב בשנות ה-70: הם היו שלוש פעמים אלופי זוגות והחזיקו בהם לזמן הארוך ביותר באופן כולל. הם הובילו המון אירועים. הם נלחמו מול סאמארטינו ופדרו מוראלס, שני הכוכבים הגדולים, ולאחר שזרקו עליהם מלח, מוראלס וסאמארטינו נלחמו אחד מול השני וגם אחרי שהצליחו לראות, מה שהוביל לקרב ביניהם של 65 דקות. לאחר מכן מוראלס וברונו ניצחו את פוג'י וטאנאקה. טאנאקה נלחם מולם הרבה. ב-1973 הוא נלחם מול ברונו בקרב האחרון שלהם. עד 1974 הוא ופוג'י המשיכו להיות אלופי זוגות או טוענים, עד שהאחים וליאנט החליפו אותם וטאנאקה עזב לפלורידה.
השניים נשארו צמד בטריטוריות וחזרו ב-1977-78 להיות אלופי הזוגות. הם עבדו מתחת לבילי גראהם ומילאו אולמות. הקרב המפורסם שלהם היה עם שון סטזיאק וברון מייקל סקילונה מול בוב באקלנד, פיטר מאיביה, טוני גארייה ולארי זביסקו. כל השותפים של באקלנד הודחו והוא ניצח את כל יריביו לקראת הזכייה שלו בתואר. טאנאקה נשאר גבוה בקארד, אבל כעבור חודש עזב, לאחר קרב חלומות שלו, של פוג'י ושל קן פטארה מול אנדרה הענק, מיל מאסקאראס ודאסטי רודס. טאנאקה התפרסם בתחילת 1977 באופן חריג. הוא היה היל וזכה בבאטל רויאל השנתי של לוס אנג'לס. הוא היה בפיוד עם צ'אבו גאררו האב, ומר פוג'י היה ההיל בסן פרנסיסקו. הטריטוריות היו שונות. לאחר שפאט פטרסון עזב את סן פרנסיסקו, הוא עמד לחזור לקרב מול פוג'י. שבועיים לפני הקרב, פוג'י הסתכסך עם הפרומוטר ועזב לאורגון. אף אלוף לא עזב את הטריטוריה בלי להפסיד את התואר, אלא אם הוא נפצע- כמו במקרה של ריי סטיבנס שנפצע תמיד.
הפרומוטר רוי שיר החליט החלטה. בתחילת שנות ה-70 פטרסון לפעמים לבש מסכה עם חפץ זר, ולפעמים כפייס, הודיע שילבש את המסכה, כלומר שישתמש בטקטיקות הישנות. הוכרז שפטרסון ילבש מסכה מול פוג'י. אז נטען שפוג'י דורש גם הוא ללבוש מסכה. 12,000 איש באו לקאו פאלאס, שיא למופע שאינו הבאטל רויאל מזה חמש שנים. טאנאקה יצא עם מסכה בתור פוג'י, למרות שהם נראו אחרת. לאחר קרב אלים מאוד, פטרסון הצליח לנצח. המסכה לא ירדה, ושיר היה בטוח שהקהל לא צפה בתכניות של לוס אנג'לס. ופטרסון חזר וזכה בתואר בקרב מצוין, אז הם יהיו מרוצים. אבל התקשורת שמעה על זה והוועדה האתלטית התעצבנה שלא הכריזו על שינוי במיין איבנט כדי שהקהל יקבל החזר. התקשורת דרשה לפעול, כי אנשים זיהו את טאנאקה. שיר כמעט איבד את הרישיון שלו, אבל אמר שהוא לא ידע על כך, ושפוג'י ביקש ללבוש מסכה והוא לא ידע בכלל מכך. רק לאחר הקרב הוא הבין שלא מדובר בפוג'י. הרעיון היה שפוג'י הבטיח חלק מהכסף לטאנאקה, למרות שזה לא הסביר למה פוג'י לא הגיע. טאנאקה נקנס וגם שיר, אבל המעריצים לא קיבלו החזר. פוג'י הורחק מקליפורניה לכל החיים בגלל ההיט. ב-1984, ה-WWF הגיעו לשם וזה בוטל. ב-1981 טאנאקה התחיל לשחק הילים יפניים וסינים בסרטים. ב-1993 הוא שיחק בפעם האחרונה.

YossihNew · 23/5/23

הספד ליוקוזונה- 30 באוקטובר, 2000:

רודני אנואי, המתאבק הכי כבד בתולדות ההיאבקות ופעמיים אלוף ה-WWF, יוקוזונה, מת בחדר המלון שלו בליברפול כמה שבועות לאחר יום הולדתו ה-34. אנואי היה המוצלח מבין שבט הסמואים הענקי של דודיו, אפה וסיקה, שהתאבקו בתחילת שנות ה-70. הוא היה מהכוכבים הגדולים בעולם בתקופתו ב-WWF, בין סוף 1992 עד 1996. לא ידוע אם אנואי היה המתאבק הכי כבד בהיאבקות. בסוף 1996, הוא שקל קרוב ל-362 ק"ג, ואז הפסיקו להשתמש בו בגלל הבעיה הזאת. הוא לא נשקל באמת. האפי האמפרי, מתאבק משנות ה-50 שלא היה כוכב גדול, רשום בספר השיאים של גינס כשוקל 363 ק"ג, והוא היה מאוד כבד אבל לא גבוה. זה כמו שאמרו שהייסטאקס קלהון שקל 272 ק"ג, אבל הוא שקל בין 204 ל-226, ואנדרה בגובה 2.23 מטר. זאת הייתה הגזמה. היו שני תאומים שהתאבקו בתחילת שנות ה-70 ששקלו 337 ו-346 ק"ג, והם עדיין התאומים הכי כבדים בעולם. אבל הם לא ממש התאבקו, פרט לקרב מול אינוקי. פרט לקלהון, ביג שואו הגיע בשיאו ל-229 ואנדרה ל-240-250 קילוגרם. ואולי ויסרה גם ברמה הזאת, אבל אף אחד מהם לא ממש הצליח. אנואי היה המתאבק הכי כבד ב-WWF, כי הוא עבר את קלהון, אנדרה וביג שואו, והמיין איבנטר הכי מוצלח מביניהם. הוא נמצא בידי נהג האוטובוס של הארגון כשלא פתח את חדרו, לקראת מופע. הוא כנראה מת מהתקף לב בשנתו. אמרו ששתה בכבדות, והוא שוחח לפני עם ריקישי, בן דודו, ואמר כמה הוא גאה בהפיכתו למיין איבנטר. הוא היה בסיבוב הופעות עם מתאבקי WWF לשעבר, עם גרג ולנטיין, מרטי ג'נטי וסקינר בין השאר. הארגון הצליח בעבר עם ארת'קוויק. נכון שכשיוקו היה מיין איבנטר העסקים נכשלו בצפון אמריקה, אבל אז הייתה חשיפה עצומה בבריטניה. היה לו פלג גוף עליון קטן יותר, כמו איש ששקל 170 ק"ג, ומהמותניים למטה, הוא נראה כמו איש ששוקל 317 ק"ג.
אנואי גר בלוס אנג'לס, הרחק ממשפחתו בסן פרנסיסקו ופלורידה, עם שני ילדיו כאב יחידני. מותו היה טרגי, לאחר שמשפחתו כבר איבדה את גארי אולברייט שמת במופע של אפה בזרועותיו של סאמו בגיל 36. אולברייט היה נשוי לבת דודתו של רודני. יוקו לא יכול היה להתאבק במדינות עם ועדות כי משקלו היה מסוכן והוועדה של ניו יורק אסרה עליו להתאבק, וכל שאר המדינות כיבדו את הפסיקה. ה-WWF רצו להשתמש בו אם ירד ל-181 ק"ג, כי לא עמדו להשתמש במתאבק שלא יכול היה להופיע ב-20 מדינות כולל ניו יורק. WCW רצו שיתערב בקרב בפברואר 1999, אבל הצדדים לא דיברו מאז. הוא התאבק באינדיז, וגם במופעים ללא אישור הוועדה. הוא התאבק גם מעבר לים בהתבסס על הפרסום שלו, אבל משקלו עלה והוא לא ממש יכול היה לזוז מאז שעזב את ה-WWF. הוא היה אהוד בקרב המתאבקים, ומכובד כי לפני שמשקלו יצא משליטה הוא היה זריז מאוד, והיה אלוף תשעה חודשים- האלוף ההיל שכיהן הכי הרבה זמן פרט לבילי גראהם, שכיהן עשרה חודשים. מותו הוזכר ב-RAW, ווינס מקמהן קרא לו הביגמן הכי טוב בהיסטוריה, נתון לוויכוח, אך הוא היה מכובד מאוד כוורקר. בנייטרו, טוני שובאני, מארק מאדן וסטיבי ריי אמרו את אותו הדבר. הוא לא עבד ב-WCW ולא רצו להזכיר אותו, אבל הלחץ מהמתאבקים שהכירו אותו שינה את זה. הוא נולד ב-1966 וגדל בסן פרנסיסקו. שני דודיו, אפה וסיקה, היו מתאבקים, וגם פיטר מאיביה היה חזק באזור. גודלו וזריזותו אפשרה לו להתאמן עם בני דודיו סאמו וריקישי. הוא פרץ כקוקינה אנואי, וגרייט קוקינה, בגיל 18. הוא כבר שקל 181 ק"ג. כמו משפחתו, הוא היה פרא סמואי, ועבד בעיקר באלבמה, בפיוד מול לורד יומנגוס- סיד. הוא עבד גם ב-USWA. לאחר מכן כיכב ב-UWA במקסיקו, כשמתאבקים זרים הובאו לפיוד מול קאנק. בגיל 21 הגיע לניו ג'פאן. בתחילת הקריירה שלו, הוא היה בקרב שלשות עם אנדרה מול באד ניוז אלן ובאם באם ביגלו. אנדרה כביכול נתן ספלאש בקרב הזה ושלשל על באד ניוז, ולא יכול היה לקום. הוא היה היל זר בניו ג'פאן, ועבד בדרך כלל בקרבות זוגות בין 1988 ל-1992. הוא עבד כשותף של ויידר, ועשה ג'ובים ליפנים. ב-1990 הם הפסידו למאסה סאיטו ושיניה האשימוטו. בן דודו סאמו הגיע לשתף איתו פעולה, והם הפסידו למאסאהירו צ'ונו וקייג'י מוטו. ואז הגיע הגימיק ששינה לו את הקריירה. ב-1992, במשקל 200 ק"ג, הוא פגש את קונישיקי, מתאבק סומו סמואי ששקל 263 ק"ג, והיה כמעט יוקוזונה בסומו. אנואי היה קטן ממנו, אבל היה דומה לו. יוקוזונה היה התפקיד הכי חשוב, וקונישיקי לא הצליח, בגלל המוצא שלו, להתקדם לרמה הזאת. באותה התקופה, אנואי כיכב ב-AWA כקוקינה מקסימוס, בגלל הגלוטאוס מקסימוס שלו.
הפגישה עם קונישיקי יצרה את יוקוזונה, שהתבסס עליו. וינס מקמהן הביא אותו כהיל מפלצתי, יוקוזונה אלוף הסומו היפני, שאי אפשר היה להפיל אותו. וינס רצה שיגדל יותר כדי שיהיה מפלצת. הוא עלה ל-226 ק"ג. משפט הסטרואידים מנע הגעה של מפלצות גדולות, שהיו הילים גדולים. אנואי הצליח לגדול ועדיין לתת קרב די טוב. אבל רבים טוענים שהוא לא הצליח לשלוט מאז בבעיית המשקל שלו. כשהגיע ל-294 ק"ג ב-1996, ה-WWF ניסו לרשום אותו לשומרי משקל, והוא שרד שם סופ"ש ורק היה כבד יותר. הוא המשיך להיות תחת חוזה, אבל לא פעיל, ודרשו שירד במשקל. בסוף 1996, הוא הגיע ל-340-362 ק"ג, והפסיקו להשתמש בו לחלוטין. הוועדה של ניו יורק פסלה אותו בגלל הסיכון הגבוה שלו. גם כשהחוזה שלו נגמר, דיברו על חזרה שלו. כמובן שאי אפשר היה להשתמש בו, והוא היה די מסוכן. בסוף 1992, יוקו עם מר פוג'י הפך להיל הכי חזק מאז זאוס שקיבל פוש בזמנו. הוא חיסל את כולם, לא מכר, וקצת התנדנד מול יריבים חזקים. זה היה גימיק מהעבר הרחוק, שפעם נשמר ליריב של ברונו סאמארטינו ושבר שיאים. רק ג'ים דאגן, בקרב הגדול האחרון שלו, הפיל אותו מרגליו. שלושה חודשים לאחר הבכורה שלו, הוא זכה ברויאל ראמבל לקראת כהונה מול ברט הארט ברסלמניה. אבל זה נמשך דקה. העסקים היו גרועים, זה היה אחרי משפט הסטרואידים ושערוריות המין, והבוקינג של פאפה שאנגו לא עזר. הוגאן, אולטימייט ווריור, לגיון האבדון, דייבי בוי סמית' וסיד עזבו את הארגון, והיה לחץ לנקות את הארגון. וינס החזיר את הוגאן לאחר שנה, שבה חשבו שהוגאן יפרוש, כדי להיעלם מעין הציבור. הוגאן חזר ברסלמניה 9, ולאחר שיוקו זכה בתואר, הוגאן זכה באליפות וניצח את יוקו לראשונה, לאחר 21 שניות. העסקים לא התרוממו, ווינס רצה לתת לברט לנצח את הוגאן כאלוף הצעיר החדש, כשהוגאן יהיה ותיק שלפעמים חוזר. הוגאן סירב לכך, כי לטענתו ברט היה קטן מדי. הוא בחר ביוקוזונה כאלוף החדש, במלך הזירה, והוצמד בידי הלגדרופ. הרעיון היה לבנות לקרב חוזר, אבל זה לא משך קהל והוגאן עזב לעבוד בניו ג'פאן ובטלוויזיה.
יוקוזונה הפך למרכז ה-WWF לשנה. בלי הוגאן, וינס יצר אחד חדש- לקס לוגר. יוקו הפך לאיש שניצח את הוגאן ואי אפשר להוריד אותו. הוגאן לא נתן לו סלאם כי ציפה לעשות את זה בקרב חוזר. זה הוביל לאתגר ב-4 ביולי, על סיפון ה-USS אינטרפיד, כשיוקו דורש מאתלטים אמריקנים להטיח אותו וכולם נכשלים. לוגר, היל, הגיע לתת לו סלאם. הוא הפך לכוכב החדש ונסע ברחבי המדינה. אפילו הוגאן לא קיבל כזה קידום. ציפו שיזכה בתואר בסאמרסלאם, אבל הוא ניצח בספירת חוץ. הוחלט שלוגר ירדוף אחרי האליפות עד רסלמניה. זה לא עבד, ולוגר איבד אהדה. הוא לא הצליח לנצל את הקידום. ברויאל ראמבל, יוקוזונה זרק את אנדרטייקר לארון קבורה עם עוד מתאבקים, כשטייקר מת ועולה לשמיים, כי לקח חופש. הרויאל ראמבל היה תיקו בין לוגר וברט, כשלוגר אמור לזכות בתואר, אבל התגובה לברט הייתה חזקה יותר והוחלט שיוקו ינצח את לוגר בפסילה ויפסיד לברט. בגלל שהגימיק היפני שלו הצליח, אנואי זכה לביקורת ביפן, כי השתמש בשם יוקוזונה ולא היה מתאבק סומו. סיבוב ההופעות ביפן נכשל, כי ה-WWF לא הבינו כלום. אנדרטייקר ניצח את יוקו בספירת חוץ, ולמחרת היום, הוא וטנריו נספרו שניהם בחוץ. הקהל שנא את זה. בסוף, יוקו הפסיד בפסילה לברט. בסתיו, הוא הפסיד לאנדרטייקר בקרבות שלא משכו קהל, ולאחר שאיבד מהסיבולת שלו, הוא הפך לשותף של אואן הארט עם ג'ים קורנט. הוא זכה בתארים מהסמוקינג גאנס ברסלמניה 11, ובמלך הזירה 1995 הפסיד בפתיחת האירוע לסאביו ווגה. בספטמבר הגאנס זכו שוב בתארים. החוזה שלו התחיל להיגמר והוא ירד ברמה. הוגאן, שרצה לנצח אותו שוב, רצה להביא אותו ל-WCW, כמו ווריור, שגם אותו הוא רצה לנצח. הוא ניסה להביא גם את אפה ופאטו. וינס הבין את זה, ולפני שסקוט הול וקווין נאש עזבו לככב שם, וינס הציע ליוקוזונה ולפאטו פוש כפייסים אם ישארו. הם לא יצאו אובר. יוקוזונה היה בפיוד מול קורנט, ויידר, אואן ודייבי בוי, אבל הוציא את ויידר אובר. הוא כבר לא היה חשוב, והוציא אובר את סטיב אוסטין בקרב בו החבלים קרסו בגללו. ההופעה האחרונה שלו הייתה במדיסון סקוור גארדן בקרב הישרדות מאולתר, בו כולם נפסלו. הוא כבר לא עשה כלום באותו הזמן, ובגיל 30, הקריירה שלו נגמרה. הוא שוחרר ב-1997, והתאבק באינדיז. הפעם האחרונה שהתאבק באופן מרכזי, היא פעם שעדיף לשכוח- המיין איבנט המביך של הירוס אוף רסלינג, עם ג'ייק רוברטס מול קינג קונג באנדי וג'ים ניידהארט.

YossihNew · 23/5/23

הספד לג'וני ולנטיין- 7 במאי 2001:

מותו של חבר היכל התהילה ג'וני ולנטיין, וההידרדרות במצבו של יריבו וואהו מקדניאל, עוררו דיון בטיפול של המקצוע במתאבקים. וואהו היה כוכב ענק בין שנות ה-60 ל-80, וכמעט מת בשנים האחרונות ועבר דיאליזה. הוא די נשכח לאחרונה, פרט למעריצים המבוגרים. בפעם האחרונה שהופיע בציבור, ריקי מקדניאל קיבל קרב ניסיון ב-WWF בליווי אביו, והקהל לא שם לב אליו. הוא שיחק כמה שנים פוטבול ב-AFL, ולמרות שהיה יותר בהיאבקות, האיגוד של השחקנים היה מה שאפשר לו לקבל פנסיה. ולנטיין, כמו חבריו, לא היה בר מזל. לאחר שהקריירה שלו הסתיימה בהתרסקות מטוס שהשאירה אותו משותק מהמותניים ומטה, שכחו אותו. היום היו ביטוחים, אבל אז זה היה שונה. מתאבקים וארגונים קמו ונפלו. הגדולים שרדו הרבה זמן או חוסלו בשנות ה-80. אין איגוד או גוף מפקח- למען האמת גילדת השחקנים עזרה יותר למתאבקים. ולנטיין הרוויח די הרבה כסף בזמנו, אבל הוא התרושש מהחשבון הרפואי. חבריו של ולנטיין בכו לאחר הביקור אצלו לפני כמה חודשים ואמרו שלא יראו אותו שוב בחיים.
ריק פלייר אמר שרבים בעסק מתו בחמש השנים האחרונות ולא מדברים עליהם ולא עושים שום דבר כמו איגוד או ביטוח. כשבריאן פילמן מת, ה-WWF שילמו עד לסוף 1997 למשפחה שלו. היו לו גם המון חברים שעזרו למשפחה. אבל זה עדיין עצוב לאן המשפחה הידרדרה. ארגונים רבים היו מפרים את החוזה, אבל בלי קצבאות יש סיפורים עצובים. משפחת פילמן עוד בת מזל- לואי ספיקולי היה נשכח אלמלא טומי דרימר, וריק רוד היה כוכב ענק ונשכח עוד יותר. ג'ים קרוקט ג'וניור עזר לוולנטיין שנה וחצי לאחר מכן. אז ג'וני עבר לטקסס ללוות את באדי רוברטס, אבל זה לא עזר כשהיה על כיסא גלגלים. הוא כבר לא היה הקשוח. הכסף שלו נגמר והוא חי על קצבת נכות. העסק התעלם ממנו באופן קר לאחר כל התרומה שלו. הוא היה בזמנו אחד מהמתאבקים הכי גדולים בעולם. ה-WWF בכלל לא הכירו במותו.
ולנטיין היה חידה. הוא היה כמו ריי סטיבנס- אגדה גדולה יותר למתאבקים. גם לו ת'אז, שלא אהב מתאבקים שלא ידעו להתאבק, ידע שוולנטיין היה קשוח. הוא סיפר בספר שלו סיפור על ולנטיין. ולנטיין גדל ליד סיאטל והתאמן להיות מתאגרף, ואז בנעוריו הפך למתאבק ולכוכב. ת'אז טען שוולנטיין לא היה צריך כישרון היאבקות כי הצליח רק בגלל הקשיחות שלו. הוא היה האיש שלא רצית להתעסק איתו מרוב הקשיחות שלו ולכן רצית לראות אותו. בזמנו, הארגון בטקסס שכנע את ולנטיין לרכב על שור כדי לקדם את הקשיחות שלו. ולנטיין נכשל בזה די מהר, ואז השור רץ אליו. ת'אז היה בטוח שימות, אבל ג'וני הרביץ לשור בפנים. השור פשוט נעצר וג'וני ברח.
ת'אז גם נזכר איך שמתאבק מסוים כעס שלא שילמו לו כסף בקליפורניה, ואז ולנטיין פשוט כיסח אותו בזירה ופגע לו בעיניים. ולנטיין היה ידוע במבט האטום שלו. פעם מעריץ ניסה לפגוע בו. ולנטיין פשוט לא הגיב ולא יצא מהדמות. הוא תמיד היה ממוקד בקרב. דורי פאנק אמר שהוא וג'ק בריסקו היו היריבים האהובים עליו ולמד ממנו על עבודה בזירה ועל נוכחות. הוא ומקדניאל היו יריבים קשוחים. הוא הצליח כפייס וכהיל ולא שינה את הסגנון שלו. הוא לא ידע כל כך לתת פרומואים אבל הוא היה ההיל שלא נכנע והקהל האמין בו. הוא התמקד בעיקר בזירה, גם לאחר התקף הלב ב-1973, ולא ירד בקארד לאחר מכן. התגובה הכי טובה שהפרשן של סנט לואיס זוכר הייתה כשהוא זכה בתואר מיזורי מהארלי רייס. הפרשן טען שהיה חירש יומיים אחר כך.
לאחר הזכייה, ולנטיין היה אמור להפסיד לטרי פאנק. פאנק פגע לו בברך עם כיסא לפני הסיום, והקהל זעם כי זה לא היה נפוץ. ולנטיין היה אז פייס ענק, אבל סם מוצ'ניק שנא את הסגנון הזה כי הוא לא היה אמין, וכעס על פאנק. יומיים לפני הקרב החוזר בו ולנטיין היה אמור לנצח, הוא חטף התקף לב. ולנטיין פעם כיסח מתאבק צעיר עד שדימם מהחזה, ואמר שבקרוב הוא במיין איבנט, אז הוא צריך למשוך קהל כמה שיותר עבור המתאבקים. ואם המתאבק יברח בגלל זה- הוא לא שייך מלכתחילה. הצעירים חששו מאוד מהאישיות שלו. טרי פאנק אמר שהיום לא יעשו את הסגנון של ולנטיין. הוא היה אמין במיוחד, גם מאחורי הקלעים. הוא היה מאוד חכם. פלייר אמר שהוא שמע מוזיקה קלאסית ולא יצא מהדמות. לא ידעו שאהב שחמט.
דורי פאנק אמר שהיה רוצה לאמן מישהו כזה, אבל אף אחד לא היה זורם איתו. הוא תיאר את ולנטיין כמי שישב לבדו עם מבט חלול, כשהצעירים מפחדים לדבר איתו. הוא אהב לדבר על איך להכניס כסף ומה המעריצים ירצו לראות. כאלוף, דורי עבד איתו ביוסטון. ולנטיין היה פייס גדול שם והם תמיד מילאו את האולם. בקרב השלישי הם התאבקו 70 דקות. לאחר שעה הזמן נגמר, אבל פאנק דרש עוד עשר דקות. ולנטיין עמד לכסח אותו, והזמן נגמר שוב. הוא דרש הארכה, אבל פאנק אמר שהוא יקבל תיקו והקהל שנא את זה. הם חזרו לקרב של שעה וחצי. ולנטיין ומקדניאל בנו מחדש את טקסס ב-1969 ואז את קרוליינה ב-1974, לטריטוריה מהגדולות בארץ. בטקסס שלט פריץ ואן אריק. לאחר שניצח את יריביו, פריץ החליט לעבור לניהול, מה שפגע בקהל. הקרבות של ולנטיין-מקדניאל, שהיו ידועים בסטיפיות, הרימו את הטריטוריה שוב לשוק יוקרתי. לאחר מכן הם היו צמד ואז שוב בפיוד. לאחר התקף הלב של ולנטיין הטריטוריה נפגעה. הוא היה מהכוכבים הגדולים בעסק, ועבד יותר מכולם פרט לאלוף. הוא היה הפייס הגדול בסנט לואיס, אז הטריטוריה הכי יוקרתית. הוא היה אלוף עולם בקליבלנד לפני תקופת ה-WWF. הוא גם היה גדול בטקסס ובמונטריאול, שם היה בפיוד עם ז'אק רוז'ו האב. הוא אפילו היה ביפן שבוע לפני, והיה רק בן 44.
התקף הלב השבית אותו לכמה חודשים, ואז הוא עבד בקרבות קצרים עם השיק בדטרויט כדי להתאושש מזה. הוא שוב זכה בתואר מרוז'ו. אז, הבוקר של קרוקט, ג'ורג' סקוט, שכנע אותו להגיע לשארלוט. זה היה סיכון- הוא היה בן 45 לאחר התקף לב. אז היה אפשר להיות כוכב המון זמן, והוא הצליח בסנט לואיס עם הסגנון האמין שלהם. ובטקסס היו המון קשוחים. הוא היה מיין איבנטר מבוסס ותמיד הצליח בשווקים שהתמקדו בהיאבקות. אבל בקרוליינה זה היה אחרת- הם היו ארגון זוגות מהיר במיוחד. ולנטיין נכנס לכושר טוב ושמר על תזונה, אבל לא עשה ספוטים כי לא האמין בהם. הסגנון שלו התאים לסנט לואיס ולמקומות שלו, אבל לא בקרוליינה. הקהל השתעמם וברח. אבל סקוט היה סבלני וזה עבד- תוך כמה חודשים הקהל חזר. סקוט התאבק בטקסס במהלך הפיוד מול מקדניאל, שהתחיל בפלורידה בשנות ה-60, שם ההיל המבוסס נלחם מול פייס קשוח מספיק שנלחם מולו. הוא הביא את מקדניאל, אז הפייס הגדול ב-AWA. הקרבות הללו שוב מילאו אולמות. ולנטיין עוד התאבק בערים הגדולות, והקרבות שלו מול מקדניאל עוד היו סטיפיים. גם לאחר התרסקות המטוס, הטריטוריה עוד נשארה חזקה כי מקדניאל הפך לפייס הראשי, והמליץ לסקוט על היל גדול חדש- ג'ובר מה-AWA שסקוט בנה כבאדי רוג'רס החדש. לפני התרסקות המטוס, סקוט אמר לו ללמוד קלטות של השותף והיריב של ולנטיין, רוג'רס. הם היו אמורים להיות שותפים. האיש הזה ישב מאחורי ולנטיין בהתרסקות המטוס, ולאחר שחזר מגבו השבור, ריק פלייר הפך לכוכב הגדול שלהם.
טרי פאנק השווה בין ולנטיין ללו ת'אז- כשפרץ בשנות ה-60, הם היו עם הכי הרבה נוכחות. גם בחדרי ההלבשה. ולנטיין היה עוד בשיאו כשמשך קהל בפיוד מול מר רסלינג המקורי, שהיה מתאבק טכני בעיקר. לאחר התרסקות המטוס, מר רסלינג הסתיר שהיה באותו המטוס כי היו יריבים, ונאלץ לחזור לזירה מהר כדי שלא ידעו שנפצע. אמרו שהיה מדובר בפרומוטר היאבקות. ולנטיין היה יכול להישאר עוד שנים בקרוליינה, הוא עדיין לא הפך לפייס. דורי פאנק אמר שתמיד היה אפשר לבנות סביבו טריטוריה. הוא היה הטוב ביותר שיש במכירת קרב אמין, והיה מוכר אחיזה רבע שעה עד שיקנו אותה. כשדורי היה אלוף קצת היל, הוא יכול היה לכסח את ולנטיין. הוא התאבק מול כל כוכב שלא היה במיניאפוליס או ניו יורק, והקהל תמיד האמין שוולנטיין יחזור וששווה לחכות לזה. ביפן, מותו של ולנטיין עשה כותרות. הוא זה שיצר את הכוכב שלהם- אנטוניו אינוקי. כשאינוקי היה בן 23, ולנטיין הוציא אותו אובר. אינוקי מעולם לא ניצח כוכב במעמדו לפני כן. כשטויונובורי, הכוכב לאחר מותו של ריקידוזאן, פוטר, ג'ייאנט באבה הפך לכוכב והקים את טוקיו פרו רסלינג. אינוקי הצטרף אליו והצליח להשיג את ולנטיין מארה"ב, כאלוף ארצות הברית. הניצחון של אינוקי עליו ב-1966 ביסס אותו ככוכב. לאחר פירוק הארגון, הם המשיכו את הפיוד בארגונים אחרים, כשאינוקי מביא את הירו מטסודה וג'וני את אדי גראהם.
ולנטיין הגיע ב-1970 לקרב עם ג'ין קיניסקי מול אינוקי ובאבה. ולנטיין היה היריב האחרון של באבה ב-JWA לפני הקמת אול ג'פאן. הוא לא עבד באול ג'פאן וניו ג'פאן, ולא חזר ליפן עד אחרי שפרש. אינוקי היה כל כך מבוסס עם הניצחון עליו, עד שכשחזר ל-JWA הוא היה ממש מתחת לבאבה. הם הצליחו להביא המון כסף ורייטינג. אינוקי הביא את ולנטיין בספטמבר 1990 למופע בו קיבץ את היריבים הגדולים ביותר שלו. היו שם המון מתאבקים מפורסמים כמו ת'אז, ניק בוקווינקל, סטן האנסן ואנדרה הענק. אבל ולנטיין גנב את ההצגה. בילי גראהם אמר שתמיד סיפרו לו עליו סיפורים לפני הקרב שלהם, והוא ביקש ממנו שלא יפגע בו. ולנטיין לא הצליח בצפון מזרח המדינה כל כך, למרות שכן היה כוכב. הוא היה אלוף זוגות עם ג'רי גראהם ובאדי רוג'רס, והיה בפיוד עם צמדים רבים. הוא הגיע לראשונה ב-1958. הוא נשאר באנדרקארד עד ל-1959- הוא היה בקרב זוגות מול ארגנטינה רוקה ומיגל פרז. הוא נלחם מולם רבות. ב-1960 הוא חזר לזמן קצר ואז עזב עד לסוף השנה. אז הוא חזר כפייס ושותף של רוקה.
לאחר העזיבה של רוקה, הוא הביא את ארנטינה אפולו כשותפו והמשיך למלא את האולם. הקרב האחרון שלו היה מול לא אחר מאשר ג'ייאנט באבה באנדרקארד. הוא חזר ב-1965 כשותף של ברונו סאמארטינו ועזב מהר מאוד לאחר מכן. הזמן לא היה נכון לפיוד מול ברונו סאמארטינו. הוא בגד בבן דודו של סאמארטינו, שבדרך כלל בגדו בו כדי לבנות לקרבות מול ברונו, אז הוא עזב לטקסס, לפיוד מול פריץ. הוא עבד רק בערים הגדולות בקיץ 1966, אז MSG היה סגור ועד שנפתח מחדש הוא עבד ביפן. ההיט כבר נגמר עד שחזר. היה לו צד אפל ומוזר, הוא היה מלך המתיחות אבל גם ממש סדיסטי. רבים תיעבו ופחדו ממנו. הוא מעולם לא שבר דמות וחשב שההיאבקות היא רק לקשוחים. הוא גם השתמש בצואה במתיחות. הרופאים ויתרו עליו כמה פעמים ואמרו לאשתו שזה נגמר. מאז אוגוסט, כששוב שבר את גבו, הוא היה במצב רע. הוא תמיד הצליח, אבל ההוצאות שלו עלו. האיש הקשוח רותק לכיסא גלגלים והמקצוע שלו שכח אותו והשתנה לגמרי.

YossihNew · 24/5/23

הספד לטרי גורדי- 30 ביולי, 2001:

אם יש לקח ללמוד מחייו של טרי גורדי, זה אותו הלקח שתמיד שומעים בתעשייה הזאת. יותר מדי חגיגות זה רע, גם אם אתה טבעי בתחום. בדרך כלל אתה מגיע לשיא מוקדם ואתה לא שומר על משמעת. לא לטפל בפציעות משפיע עליך, ועל הפרנסה שלך. גורדי היה מוכשר כשהיה במיין איבנט בסופרדום בגיל 18 וכוכב בטלוויזיה כעבור שנה, אבל אם מישהו נכנס לתעשייה בגיל 13 ובדרכים מגיל 16, זה מוזר. הוא היה כמעט כמו הסיפורים הגדולים אבל לא הגיע לרמתם. הוא היה מעשרת המתאבקים הגדולים בעולם. הוא מת בגיל 40 לפני שבוע מהתקף לב בגלל קריש דם בלבו. הוא התלונן על כאבים בחזה כבר יומיים, אבל אמר שזה בגלל האימונים. אף מתאבק במשקל כבד לא היה טוב בגיל צעיר כל כך ומוצלח כל כך כמוהו. בשיאו הוא היה מהוורקרים הגדולים. השנים הכי רווחיות שלו היו באול ג'פאן, אבל שיאו היה בגיל 25. הוא היה אלוף UWF אצל ביל וואטס, מספר 3 במדינה. הוא היה המתאבק בפביולוס פריבירדס, השלישייה הכי כריזמטית בתולדות ההיאבקות. אז הוא נפצע בברך לראשונה. אבל אלוף עולם לא לקח חופש, אלא פשוט עבד קשה בקרבות של שעה. הברך שלו לא התאוששה והוא המשיך להיפצע, בעיקר באול ג'פאן הקשוחה. הוא תמיד היה שם במיין איבנט, המוכשר ביותר מבין הזרים, יותר מסטן האנסן. הוא עבד מול מיסאווה, קובאשי, טאו, קאוואדה ואקיאמה, בתקופה הלוהטת של הארגון. הפציעות הללו כנראה לא עזרו להתמכרות שלו למשככי כאבים, אבל הוא תמיד חגג. מייקל הייז אמר שההתמודדות עם המוות הייתה האתגר הכי גדול של חייו, ואמר שהפריבירדס נאלצו לרסן את עצמם בטלוויזיה. הם חיו את הגימיקים והיו מתבגרים בעסק של גברים. גורדי היה בחור עם סיפורים פראיים ונהנה מתהילה מהירה מדי. כולם ידעו איך חגג ולא זכר והתנצל על זה. פעם הוא נעצר כי היה מסומם בציבור והיה צריך המון שוטרים כדי לרסן אותו והוא נגח בניידת. למחרת היום הוא התנצל וחתם לכולם בכלא.
טד דיביאסי שעבד איתו, זוכר איך גורדי והוא הוזמנו לארוחה של סוחר פנינים עשיר. שניהם התנהגו יפה וגורדי לא שתה, אבל המארח נתן לו בקבוק ג'ק דניאלס וגורדי התחיל להתפרע. דיביאסי אמר למארח שהם חייבים ללכת לפני שהוא יהרוס הכול, וגורדי הוכנס לעגלה וגולגל לחדר שלו. לאחר מכן הוא תקף את דיביאסי וגרם לשבירת המפתח של החדר. רבים ניסו להוציא את החלק ופשוט שמו את גורדי בחדר אחר. ב-1 בצהריים, גורדי התקשר לדיביאסי ושאל אותו כמה היה גרוע, כי הוא התעורר בחדר אחר בלי בגדים. דיביאסי אמר שהוא היה דומה לקרי ואן אריק בלבו הטוב. דיביאסי היה מאוד עצוב ואמר שאיבד קשר עם גורדי. הוא זכר איך פגש אותו בראשונה כשהגיעו למיד סאות', לפיוד מול ג'אנקיארד דוג. הייז היה הדברן הענק, אבל לא וורקר טוב. הימים שלהם כבר היסטוריה. המכות של הייז היו פיזיות מדי. גורדי היה זה שסחב את הקרבות- כמו אדריאן אדוניס וג'סי ונטורה. הם שברו שיאים אצל וואטס והפכו את ג'אנקיארד דוג לכוכב ענק בלואיזיאנה. באדי רוברטס, היום חולה סרטן גרון, הצטרף אליהם. וואטס שם אותם ביחד כי הוא היה כוכב מנוסה וחלק מההוליווד בלונדס המקוריים. הוא היה האח של ג'וני ולנטיין לכאורה, כדי שג'וני ילווה אותו. וואטס חשב שהייז רק ידבר ויתחבא מאחורי השניים האחרים. הם היו השלישייה הראשונה. אז הם זכו בתארי הזוגות של ג'ורג'יה והתחילו להגן עליו כולם ביחד. הייז אמר שהם היו ירוקים אבל משכו קהל. גורדי והייז לא רצו את רוברטס, אבל וואטס התעקש ואיים לפטר אותם. לאחר טיול איתו שכלל קצת שתן- הם אהבו להשתין על אנשים- הוא התקבל לחבורה. אבל אף אחד לא הכיר אותם מחוץ ללואיזיאנה. אולי אנדרסון ראה אותם וביקש מהם לבוא לאטלנטה.
גורדי התאבק לראשונה בגיל 13 בג'ורג'יה והיה ילד די גדול, אבל לא ניסה לשחק פוטבול ונשר מבית הספר בשביל היאבקות. רבים פחדו מגודלו. הדוד שלו אמר למאמן הפוטבול שלו שהוא לא חוזר, ושירוויח יותר מכולם תוך שנתיים. זה היה מגוחך בהתחלה. הוא עבד אצל אנג'לו פופו, אביו של רנדי סאבאג', בגיל 14. כבר בגיל 16 הוא היה הפייס הראשי במיסיסיפי. לאחר שאיבד את שיערו הוא עבר לממפיס. הוא היה אז די שלומיאל, ושם פגש את הייז. הם עבדו כצמד. באלבמה, הם עבדו עם מתאבקים כמו הרוק'נרול אקספרס. גורדי היה מתאבק טוב אבל הוא היה פייס והייז היל, אז הם נאלצו להתגנב כדי לבלות ביחד. הייז אמר שביחד הם יצליחו. הוא נסה לגרמניה עם הסמואים ואז חזר ושכנע את גורדי להפוך להיל, אבל הם לא היו דומים מדי. אבל זה עבד. התשלום לא היה טוב אז הייז עזב. גורדי בא לאחר מכן ואמר שהוא עוזב איתו. הם התחילו לעבוד אצל ניק גולאס בנאשוויל, מול בנו הלא מוכשר ג'ורג', ובובי איטון. גורדי היה מצוין, והייז הציע שיצאו לשיר "פריבירד". הייז קיבל את הרעיון הזה מקונצרטים של רוק.
השניים יצאו לזרקור עם השיר. כולם חשבו שהם קצת השתגעו. לאחר מכן הם הלכו לממפיס, וג'רי ג'ארט זרם איתם. הם פגשו כל מיני מעריצים כמו בריאן הילדברנד, ג'ים קורנט, אדי גילברט ופול היימן. הם לא היו הראשונים עם שירי כניסה- גורג'ס ג'ורג' השתמש, ולירוי בראון אחריו. אבל הפריבירדס הצליחו וג'אנקיארד דוג התחיל להשתמש בקווין. אז הם הגיעו לאטלנטה וכולם ראו אותם. הקרב שלהם מול ג'רי לולר וביל דאנדי היה אגדי. הייז היה בן 18 וגורדי בן 16, הוורקר הכי טוב שם. במהלך הקרב הייז חרבן במכנסיים ורץ לשירותים בהפסקת הפרסומות. הם היו שניים רק להונקי טונק מן ומונדוג ספוט בהיררכיה. הקהל עודד אותם והם הפכו לפייסים. ואז כעבור שבוע הוחלט להחזיר אותם להיות הילים כי הם לא אובר מספיק. לולר טען שהם אובר מדי וצריך לתת להם תפקיד כהילים. הם החליטו לעזוב בגלל זה. אז הם הלכו לג'ורג'יה, התכנית הכי נצפית במדינה. הרעיון היה ששניים מהשלושה יתאבקו. גורדי סחב את הקרבות והם זכו בתארים מיד.
אולי אנדרסון לא ממש הבין אותם אבל הם יצאו אובר. גורדי הגיע למיין איבנט מול ג'ק בריסקו, אבל רוברט פולר החליף את אנדרסון והטריטוריה די טבעה כשנכנס לפיוד מולם. לאחר מכן התחילו למחזר כמה אנגלים ממיד סאות'. הם לא לגמרי הצליחו כי ג'אנקיארד דוג לא היה אובר, אבל זה הצליח. האנגל המפורסם היה מקורי. דוג ודיביאסי נלחמו וגורדי נתן פיילדרייבר לדיביאסי. דיביאסי, שהיה אמור להיות אלוף NWA, יצא מזה. הוא חטף עוד שניים ואז התחיל לדמם מהפה. הוא הלך לבית החולים ממש. גורדון סולי עדכן על כך וכולם התקשרו לבית החולים. דיביאסי אפילו קיבל זריקות מורפיום. הוא חזר לפיוד איתם. בנוסף הייז השתמש בקרם של הפריבירדס כדי לעוור את JYD, ביום שנולדה לו הילדה. 30,000 איש באו לראות אותם נלחמים. הם הפכו לכמעט פייסים אצל הצעירים. הם שלטו עד קיץ 1981, ואז רוברטס עזב והם התפצלו. הייז הפך לפייס עם קווין ואן אריק, וגורדי היה עם ג'ימי סנוקה. גורדי אמר לילדים לנסות לשבור לבנים בבית. לאחר מכן החבורה עזבה לסן אנטוניו. הייז הרגיש שצריך לחזור לאטלנטה והפסיד לגורדי בקרב שיער בכלוב. גורדי רצה להפוך לכוכב והייז רצה להיות קרוב הביתה. כשהייז חטף מהילים, גורדי הציל אותו. לאחר מכן הוא הציל אותו גם באטלנטה. אבל הייז פוטר מאטלנטה. הם עברו לדאלאס, טריטוריה מתקשה. השיא שלה היה בתחילת שנות ה-70, אבל פריץ ואן אריק פרש. הוא רצה ששלושת בניו יהיו אלופי העולם, אבל הקהל היה מוגבל למופעים עם ריק פלייר. גארי הארט היה הבוקר והם הגיעו לזמן קצר. אבל הייז חש שמשהו עומד לקרות כשפלייר הגיע. הם הגיעו כפייסים, חברים של דייוויד מג'ורג'יה- דווקא קווין התאבק שם. הם היו גדולים מדי בשביל הטריטוריה.

YossihNew · 24/5/23

בלילה נדיר, חג המולד 1982, פלייר וקרי ואן אריק התאבקו מול 12,000 איש- שיא חדש- בקרב כלוב. הייז נבחר כשופט בידי המעריצים. גורדי שמר על הדלת. באותו הזמן נוצרו תארי השלשות שהפכו למוקד של הארגון. רוברטס חזר אבל "החמיץ את המופע". דייוויד החליף אותו והם הפכו לאלופים, אבל הוא העניק את התואר לרוברטס. קרי עמד לזכות בתואר אבל הייז פתאום נהיה היל. גורדי טרק את הדלת על קרי, והפיוד מול הואן אריקים התחיל. זה שינה הכול. חמישה אנשים כריזמטיים ורוברטס הוותיק בפיוד. וורלד קלאס, עם ההפקה הטובה, התחילו שידור לאומי, וגם במזרח התיכון. הפריבירדס התחילו סגמנטים הזויים ושינו את הכול לנצח. זאת הייתה תכנית ממש טובה בערוץ נוצרי. הוואן אריקים הפכו ללוהטים בגללם. 1983 הייתה שנה נהדרת, אבל שנה לפני וינס מקמהן וורלד קלאס הייתה הלוהטת. המופעים שלהם מילאו אולמות. דייוויד מת ומייק החליף אותו. הוא נכנס מהר מדי לתחום ויצא אובר מול הפריבירדס. השיא היה כשפריץ, מייק וקווין ניצחו את הפריבירדס וזכו בתארים בקרב שהכניס המון כסף. גורדי עבר לאול ג'פאן באוגוסט, כי ברוזר ברודי התלהב ממנו. הוא המליץ עליו לג'ייאנט באבה. הוא עשה את הג'וב לטרי פאנק כשותף של סטן האנסן, והוחלט להשאיר אותו. אבל כמה ימים לפני הקרב הגדול שלו, גורדי לא רצה לנסוע. הייז שכנע אותו. גורדי השתמש בפאוורבומב ביפן וזה יצא אובר. הפריבירדס התפרקו, ונוצרו מחדש ב-1989 כש-DDP ליווה אותם. הייז אמר שגורדי שגשג לבד. אז וינס התחיל השתלטות ורצה את המתאבקים הכי גדולים. הייז הלך ל-WWF עם סינדי לאופר, ווינס רצה להקת רוק מתאבקת. זה די נכשל, העולם לא היה מוכן לזה. גורדי התחיל לעבוד אצל באבה.
הייז אמר שהם הרגישו שלא היה להם מה להוכיח, ול-WWF לא היה אכפת מה הם עשו. הם לא אהבו את המקום. דאלאס עברה את השיא עם מתאבקים עבשים. הם כבר בגדו אחד בשני והתאחדו. הייז עשה בוקינג בפלורידה אבל אדי גראהם התאבד וזה הרג את הטריטוריה. הם הצליחו מול הרוד ווריורס ב-AWA, אבל לא הסתדרו עם ורן גאנייה. הייז אמר שכולם השתגעו מהם. ורן לא רצה את הרוד ווריורס כהילים, והם גם לא הסתדרו עם מינסוטה. הם חזרו לטקסס. וואטס החליט לרדוף אחרי וינס וקרוקט ולהתרחב לטקסס. הפריבירדס עברו אליו עם סאנשיין. אבל הכלכלה שם הייתה חלשה וזה הכניע את וואטס. הם גם לא הצליחו ממש. גורדי היה המתאבק הכי טוב בעסק. הוא היה אלוף העולם הראשון של וואטס. היו לו קרבות קלאסיים מול ג'ים דאגן, סטיב ויליאמס, דיביאסי, טרי טיילור והשאר. אבל הקהל לא רצה קרבות איטיים כל כך. גורדי ניצח את דיביאסי בקרבות של 55 דקות.
העלויות של וואטס והמיתון באוקלהומה מקריסת מחירי הנפט עלו לו בעסק. גורדי היה צריך לנסוע ליפן לעתים קרובות, גם ויליאמס ודיביאסי. גורדי נפצע בתאונת דרכים אבל ממילא רצו שיפסיד את התואר. הטריטוריה הידרדה ואז וואטס מכר לקרוקט. הפריבירדס גמרו. דיביאסי עבר ל-WWF וגורדי החליף אותו כשותף של סטן האנסן. הם ניצחו את טושיאקי קאוואדה שנלחם מולם בעוז. בדצמבר 1987, חמש שנים לאחר האנגל מול הוואן אריקים, גורדי, רוברטס וקינג פרסונס- בלקבירד- בגדו בפריץ שזייף התקף לב והעמיד פנים שמצבו משתפר אם הכרטיסים נמכרים או קרוב למוות כשהמצב הידרדר. זה היה די דוחה כי הילדים שלו כבר מתו. קווין וקרי נקמו וזה היה הסוף של דאלאס. ב-1990, באבה החליט לשחזר את האנסן וברודי עם וויליאמס וגורדי. ויליאמס היה הזר הכי גדול בניו ג'פאן ועבר לבאבה. הם ניצחו את האנסן וטנריו וזכו בתארי הזוגות. הם שלטו שלוש שנים, וגורדי עדיין היה טוב מאוד. הוא היה אמור לסחוב את הארגון והיה האלוף ב-1990 פעמיים. האנסן עשה לו ג'וב נקי. מיסאווה הפך למיין איבנטר במקום ג'מבו צורוטה. מיסאווה וגורדי היה אמור להיות הפיוד הגדול, אבל גורדי התמוטט במועדון ממנת יתר. הוא חזר בלי נזק, אבל לא למד. באבה הפשיט אותו מהתואר והוא כמעט פוטר. הזרים השתמשו בזה לעתים קרובות, אבל באבה לא סבל את זה. גורדי חזר אבל לא הפך לאלוף שוב. ויליאמס וגורדי החזיקו בתארים המון זמן בקרבות קלאסיים. זאת הייתה תקופה לוהטת. טנריו פרש ולקח כמה ותיקים, והארגון נאלץ להפוך כוכבים צעירים למיין איבנטרים. המנוסה מביניהם היה טייגר מאסק 2- מיסאווה, וקובאשי, קאוואדה, טאו ואחרים. ג'ון אקיאמה גם קיבל פוש. הכרטיסים כולם נמכרו. ויליאמס הצמיד את האנסן כשהוא וגורדי זכו בטורניר הזוגות שנייה לפני תום מגבלת הזמן וגנבו את הניצחון מתחת לאפו ולאפו של דן ספייבי.
גורדי הרזה כדי להקל על ברכיו, והשיא של הצמד היה ב-1991. הם הביאו רייטינג ענק מאוחר בלילה, ושברו אותו כעבור שבוע. הם הגיעו ל-WCW ב-1992 וזכו בתארי הזוגות ובתארי ה-NWA לזוגות, מול האחים סטיינר- שהיו מניו ג'פאן- ודאסטין רודס וברי ווינדהאם. אבל הם היו מחויבים ליפן. גורדי הרוויח 200,000 דולר לשנה ועוד 10,000 לשבוע אצל באבה. הם היו יכולים להיות כוח שולט לעשור. אבל באוגוסט 1993, בגיל 32, גורדי טס ליפן. הוא היה אמור לאתגר את מיסאווה על התואר. הוא לקח המון כדורים וכשהמטוס נחת הוא כבר היה כחול. הוא היה בתרדמת. הרופאים החיו אותו ולבו ומוחו הפסיקו לפעול. הוא היה בתרדמת חמישה ימים וזה הרס אותו. הייז אמר שהוא כנראה לא עמד בהצלחה. הוא נשאר עם נזק מוחי ובלי יכולת אתלטית. הוא למד מחדש הכול. הוא היה שם גדול והיה צריך לשלם כסף. הוא חזר לטקסס ב-GWF, שוב בפריבירדס. באבה נתן לו כמה קרבות אבל הוא לא חזר אחרי 1994. הוא המשיך להתאבק שש שנים, צל של עצמו, בארגוני אינדיז קטנים בדרום או ביפן שניסו להרוויח ממנו. הוא הפסיד לקקטוס ג'ק בטורניר המוות, ואפילו היה אלוף ב-SMW. הוא גם הגיע ל-ECW ול-WWF כתליין. אנשים הרגישו רע עבורו. הייז אמר שזה היה קשה. גורדי איבד המון מהרצון שלו.
הייז אמר שהוא לעולם לא יחזור להיות טרי גורדי. הקהל לא מכיר את הייז, כולם חשבו שהוא דוק הנדריקס. המבוגרים ממש התעצבנו. אבל היום ההיסטוריה לא חשובה. אולי זה טוב- לא יזכרו את הפיוד מול אנדרטייקר. כמו דיינמייט קיד ורבים אחרים, הוא נשרף מהר מדי. דיינמייט קיד הגיע לקלגרי עם 20 דולר, ולאחר עשרים שנה היה המתאבק הגדול בעולם- אבל נשאר במצב כלכלי זהה. גורדי לא השאיר הרבה. רבים באו להלווייה. רוברטס, הייז, טרי טיילור, דירטי וויט בוי, דאג גילברט, רוברט גיבסון, ובול ביוקנן. הכומר אמר שזה קשה למשפחה. על הגופה היו חתכים מהבליידינג. הוא השאיר אחריו שלושה ילדים, ובן בשם טרי ריי ג'וניור שהיה בזמנו באנגל בו קיבל מתנה מהייז, ומנסה להתאבק. הייז הזכיר את גורדי בפרשנות ויחזור להתאבק במופע מחווה עבורו. אבל לסיפור יש סוף די טוב. הוא הגיע לסמאקדאון שישה ימים לפני מותו. הוא מעולם לא הגיע, אבל השנה הוא נראה טוב. רבים לחצו את ידו. הייז אמר שלאחר מכן, גורדי אמר שלעולם לא יחזור. הוא ידע שזה הסוף. אבל היה לו לפחות את זה.

YossihNew · 29/5/23

הספד לרונדה סינג- 13 באוגוסט, 2001:

האישה שהייתה טרי גורדי הנקבה מתה 11 ימים אחריו. רונדה סינג- שהייתה הילית מפלצתית כמונסטר ריפר אבל תהיה ידועה כברטה פיי, כנראה התאבדה בגיל 40. היא למדה בתיכון עם ברט ואואן הארט. הקריירה שלה הייתה דומה לגורדי- היא נולדה בערך כשנולד, הם היו גדולים ופרצו צעירים, היו זריזים, השתמשו בפאוורבומב ופרסמו אותו ביפן, והצליחו בגיל צעיר. הם מתו באותו גיל.
סינג תמיד רצתה להתאבק כי העריצה את סטמפיד מגיל קטן. משפחת הארט סירבה לאמן אותה והיא התאמנה בגיל 17 אצל מילדרד בורק בקליפורניה. בורק שלחה אותה לאול ג'פאן וומן, וסינג התלהבה מזה. הם גם רצו אותה. בינואר 1979, לאחר מעט אימונים, היא הגיעה לשם והפכה למפלצת. ההיאבקות היפנית לנשים שוב התחזקה עם כוכבות פופ ותכנית בפריים טיים. שנתיים טובות עם מופעים מלאים התרחשו. אבל כשסינג הגיעה הם נחלשו. היא הפכה למונסטר ריפר והפכה לכוכבת מיד. היה לה פיוד עם ג'קי סאטו, ובגיל 18 היא זכתה בתואר WWWA, אליפות הנשים הכי חשובה. כעבור חודשיים היא הפסידה לה שוב.
סינג זכתה בתואר בתקופה שהארגון עוד היה חשוב והייתה זכורה ביותר. היא זכתה בתואר שוב ב-1980 ואחרי חמישה חודשים התואר התפנה. היא הייתה המתאבקת הגדולה בעולם והייתה גם אלופה במקסיקו. כשיגואר יוקוטה, וורקרית ענקית, הפכה לכוכבת, היא הייתה היריבה שלה והפסידה לה ב-1981. סינג המשיכה לעבוד עד 1986, כשהקראש גלז הביאו לתקופת צמיחה חדשה. היא השתתפה בקרב שרשרת ראשון לנשים, והוחלפה בידי דאמפ מטסומוטו.
ב-1986, הוקם ארגון JWP וריפר עברה לשם ועבדה בכל העולם. אבל השיא של מתאבקים גדולים הוא בגיל צעיר כי המפרקים שלהם נחלשים. לאחר שוונדי ריכטר עזבה את ה-WWF והתחתנה עם הוגו סבינוביץ', ה-WWC הביאו את ריפר. ה-WWF רצו את הפיוד הזה גם, אבל פביולוס מולה רצתה עמלת בוקינג והיא סירבה. ליילאני קאי החליפה אותה. ריפר זכתה בתואר הנשים של WWC, ואז ריכטר נפרדה מסבינוביץ' ועזבה את האי. ב-1991, ריפר חזרה ל-AJW שהיה בשפל והפסידה לבול נאקאנו.
ב-1991, היה המופע האחרון של ריפר ביפן. ניסו לעשות מופע גדול אבל זה לא הצליח. היא הייתה בצמד עם נאקאנו מול אג'ה קונג וביזון קימורה בקרב כלוב אלים. קונג דיממה ופונתה באלונקה, וריפר תקפה את נאקאנו והשתיים נלחמו חצי שעה עד שריפר הפסידה. היו לה קרבות נוראיים במקסיקו ואז ה-WWF הביאו אותה לפיוד מול בול נאקאנו. אלונדרה בלייז בדיוק עברה ניתוח בחזה. סינג הייתה אמורה להיות המפלצת מול בלייז, במחלקה רצינית. אבל נאקאנו פוטרה בגלל קוקאין והמצב השתנה. נאקאנו ובלייז נתנו קרבות טובים אבל הן היו רק שתיים.
הוחלט לעבור לקומדיה, ואז הגיעה ברטה פיי. היא הייתה יותר בדיחה מהסוף של הרוד ווריורס. היא הייתה אהובתו של הארווי וויפלמן וקפצצה בזירה. היא זכתה באליפות וזה די חיסל את מחלקת הנשים עד שסייבל הרימה אותה. היא שברה לבלייז את האף ובלייז זכתה בתואר כעבור חודשיים בגלל הכישלון. סינג כעסה מההגבלות עליה, היא אמרה שהיא הפכה לזונה. היא לא הסתדרה עם בלייז. ה-WWF החליטו להביא את אג'ה קונג במקומה, אבל לאחר שהיא שברה אף למתאבקת הם החליטו לפטר את בלייז שזרקה את התואר בנייטרו וסגרו את המחלקה. היא הגיעה ל-WCW ב-1999. היא הייתה חלק מהבדיחות של וינס רוסו, והוא טען שבגלל שלא היה אפשר להגיד שהיא שמנה הרייטינג לא עלה.

YossihNew · 20/6/23

הספד ל"ג'נטלמן" כריס אדמס- 15 באוקטובר, 2001:

"ג'נטלמן" כריס אדמס, שבשיאו היה בגימיק בריטי מקסים בניגוד לחייו, נורה למוות בידי חברו בטקסס. אדמס היה בן 46 והקורבן האחרון של קללת ואן אריק, שהתרחבה לכל מתאבקי השיא של WCCW, שהיו צעירים בתחילת שנות ה-20 שלהם. ההפקה והמתאבקים הצעירים יצרו תקופה נהדרת להיאבקות. החבר שלו מואשם ברצח שהתרחש בשבוע שעבר בבית אמו. הם היו חברים כבר עשור, וגרו ביחד כבר שנים. אדמס עמד להיכנס לעשרים שנה בכלא על זה שחברתו מתה מאלכוהול וסם אונס שהוא נתן לה. החבר שלו הגיע לדירה שלהם וראה אותם מעולפים. הוא התקשר לאמבולנס שביצע החייאה, אבל החברה הוכרזה מתה כשהגיעה לבית החולים.
זאת לא הפעם הראשונה שהוא הזמין לאדמס אמבולנס. הפעם שניהם שתו ורבו, ואדמס היה ידוע באלימות בשכרות ואף נכנס לכלא ב-1986 כי נגח בדיילת ואז נעצר לאחר שהרביץ לאשתו, טוני אדמס, כשעבדו יחד כפייסים. הוא רב עם חברו בעבר ואף נתן לו פנס. החבר, שהיה השושבין של אדמס לפני חודש, טוען להגנה עצמית. הוא שוחרר בערבות של 300,000 דולר. הוא טען שאדמס בא לבקר אותו והם רבו ואדמס כמעט תקף את העין שלו, אז החבר הרביץ לו עם האקדח וירה בו. הוא התקשר למשטרה והסגיר את עצמו והיה בלחץ.
אדמס שגר עם אשתו ובתו בטקסס, אימן שחקן פוטבול לשעבר מטקסס בשם סטיב ויליאמס שהפך לאוסטין, ולכוכב הגדול בהיאבקות. הפיוד הגדול הראשון של אוסטין היה פיוד מעורב בו הוא לקח את אשתו הראשונה של אדמס, ג'ני קלארק- שהפכה לאשתו השנייה- מול כריס וטוני אדמס בדאלאס. הסטוריליין הריאליסטי הפך את העסקים בספורטטוריום ב-1990, בפיוד הגדול האחרון של אדמס. הקהל עבר ממאות ל-3,000. אוסטין הפך לטירון השנה והגיע ל-WCW. לאוסטין לא היה משהו טוב להגיד על אדמס, כמו רבים, ולא נתן לו קרדיט כשהפך לכוכב. אדמס היה גדול במשך עשרים שנה בדאלאס. הוא הגיע ב-1983, כשהטריטוריה הייתה לוהטת עם הואן אריקים-פריבירדס. הוא היה בכל המופעים הגדולים מול הקהלים הגדולים שבאו. הוא היה הפייס הכי אהוד שלא מהמשפחה, אבל ב-1984-85 היה בשיאו כהיל. הפריבירדס עזבו, והוא וג'ינו הרננדז הפכו לצמד הדינמי, מול הואן אריקים. הם היו שני צעירים שחצנים ויפים, הרננדז היה הכריזמטי ואדמס התאבק. אדמס בגד בקווין ואז היה בפיוד עם קרי, וגארי הארט ליווה אותו. הרננדז מת ממנת יתר ב-1986. הפיוד הגיע לשיא בקרב שיער ב-1985, כש-26,000 איש ראו את הרננדז ואדמס מאבדים את שערם. אדמס נחשב לאחד מ-15 המתאבקים הכי טובים בעולם אז. כדי להפריד ביניהם, הרננדז זרק לאדמס אבקה לעיניים ונטען שהתעוור כדי שיהפוך לפייס. לפני שחזר, הרננדז מת. אדמס היה אלוף העולם בשנה הבאה לאחר שריק רוד עזב, אבל זה חיסל אותו כפייס והוא לא הגיע לרמה הזאת שוב.
אדמס גם מינף את נושא המלוות ב-1983-84. ג'ימי גארווין הגיע עם המלווה שלו סאנשיין, שהייתה הראשונה לצאת אובר. לאחר מכן הוא הציג את אשתו פרשס, כשסאנשיין הפכה לפייסית והייתה עם אדמס. הפיוד ביניהם היה מאוד לוהט, הכי לוהט פרט לואן אריקים-פריבירדס, והואן אריקים-ריק פלייר. בשיא, קרב הזוגות המעורב ביניהם היה במקום השלישי במופע בו קרי ואן אריק זכה בתואר ה-NWA. זה היה במקום השני מבחינת הכנסות בארה"ב- 402,000 דולר, שני רק לברונו סאמארטינו-לארי זביסקו מ-1980. המוות של אדמס מוסיף עוד גופה לימי התהילה, שלאחרונה קיבלה את טרי גורדי, קרי, דייוויד, מייק וכריס ואן אריק, הרננדז, ברוזר ברודי, סופר דיסטורייר, ריק רוד, הכרוז ראלף פולי, ג'יפ סוונסון, ג'אנקיארד דוג ובאז סוייר. לא כולם היו בגלל סמים ואלכוהול, אבל המון מתאבקים חיו ככה ואחרים שעוד חיים, כמו ג'ייק רוברטס, ההיל מספר 3 מאחורי הרננדז ואדמס. המתאבקים הגדולים נכנסו לפסגה בגיל צעיר, והיו אלילי נשים. הם הרוויחו כסף ונכנסו לתרבות הסמים. אדמס לא הסתיר את השימוש שלו, מה שהוביל לירידה ברמה. אחיו הקטן היה אגדת ג'ודו וזכה במדליית כסף עבור בריטניה ב-1980 וב-1984.
אדמה היה אלוף ג'ודו בבריטניה וב-1978 עבר להיאבקות כמתאבק ג'ודו. משפחת הארט שהייתה באירופה גילתה אותה והביאה אותו לסטמפיד ב-1980. הוא גם למד להתעופף במקסיקו. לאחר מכן הוא הלך לדרום קליפורניה, והפך ל"מתאבק הכי יפה בעולם" וגם לג'נטלמן. הוא היה בפיוד עם סקורפיו האב, המתאבק הכי מכוער, בפיוד שלא משך קהל. הוא הלך לאורגון ושם הצליח כפייס מספר 2, אבל נכשל מול באדי רוז וריפ אוליבר. ב-1983 הגיע לדאלאס באותו תפקיד, אבל הוא היה במקום ובזמן הנכון. הוואן אריקים הביאו המון נערות, ואדמס יצא אובר אצלן. הוא גם היה מתאבק טוב ומנוסה, והיה יריב של טייגר מאסק בניו ג'פאן. הוא השתמש בסופרקיק כפינישר וטפח על הירך כדי להעצים אותה. הוא גם עבר יחד עם המון אנשים ל-UWF ב-1986 עבור כמעט שש ספרות כשביל וואטס לקח את קן מאנטל, הבוקר של דאלאס. אדמס היה שותף של טרי טיילור ולאחר שזכו בתארי הזוגות השלישיים בגודלם במדינה, הם נפרדו. הפיוד היה לוהט, אבל טיילור נפצע בתאונת דרכים. וואטס הפסיד כסף ואוקלהומה סבלה מקריסת עסקי הנפט, ולא יכול היה לממן את השידורים שלו, אז מכר לג'ים קרוקט. ואז נוצר מצב כמו הפלישה. אדמס הפך ממתאבק מוביל לנקבר, ולמרות שבקיץ 1987 הוא נתן קרבות טובים מול טיילור, הוא נקבר אצל קרוקט. הוא חזר לדאלאס לכמה שנים אחרונות בוורלד קלאס. הוא פתח בית ספר היאבקות וערך מופעים, והיה טוב בזה.
אבל למרות שהצליח להשיג מימון ולגייס כסף, הוא דפק את שותפיו וזה חיסל אותו. כשהכוכבים שלו נגמרו, הוא היה השריד האחרון מדאלאס. הוא עדיין השיג המון כסף על מופעי אינדיז. לאחרונה הוא השיג רק 70 דולר. הוא דיבר עם החבר שלו לפני שהכול השתנה, ורצה לעבור דירה ולחזור לכושר לארגון של ג'ימי הארט. וגם בשנת 2000, הוא עבד ב-WCW, ופוטר בגלל קיצוצים. היו תכניות לעשות משהו איתו, עם סטיב ריגל ודייוויד טיילור, אבל הם לא רצו אותו.

YossihNew · 29/6/23

הספד להלן הארט- 12 בנובמבר, 2001:

הלן הארט הייתה מול המצלמה בקרב היאבקות אחד- אבל נשים מעטות היו ידועות ואהובות כמוה בעסק. היא מתה בגיל 77- הגיל שלה היה די סודי- ב-4 בנובמבר בבית החולים בקלגרי. היא אושפזה מאז שחטפה התקף בסוף ספטמבר. היא הייתה בתרדמת שמונה ימים והתאוששה, עד שההתקף השני כעבור כמה ימים החמיר את מצבה. בני המשפחה נקראו יום קודם לכן, ולאחר עדכון, הם החליטו לנתק מכשירים למחרת היום. אבל לאחר שראו שהיא סובלת, ושהיא לא תשרוד עד אז, הם ניתקו את המכשירים כמה שעות קודם לכן והיא מתה מקריסת כליות וכבד. כעוזרת הנצחית של בעלה סטו, מהדמויות הידועות בתחום, הלן הייתה מקסימה מאוד. המשפחה תמיד הייתה שנויה במחלוקת, בעיקר לאחרונה, אבל כל מי שהכיר אותה בקלגרי דיבר עליה כעל האישה שנתנה הכול לעסק אותו מאוד לא אהבה.
למרות מעמדה שהשיגה כתוצאה מהצלחותיהם של בניה, ברט ואואן, הלן לא רצתה את החיים האלה. היא אמרה שאין שלווה בחיים שלהם, והיה עדיף שהם היו נהיים חקלאים. היא הייתה חיונית מאוד בימיה האחרונים, עשתה אירובי עם נשים צעירות וצפתה בסקס והעיר הגדולה והסופרנוס. נקודת התפנית הייתה כשאואן נהרג בתאונה, מה שגרם לקרע במשפחה. עשרת הילדים התפצלו במאי, ורבו כשסטו ובני משפחה הופיעו ב-RAW בקלגרי. רבים הרגישו שזה ניצול של סטו למען עבודה שלא השיגו, וניצול של ה-WWF את המשפחה בגלל התביעה. היא הייתה אישה חכמה ומצטיינת בתיכון, אך נאלצה לוותר על קולג' כשהפכה למזכירה כשאביה נפצע. היא הייתה חכמה ביותר וסבלה כשניסתה לאחד את המשפחה. בתחילת ספטמבר, היא נסעה ללוס אנג'לס ורצתה להיפרד מאיותיה שגרו שם. היא נולדה בניו יורק, וה-11 בספטמבר פגע בה מאוד. בנה קית' אמר שהיו להם חיים טובים, אבל אז הטרגדיות באו.
קית' אמר שהם נפרדו, והם ידעו שהיא תלך. אבל זה כאב להם. ברט הרגיש רע כי פספס חודשיים איתה לאחר הפילוג. גם מרת'ה דיברה איתה בפעם האחרונה רק לאחר ה-RAW בקלגרי. היא נולדה בפברואר 1924, בת לרץ מרתון בשם סמית', על שמו נקרא בנה והנכד שלה- הבן של דיאנה. סמית' ייצג את ארה"ב באולימפיאדת 1912. סטו הארט, יליד אדמונטון שלא הצליח להגיע לאולימפיאדה בשנות ה-40 כשזאת בוטלה בגלל מלחמת העולם השנייה, הפך למתאבק מקצועי. בניו יורק, מתאבק אחר שעבד כמציל הכיר ביניהם בקיץ 1945. המתאבק היה הפרומוטר האגדי של יוסטון- פול בוץ'. השניים התחתנו בינואר 1947, וחזרו לאדמונטון להקים ארגון היאבקות בשם קלונדייק. הלן שנאה היאבקות אבל ניהלה את העסק. סטו אמר שזה יהיה זמני, אבל שנות ה-50 במערב קנדה היו טובות לעסק. בימים הטובים של סטמפיד הם השקיעו בקרקעות, ומתאבקים ומתאגרפים באו לטריטוריה. מתאבקים מובילים טסו לשם, בניגוד לדור האחר שזוכר את האוטובוס המקרטע והטיולים בחורף הקשה.
הם היו בעסק 40 שנה, וכל שמונת הבנים שלהם עבדו שם, וארבע הבנות התחתנו עם מתאבקים. בתחילת שנות ה-50 הם עברו לקלגרי וסטמפיד נולדה. הלן לא רק ניהלה את העסק מהבית, בניגוד לחדר השינה בו קראה, עבדה וצפתה בטלוויזיה, אלא גם ילדה 12 ילדים במקצוע. היא לא עזבה את הבית אלא אם הייתה לבושה היטב, והמשפחה הייתה חריגה: סטו היה זה שבישל ולקח את הילדים לבית הספר. אבל לאחר שנות ה-50, לעתים קרובות הם הפסידו כסף. הם התקשו בלהביא אוכל, בגדים, לשלם חשבונות ונאלצו למשכן את הבית. בלי שידור בשנות ה-60, הם הפסידו כסף ונאלצו למכור קרקעות כדי לשמור על הארגון. סטו אהב את התחום, אבל הלן הייתה מתוחה מההפסדים, החשבונות, המתאבקים שנאלצה להרגיע, המתאבקים מחו"ל עם בעיות ההגירה, והכול. הם הרוויחו כסף ואז שוב הייתה ירידה. הקסם שלה היה נשק נהדר לארגון.
קית' אמר שהיו לה יחסים מצוינים עם סטו, ועשתה מה שהתבקשה. היא עשתה יותר מעשרה אנשים. ב-1984 חלתה בסוכרת והתעקשה שסטו יצא מהתחום. סטו מכר לווינס מקמהן. הוא רצה לשמור על העסק גם בהפסדים כי הילדים שלו עבדו שם. קית', סטו, מקמהן וג'ים בארנט הגיעו להסכם, בתקופה שבה וינס התחיל להתרחב ולקנות יריבים. סטו והאחים בריסקו מג'ורג'יה היו היחידים שמכרו, והשאר פשוט הפסידו. וינס היה אמור לשלם לסטו מיליון דולר בעשור, וסטו יקבל 5% מההכנסות מהמופעים בטריטוריה של קלגרי ואדמונטון ויישאר פרומוטר מקומי. סטו גם התעקש שברט, החתנים שלו ג'ים ניידהארט ודייבי בוי סמית', וגם דיינמייט קיד שהיה מתאבק גדול שלו, יקבלו עבודות. בהתחלה הם לא קיבלו פוש, וקיד וסמית' עברו ליפן. ברט עבד קשה מתפקיד הג'ובר בקרבות הפתיחה. בסוף כולם הפכו לכוכבים גדולים, ודיינמייט נחשב לאגדה, דייבי היה להיט באנגליה בתחילת שנות ה-90, וברט סחב את הארגון באמצע שנות ה-90. ברוס היה אמור לעזור בקידום המופעים, ואהב להיות הבוקר ולפתח מתאבקים. הוא לא רצה למכור ולא אהב את הסגנון החדש, אז הוא עזר ליריבים ווינס הפר את ההסכם. הלן, בתקופה שהיא אמרה שהייתה הגרועה ביותר, הרשתה לסטו לפתוח מחדש בהנהלת ברוס. הארגון הפסיד המון כסף כל שבוע, אבל בגלל הקלטות ואואן, הארגון זכה לשבחים. בנוסף לאואן, עוד מתאבקים שהתחילו היו כריס בנואה, הירושי האסה, ג'ושין לייגר, בריאן פילמן, קאנסוקה סאסאקי ושיניה האשימוטו. הלן אמרה שהטעות הייתה שהיא לא השקיעה יותר זמן עם סטו, שהתגעגע לעסק ולכן פתח מחדש. הטריטוריה הייתה מצוינת בזירה, אבל לא הייתה לה הפקה טובה. כשאואן הצליח הייתה תקופה של עסקים חזקים, אבל המשכורות גמרו הכול והם הפסידו כמעט הכול.
בדצמבר 1989, בלי כסף לפנסיה, הבריאות שלה נפגעה. היא הייתה לחוצה וזה פגע בה. סטמפיד נסגרה לתמיד, למרות שהשם קיים וכמה מהילדים מביאים 100 איש לצפות בהם. סגירת הארגון הובילה לתקופה טובה ביחסה של הלן לעסק- בין 1991 ל-1997 הילדים שלה הצליחו, והיא נסעה לקרבות הגדולים. האנגל הגדול שלה היה זריקת המגבת לברט כשבוב באקלנד נעל אותו בצ'יקנווינג, בתגובה לתחנונים של אואן ההיל, מה שגרם לברט להפסיד את התואר. ברט ואואן היו אהודים והתקשורת הקנדית התעסקה במשפחה, והיא גם הופיעה בסרטים על ברט ואואן. אבל גם כאן, זה הסתיים בטרגדיה. סטו, בן 86, ניסה לעודד את כולם, אבל זאת המכה הגדולה מכולם.
קית' אמר שמעולם לא ראה את סטו הרוס כל כך, הוא איבד חצי מעצמו. המשפחה הוכתה בטרגדיות ובעיות, והם עשו את זה בצורה ציבורית. ב-1990, הבן דין מת ממחלת כליות. הנכד מאט מת ב-1996 ממחלה נדירה, וב-1999 אואן נהרג. דייבי עם בעיות סמים והקריירה שלו והנישואין נגמרו, ועכשיו הוא עם אשתו של ברוס. יש ויכוח משפחתי, בו הילדים בצד של מרת'ה הארט או וינס מקמהן, לאחר התביעה שיושבה מחוץ לבית המשפט עבור 18 מיליון דולר. קית' אמר שזה עצוב. הוא דיבר עם אחיותיו, והלן לא עשתה מה שרצתה אבל פגשה את אהובה. הוא אמר שאמו ואביו היו מתאימים ביותר, ובגלל זה היו לה חיים טובים. המשפחה רוצה הלוויה פרטית ולא רוצה משהו תקשורתי כמו עם אואן.

YossihNew · 11/7/23

הספד לאד וויילן- 17 בדצמבר, 2001:

מותו של הפרשן אד וויילן, המוכר במערב קנדה, הביא המון זכרונות מאיש שונה מכל הפרשנים. זה היה טוב ורע. וויילן היה אייקון תקשורתי, ונהנה מהתחום, אבל היה מאוד שמרן בנושא. כשההיאבקות השתנתה, מה שמשך כסף לא תמיד היה לרוחו. היה לו כוח כעורך התכנית ולכן הוא פגע בטריטוריה של משפחת הארט, בעיקר בברוס. ולמרות שנטש אותם כמה פעמים, וערך להם את האנגלים והקרבות, הוא נשאר חבר שלהם. הוא היה מהמעטים שנאמו בהלוויה של הלן. משפחת הארט הוזמנה להלוויה שלו. בקרוב תהיה גם הלוויה ציבורית. סטו נשא את הארון שלו. גם נבחרת ההוקי של קלגרי עשתה לו מחווה.
רוס הארט, שעבד גם הוא כעורך והיה מקורב לוויילן, אמר שהוא והלן היו הדברים הטובים היחידים בעסק ובארגון. וויילן עזב את קלגרי לאחר ההלוויה של הלן, ושט עם אשתו. הם היו בפלורידה והוא חטף התקף לב ומת. רוס אמר שהוא אהב להיות ידוען בזכות התחום. הוא נהנה להתראיין עם מנג'רים הילים. רבים אמרו שהיה סנוב, בעיקר בפרשנות. וויילן בטח לא היה שמח שהזכירו קודם כל שהיה פרשן של סטמפיד בהספדים שלו.
וויילן אמר שהוא לא הכי מעריך את זה שהוא פרשן, אבל ידע שככה הכירו אותו. הוא היה דמות חשובה ביותר, יותר מההיאבקות עצמה. זה היה שונה מלאנס ראסל או גורדון סולי. מחוץ לקלגרי, הוא היה מוכר בסטמפיד. בשנות ה-70 וה-80 הקלטות שלהם הגיעו לכל העולם, והוא היה מוכר מזה. הוא אמר שזה היה הדבר הכי לא חשוב שעשה.
וויילן הכיר את סטו הארט ב-1952 ככרוז למופעים השבועיים בססקטון, בה נולדו שניהם. וויילן נולד ב-1927, 11 שנים לאחר סטו. סטמפיד הייתה טריטוריה חזקה אז עם שמות גדולים, והקליט בלוס אנג'לס ובשיקגו. ב-1957 הוא קיבל תכנית בקלגרי, ואד וויילן, שהפך לשדרן החדשות שם ב-1955, הפך לפרשן עבור 100 דולר לשבוע. באותו הזמן הם בנו סביב אנשים כמו ג'ין קיניסקי, ג'וני ולנטיין וקילר קוואלסקי עד 1960. אז, מייק דיביאסי- האב החורג של טד- אמר שאם מוח היה דינמיט, אנשי קלגרי לא יכלו לקנח את האף שלהם. זה הוביל לחיסול השידור ולשנים רעות. סטמפיד הפסידה המון כסף וכמעט נסגרה, עד שב-1964-65 וויילן וסטו החזירו את השידורים וחזרו לצמיחה.
הסיפור המפורסם של וויילן התרחש ב-1970. הוא פרשן קרב של בילי רובינסון ועבדאללה הקצב. הקצב היה היל נהדר במשך חודש, פראי יותר מכולם. וויילן תמיד אהב להגיב טוב להיאבקות, והתלהב יותר מכל הפרשנים. הוא התעצבן כל כך כשעבדאללה חנק את רובינסון עד שהוא הכה אותו עם מיקרופון וגרם לו לדמם. הסיפור היה שהוא תקף אותו וגרם לו להתעלף וחיסל לו את ההיט, מה שכביכול חיסל לו את הדמות ואת הטריטוריה. רוס אמר שהמציאות לא צבעונית כל כך- אד פגע בעבדאללה, גרם לו לדמם, ועבדאללה תקף אותו וגרם לו לדמם. סטו הרגיע את זה והקרב המשיך. וויילן אמר שעבדאללה הרביץ לו לאחר מכן והראש שלו כאב לשנה וחצי, וסטו אמר לו שלא ינסה שום דבר כי עבדאללה יחסל אותו. כמה פעמים הוא כמעט עזב את התחום כי הכול היה אלים. אבל כאן הוא לא עזב למרות שנאלץ להיות בנפרד מעבדאללה. הם התפייסו כשנפגשו בנמל התעופה כשעבאללה התפרסם ביפן. וויילן חשש אבל עבדאללה צחק איתו ואמר שהוא מציע לו לא לעשות את זה שוב. וויילן, שהיה חזק בתחנה שלו, היה בעל מוסר גבוה, והיה ברור שהוא יכול לערוך הכול.
בתור מעריץ של סטו, וויילן העדיף היאבקות טכנית עם קומדיה קלילה. הבעיה הייתה שזה לא היה מה שהקהל רצה. וויילן התפטר ב-1975 כשקינג קורטיס איוקאה, ביג באד ג'ון ומארק לווין הגיעו והתחילו בסגנון ההארדקור. הם היו אלימים ומדממים, ואד וויילן כעס והכריז שזה יצא משליטה וקם והלך. שאר השדרנים המקומיים לא היו שווים, והעסקים ירדו. רבים אמרו שלאחר שההארדקור נגמר לא היה עניין יותר. וויילן חזר ב-1977, והעסקים התרוממו. מצד שני, הילים גדולים הגיעו באותה התקופה, וארצ'י "הרומס" גולדי חזר אז העסק הצליח. ברוס הארט ראה את דיינמייט קיד באנגליה והחליט להביא אותו, וגם דייבי בוי סמית', כשברט הארט ובאד ניוז אלן התחילו לככב.
דיינמייט שקל 77 ק"ג בלבד, אבל היה כל כך טוב עד שהוחלט להקים מחלקת מתאבקי משקל כבד-אמצע. וויילן תמך בזה. המתאבקים הקטנים מאירופה ומיפן באו לארגון, לצד צעירים מהטריטוריה, כמו כריס בנואה, וכולם העתיקו את דיינמייט. לאחר קרב של 45 דקות בין ברט ודיינמייט, וויילן הכריז שזה היה הקרב הטוב שראה מימיו. הקרב הזה היה זכור ביותר. ברט אמר שוויילן הוא הפרשן הטוב בעולם, וגם סטו אמר, אבל זה לא היה ממש אהוד. ברט אמר שוויילן באמת זעם על ההילים ולכן הקהל נכנס לעניין.
המופעים בקלגרי ממש הצליחו, ואד וויילן הרוויח יותר מרוב המתאבקים וגם קיבל בונוסים כי מכר את האנגלים. רוס אמר שהאנגלים והאנשים יצאו אובר בגלל וויילן והוא נהנה מהמעמד, למרות ששנא כמה אנגלים. הפעם השנייה בה התפטר, הייתה דרמטית והובילה לסוף הטריטוריה.
בדצמבר 1983, היה אנגל ענק- הרומס הפך לפייס לפיוד מול אלן, שהפך להיל ענק וחסר שליטה. ברט, דייבי בוי וסאני טו ריברס נלחמו מול הרומס, באד ניוז וג'ף גולדי, "הבן" של ארצ'י. אלן זכה למוניטין גרוע בוועדת האגרוף וההיאבקות כי רב עם מעריצים שתקפו אותו והושעה כמה פעמים. הוא היה חסר פחד ואתגר אפילו את אנדרה הענק שאמר משהו גזעני. אלן חזר מהשעיה, והשתמש במזלג ובברז כיבוי אש כדי להוריד את דייבי ו-2 ריברס. קרי בראון תקף את ברט. הרומס היה עסוק ואז אלן תקף את ג'ף. היה דם, ואלן נתן לג'ף פיילדרייבר על הרצפה ש,שבר את הצוואר שלו". במהלך מהומה, אישה נפלה. וויילן כעס מאוד ואמר שהוא מתפטר מרוב גועל. זה הגיע לעמוד הראשי, גרם להשעיה של באד ניוז ולהשעיה של סטמפיד מקלגרי, מה שגרם לסטו לעבור לשמורות אינדיאניות. 2,000 איש רצו לבוא לראות את הרומס נוקם, אבל זה לא קרה. סטו הביא את סם מנקר, בוקר לשעבר, להיות פרשן, אבל הוא היה מבוגר מדי. לאחד מהפרשנים קראו אריק בישופ במקרה. העסקים קרסו, הלן הארט איבדה את בריאותה, וינס מקמהן תכנן להשתלט על העולם וסטו מכר.
סטו פתח מחדש לאחר שההסכם עם וינס נפל, ואד וויילן חזר לסטמפיד. זה לא היה גדול כמו הפעמים הקודמות ונכשל כספית, אבל אואן הארט ומתאבקי ניו ג'פאן כמו הירושי האסה, ג'ושין לייגר, שיניה האשימוטו וקאנסוקה סאסאקי הביאו תשומת לב. וויילן נהנה מזה, וגם אז התחילו אנשים כמו בריאן פילמן, כריס בנואה וג'וני סמית'. וויילן משך מיקרופונים מהילים שניסו להשיג היט, וגם מפילמן כשזה השתגע לפעמים. לארי קמרון, שהיה ההיל הגדול, משך את המיקרופון חזרה ואז וויילן החרים אותו. אנשים לא הבינו כמה כוח יש לו. כל קרב עם חפצים זרים גרם לסגירת המצלמות, גם אם היה חשוב. וויילן הוציא אובר את אואן מול האסה, כמו ברט-דיינמייט. גם בנואה ולייגר יצאו אובר. סטמפיד שלחו קלטות לכל העולם ומתאבקים שונים עבדו בחלקים שונים מהמדינה. הקלטות הגיעו לערוץ TSN, שם וויילן הנחה תכנית וציטט מהאובזרבר כשמתאבקים שם זכו לשבחים.
וויילן והמפיק הסתכסכו עם ברוס הארט. ברוס ניסה להשיג המון היט, אבל וויילן סירב לקחת הילים ברצינות ופשוט סירב לראיין אותם. הקהל אהב את וויילן הפייס הגדול, וזה אפילו הוביל לפיוד עם מנג'ר. וויילן סירב להוציא אובר את מה שלא אהב, הוא הגן על האמינות שלו וסירב להוציא את הכל אובר. ה-WWF כבר נכנסו לשוק ולמרות שסטמפיד הייתה טובה, היא נכשלה. זה לא משך את ההמונים. בלי האנגלים בשידור, הקהל ירד. דיינמייט ודייבי בוי חזרו מה-WWF ומיפן, לאחר שז'אק רוז'ו החליט לנקום בדיינמייט ותקף אותו. דיינמייט הפך להיל והביא את ג'וני סמית', ודייבי הביא את אואן ובנואה. וויילן סירב לאנגל כי לא רצה שהבולדוגס ייפרדו. זאת הייתה אכזבה ענקית. באפריל 1989, וויילן עזב סופית בגלל המוצר, והם נסגרו בדצמבר. ארגון בשם CNWA הוקם וגם הפעם וויילן פרשן. רבים טענו שהוא חיבל בסטמפיד כדי שחברו המפיק יוכל לנהל ארגון בעצמו. וויילן אהב את הספיישל שהופק ב-1995 ליום הולדתו ה-80 של סטו, אליו חזרו פילמן, הפאנקים, וגם ברט כאלוף מול דייבי בוי. הוא גם עזר לברוס ולרוס להשיג שידור לסטמפיד החדשה ופרשן בהתחלה. אבל השם של אד וויילן יהיה זכור, חוץ מזה שהיה פרשן רע, כנדבן שגייס מיליוני דולרים לבית החולים לילדים באלברטה במשך שש עשרה שנה, ועם ההוקי. כשפרש ב-1999, הם נתנו לו טבעת כבוד שרק שחקנים שזכו בגביע סטנלי זכו לענוד. הוא היחיד שלא היה מאמן או שחקן וקיבל אחת.

YossihNew · 16/8/23

הספד ל-RINGS ולקריירה של אקירה מאדה- 7 בינואר, 2002:

ארגון RINGS, הארגון הראשון שהפך מוורק לשוט, נסגר סופית במסיבת עיתונאים של אקירה מאדה. הסגירה, שתקרה אחרי המופע האחרון, הטורניר המסורתי ב-15 בפברואר, היא אולי גם סופו של מאדה- מהמתאבקים הכי משפיעים בעסק. הוא בן 42 ואולי מהחשובים ביותר בנושא ארגוני השוט. כנראה שזה הסוף שלו בעולם ההיאבקות וה-MMA כי הוא לא אהוד בכלל בשני העולמות, אבל קרו דברים מוזרים יותר. במשך 11 שנים, RINGS יצרה כוכבים גדולים מאוד ב-PRIDE. לפני המעבר לשוט מלא ב-1999, היו שם קרבות טכניים אדירים עם קיושי טאמורה. בנוסף נוצרו שם כוכבי היאבקות, והמעבר לשוט אילץ אותם להגן על המוניטין שלהם, בתוצאות טובות ורעות. הסגירה הייתה צפויה. בשבוע שעבר, נכתב שהארגון על סף סגירה. אחרי שהרשת שלו, ששידרה אותו בפריים טיים, קיצצה בכסף בשנה שעברה, הארגון נאלץ לקצץ בשכר. המכה הגדולה קרתה כשטאמורה פרש במאי בגלל העומס והפציעות שלו כי הפסיד בקרבות. הארגון היה צריך אותו כמושך קהל, למרות שהוא כבר לא הצליח בגלל שהפסיד בזמן לא נכון. ההפסדים רק החמירו את המצב. RINGS איבדה את הכוכבים שלה ל-PRIDE, שהציעו יותר כסף. היו כמה גורמים שגרמו לירידה באהדה לארגון בשלוש השנים האחרונות, יותר מטאמורה. כמו רוב התעשייה הזאת, הקריסה קרתה בגלל רשתות הטלוויזיה, לא שונה כל כך מ-WCW ו-ECW. מותה של RINGS, כמה שבועות לאחר מותה של באטלארטס, משאיר את פאנקרייס כצאצאית האחרונה של UWF משנות ה-80, אבל סגנון הוורק שוט מת עם באטלארטס סופית. מי שתמך ב-RINGS ברשת עזב והוחף בידי מישהו אחר, שקיצץ להם בתקציב לטובת כדורגל. RINGS פעם הייתה אירוע גדול ברשת, אבל מאדה פרש והקהל התחיל לרדת. מאדה שמע שהוחלט לא לחדש את החוזה שוב ואמר למי שנשאר תחת חוזה שזה סוף הארגון. הכסף הזה שמר על הארגון במשך 11 שנים ולערוך מופעים בהולנד, גאורגיה, רוסיה, אוסטרליה, ואפילו מופעים לא מוצלחים בארה"ב. כמו ב-WCW, היו עוד בעיות שלא קשורות רק לאובדן האהדה, בעיקר התחושה שהם בושה לרשת.
מאדה היה ידוע בתקופתו כמתאבק כאיש חם מזג, ובניו ג'פאן, הוא התחיל ככוכב קראטה בן 18 ב-1977. היסאשי שינמה בחר בו להיות היורש של אנטוניו אינוקי. הוא רב מחוץ לזירה, תקף כתבים וזה חיסל אותו. ההתפרצויות שלו גרמו לזה שהוא נחשב לבושה גדולה וגם פגעו בו כמנהל. הוא נעצר בארה"ב כי פגע באשתו לפני שנה. הוא גם תקף את נשיא פאנקרייס שניסה לגנוב לו מתאבק, וחטף מיוג'י אנג'ו באירוע של UFC והמון כתבים חשדו שזה היה אנגל אבל אנג'ו נעצר. אנג'ו עבד ב-UWF השני ועזב כי מאדה ירד על כולם בציבור. עיתון טוקיו ספורטס החשיב את זה כצדק פואטי ואמרו שמאדה קיבל מה שהגיע לו. מאדה תקף גם עיתונאי לאחר פגישה בניו ג'פאן, מה שמנע שיתוף פעולה בין הארגונים. העיתון סירב לכסות את RINGS, מה שפגע בהם. באוקטובר, היה עוד סיפור מביך במגזין עסקי, כשפורסמה קלטת של מאדה מתעלל בלוחם. מאדה לא הפך לכוכב גדול בארגון כי אינוקי לא רצה לרדת מהבמה. אבל מאדה שינה את התעשייה. כששינמה סולק מניו ג'פאן ב-1983 על בעיות פיננסיות, הוא הקים את ה-UWF בתחילת 1984. אינוקי לא הצטרף אליו, ושינמה לקח את מאדה, בן 24 ומתאבק חשוב, ככוכב ענק. מאדה התאמן אצל קארל גוטץ' האגדי, כמו גם יושיאקי פוג'יווארה, אוסאמו קידו ונובוהיקו טאקאדה. הם שינו את העסק עם ארגון שוט. זה לא היה שוט אבל זה היה ריאליסטי ונחשב לאמיתי. הם הפכו למופע מאוד לוהט בקורקואן הול ב-1984-85, וטייגר מאסק חזר מפרישה אליהם, מה שגרם לשינמה לעזוב אותם. הארגון לא הצליח מחוץ לטוקיו, ומאדה תמיד ירד על אינוקי. לאחר שנחשפו בעיות פיננסיות של טייגר מאסק, קרב ביניהם הפך לשוט בגלל מאבק על הקבוצה. טייגר מאסק ניסה להיפסל והארגון נסגר. מאדה חזר לניו ג'פאן לוהט מתמיד. הוא תמיד ירד על מתאבקים אמריקנים, שלא שיתפו איתו פעולה מאז ונתנו איתו קרבות גרועים. הוא כעס על מעריצים שאמרו שהוא משעמם. 1986-87 הייתה תקופה ששינתה את ההיאבקות ביפן. מאדה ושאר אנשי UWF נלחמו מול מתאבקי ניו ג'פאן, והסגנון הפך ליותר מבוסס הכנעות. אבל הקהל המזדמן לא אהב את זה והרייטינג ירד, אז התכנית עברה מפריים טיים לאחר הצהריים בשבת. כעבור שנים היא עברה מעבר לחצות, אבל עוד מצליחה. זה הקדים את זמנו, והיו אנשים שחשבו שזה מגניב, מה שהוביל לעלייה באהדה ל-MMA לבסוף. היו מקרים בתוך ומחוץ לזירה שהגדירו הכול. מאדה היה שוטר חמום מוח וסירב להפסיד למישהו פרט לפוג'יווארה. הם לא יכלו לקבוע קרב בינו ובין אינוקי, שלא התרחש מעולם. מאדה הרביץ לקייג'י מוטו בבר, ב-1986 רצו שאנדרה הענק ישפיל אותו אבל מאדה השפיל אותו בקלות כי אנדרה היה זקן ושיכור. אנדרה לא הצליח לעמוד. ב-9 באוקטובר, 1986, מאדה ניצח אלוף קיקבוקסינג, כשאינוקי ניצח את ליאון ספינקס. זה היה קהל ענק, ואינוקי היה גרוע, אבל מאדה זהר. מאדה נחשב לקשוח מכולם. קבעו לו קרב מול קרי ואן אריק, וכולם רצו לראות אותו משפיל אותו, אבל הם נספרו שניהם בחוץ והקהל זעם. מאדה כעס מהשימוש בו, ומופע אחר כך היו שמועות שמשהו יקרה. וזה קרה- אנשי UWF נלחמו מול ניו ג'פאן, וריקי צ'ושו החזיק את קידו בסקורפיון דת' לוק. מאדה בעט לצ'ושו בעין, ושבר לו את ארובת העין. הוא זעם, אבל מאסה סאיטו הרגיע את כולם, עד שצ'ושו הרס למאדה את חדר ההלבשה.
מאדה הושעה מיד. ניו ג'פאן רצו להחזיר אותו אם יתאבק חצי שנה במקסיקו- סגנון כזה היה עלבון עבורו- ואם יפסיד לצ'ושו. מאדה הביא משקיעים וב-1988 הקים את UWF השנייה. בניגוד להצלחה רק בטוקיו, מאדה היה כוכב גדול עכשיו והקהל היה מוכן יותר. בדומה לווינס מקמהן, וריקידוזאן, הוא ניצל את הפעולה שלו לצרכיו. מאדה היה קשוח שפוטר מניו ג'פאן כי נלחם על אמת, ועכשיו יהיה לו ארגון אמיתי. הארגון הפך ללוהט בעולם, וכל מופע נמכר תוך דקות. מאדה נבחר למתאבק השנה, היחיד בהיסטוריה שלא מארבעת הארגונים הגדולים. השיא היה בנובמבר 1989, כשמאדה מילא את הטוקיו דום לראשונה בהיסטוריה והכניס 2.9 מיליון דולר, שיא חדש, בקרב מול אלוף ג'ודו. בקושי שנה אחר כך סכסוכים כספיים גרמו לסגירת הארגון. מאדה, טאקאדה ופוג'יווארה עזבו כל אחד לדרכו ושינו את ההיסטוריה. פוג'יווארה הקים את פרו רסלינג פוג'יווארה גומי, הפחות מוצלחת מכולן אבל המהפכנית ביותר, כי הכוכבים הגדולים שלו, ביניהם קן שאמרוק, פרשו כי פוג'יווארה סירב לפרוש. הם הקימו את פאנקרייס, ניסיון לארגון שוט. טאקאדה הקים את UWFi, ארגון לוהט במיוחד כמה שנים שקרס במהירות, בעיקר כי טאקאדה לא נלחם מול ריקסון גרייסי אחרי שזה תקף את אנג'ו. אבל זה הוביל לפיוד הלוהט ביותר עד אז, של ניו ג'פאן מול UWFi וקרבות מכניסים ביותר מול אנשי ניו ג'פאן ב-1995-96. הקרבות של טאקאדה ושל גרייסי שמו את PRIDE על המפה. מאדה התנגד להיאבקות והחליט ליצור ספורט חדש- RINGS. הוא לא השתמש בצפון אמריקנים ומקסיקנים, אלא במתאבקים מזרח אירופאים ולוחמי רחוב מהולנד. הקהל מאוד כעס כשפוג'יווארה הגיע אבל זה הצליח. מאדה היה מושך קהל, ו-RINGS, מאז מאי 1991, הביאה המון קהל לקרבות שלו. היריב הגדול שלו היה אלוף מרוסיה, וולק האן. RINGS עשתה קרבות שוט באנדרקארד, אבל לא עם שמות גדולים. RINGS החלה עם נקודות להפלות ונגיעות בחבלים, וכש-UFC הפכה לאהודה הם התחילו להרביץ אחד לשני. בניגוד ל-PRIDE ופאנקרייס אסור היה להרביץ על המזרן אלא יותר להכניע. זה היה נקי יותר אבל פחות יתן לשיווק. מאדה השיג את המטרה שלו אבל נאלץ לפרוש, כי הוא עצמו לא היה מוכן להסתכן בשוט.
מאדה והאן סחבו את הארגון עד 1996. יאמאמוטו החליף את מאדה אחרי ששרד 21 דקות מול ריקסון גרייסי. מאדה היה פצוע בברכיים והעסקים הידרדרו בלעדיו. טאמורה, שהיה כוכב גדול, בחר לעבור ל-RINGS והיה להיט מידי. הוא סחב את כל המופעים והביא מלא קהל. היה לו קרב קלאסי מול האן. מאדה הבין שהוא צריך לפרוש והוציא אובר את טאמורה. אבל מאז הפרישה של מאדה ביולי 1998, שהיה המופע הגדול ביותר בהיסטוריה, הם לא חזרו לעצמם. הם עברו ליותר שוט, והסגנון לא היה עקבי. טאמורה הרשים ביותר בקרבות שוט, כולל ששרד חצי שעה מול פרנק שאמרוק. הבעיה התחילה כשמתאגרף מהולנד הפתיע את כולם וניצח את טאמורה. זה חיסל אותו, למרות שנקם בו אחר כך בקרב וורק. קרבות השוט שברו את טאמורה ובמאי הוא פרש. האירוע הכי גדול של הארגון היה בפברואר 1999, כשמאדה נלחם מול אלכסנדר קרלין. קרלין היה מדליסט זהב אולימפי, מתאבק אדיר. היה אמין שינצח את מאדה והוא ניצח בנקודות. המון אתלטים אולימפיים באו. ב-1999, הכול הפך לשוט. אבל PRIDE גנבה להם מתאבקים. הארגון, שב-1998 נתן קרבות מצוינים, הגיע לסוף ב-24 בפברואר, 2001. הם קידמו מופע ענק. האן הפסיד בקרב תחרותי מאוד. ואז PRIDE שוב גנבו להם מתאבקים. לאחר שהם הבינו את הטעות עם טאמורה מול מתאבקים גדולים, יצרו עבורו מחלקת משקל משלו, אבל הוא כבר היה פצוע.

YossihNew · 29/8/23

הספד לנלסון רויאל- 11 בפברואר, 2002:

נלסון רויאל, אלוף הג'וניורים של ה-NWA, שהיה האלוף המטייל האחרון, מת לאחר התקף לב. כל יום ראשון הוא הלך לכנסייה ולאחר הגעתו הביתה, חטף התקף לב כשיצא מהמכונית. הוא הובהל לבית החולים והוכרז שמת. רויאל סבל מבעיות לב וגם מאלצהיימר. אמרו שהוא בן 66, אבל פרוטוקולים ישנים חשפו שהוא בן 70. הגיל המבוגר הוא כנראה המדויק כי התאבק מאז שנות ה-50. רויאל היה אלוף הג'וניורים כשעוד היה מדובר בתואר חשוב בשנות ה-70. התואר איבד מערכו כשדני הודג', האלוף ששלט בתחום, שבר את צווארו בתאונת דרכים שגמרה לו את הקריירה ב-1976. לירוי מקגווירק עשה בוקינג לטורניר שהיה מאוד לא הגיוני ונמשך לנצח, ורויאל הפסיד בגמר, אבל שלושה חודשים לאחר מכן הוא זכה בו.
רויאל היה אלוף המון זמן, והתאבק בטריטוריה של מקגווירק וגם בקרוליינה, בדרום מזרח, בטקסס, ביפן ואפילו בסטמפיד. רויאל נלחם מול מתאבקים צעירים גדולים כמו צ'אבו גאררו ודיינמייט קיד. הוא התאבק בסגנון הטכני, אבל ידע לשחק קצת היל. כמו אלופי NWA, המטרה שלו הייתה לשמור על התואר ולשמור על הפייס המקומי חזק. לאחר הודג', התואר היה פחות חשוב. הוא הפסיד את התואר לאל מדריל לשנה, ומדריל חלה בצהבת אז התואר חזר אליו. בדצמבר 1979, הוא ומקגווירק הסתכסכו והוא הכריז על פרישתו בלי להפסיד את התואר. באופן מפתיע, רויאל גם גרם לזה שהתואר לא חזר למעמדו הגדול. בקיץ 1978 הגיע רויאל לסטמפיד, לשבוע גדול עם חמישה קרבות מול דיינמייט שנפסל תמיד. פרומוטר גרמני ראה את דיינמייט והחליט להביא אותו לטריטוריה, כי הוא התחיל להרשים. סטו הארט שכנע את מקגווירק שדיינמייט, בן ה-20, יהיה האלוף הצעיר ביותר בהיסטוריה. רויאל הגיע ביולי 1979 למופעים הגדולים, ובסוף השבוע תוכנן שיפסיד לדיינמייט. הוא אמר לדיינמייט, לפי האוטוביוגרפיה שלו, "טום- אתה מתאבק נהדר, אבל אני לא אפסיד לך". היחסים עם מקגווירק החמירו ורויאל אמר שהוא סירב כדי לעצבן אותו. רויאל בסוף סירב בכלל לעשות ג'וב. הוא ודיינמייט עבדו בקרבות ארוכים שהסתיימו בפסילה, אבל היו מקצועיים. כעבור שנים, דיינמייט הבין שרויאל עשה מה שצריך היה לעשות, ויותר כעס כי רויאל סחב את קית' הארט לתיקו של שעה ב-1978, כי אלוף העולם נגרר עד לתיקו מול כבאי במשרה חלקית, אבל אז סירב להפסיד לו.
כדי לפייס את דיינמייט ולחזק את הפיוד שלו מול ברט הארט, יצר סטו תואר ג'וניורים משלו. כדי לא לפגוע ב-NWA- שלא הרשתה לפרומוטרים להכיר באלופי עולם למשקל כבד, לג'וניורים ובמשקל כבד-קל שהיה שייך ל-CMLL- סטו קרא לה אליפות העולם למשקל כבד-אמצעי. הכריזו שדיינמייט זכה בה בקרב שלא קרה במדינה אחרת. לאחר פרישתו של רויאל, לס ת'ורנטון הפך לאלוף, והיה בדרום מזרח המדינה והלך עם וינס מקמהן כשזה קנה את ג'ורג'יה. מקגווירק כבר לא היה אז בתחום ות'ורנטון היה מתאבק טכני שאמור היה להוציא אובר פייסים מקומיים. הוא הפסיד את התואר ביפן לטייגר מאסק, והתואר היפני הוגן שם לתקופה מסוימת. בארה"ב, ת'ורנטון הכחיש את ההפסד ונטען שזכה בתואר בטורניר אבל האמינות ירדה. כשעבר ל-WWF, הוא הפך לאלוף הג'וניורים העולמי אבל הפך לג'ובר. האליפות הגיעה לקרוקט והייתה של ג'וברים, כולל הקטור גאררו. כשהקטור עזב, קרוקט החזיר את התואר לרויאל שהיה בסוג של פרישה. הוא היה כבר בן 50 וכוכב ותיק ביותר, ועבד בעיקר אצל קרוקט ומשפחת פולר מול סקוט ארמסטרונג. כשקרוקט מכר לטד טרנר, רויאל ניסה לערוך מופעים קטנים בקרוליינה עם תלמידיו, סביב אליפות הג'וניורים שלו שלא הייתה חשובה. הוא התאבק עם פאה והבת שלו ליוותה אותו. הקריירה שלו הסתיימה ב-1991 אחרי 40 שנה. בשנות ה-80, הוא וג'ין אנדרסון היו המאמנים של קרוקט, והתלמידים המפורסמים שלהם הם הנרי גודווין, ג'וני אייס וקן שאמרוק. כשג'ייאנט באבה לקח את הירושי וואג'ימה להתאבק, הוא שלח אותו להתאמן אצל רויאל. בשנות ה-80, רויאל היה בקטע בו סיפר מסביב למדורה על באנקהאוס סטמפיד, האירוע של דאסטי רודס. החווה שלו שומשה לאנגלים של סוסים, כולל זה שבייבי דול גנבה מדאסטי רודס סוס.
רויאל היה מתאבק אולד סקול טיפוסי- אתלט טוב, מתאמן טוב ולא מתעייף. רבים הופתעו איך חזר מפציעות לא בכושר ועדיין עבד טוב. הוא היה קאובוי אמיתי. הוא ערך מופעים בעיר שלו לגיוס כספים לילדים חולים, והביא את דיק מורדוק וריי סטיבנס. רויאל פרץ בתחילת שנות ה-50 אצל אל האפט, שהחזיק אז בבאדי רוג'רס. הוא עבד בכל העולם והיה בכל מיני טריטוריות. ב-1961 בוונקובר, הוא פגש את דורי פאנק האב, הכוכב הגדול של אמרילו שבדיוק עזב את הטריטוריה. פאנק הניח שהטריטוריה תקרוס בלעדיו. שלוש שנים קודם לכן הוא חשב לקנות אותה אבל הפרומוטר הקדים אותו. האסטרטגיה הצליחה ודורי קנה חצי מהארגון. הוא הביא את רויאל כאציל בריטי. סיר נלסון רויאל היה לבוש בטוקסידו וכובע, והפך להיל ענק מול דורי. שניהם היו מתאבקי ג'וניורים, אבל פאנק היה קשוח. לילה אחד, מעריץ באמרילו אמר שדורי זקן וקירח ורויאל התקוטט איתו לשורה השלישית. דורי שלח אגרוף, רויאל התכופף, והמעריץ חטף. הבעיה הייתה שרויאל גם עשה רודיאוס בזמן שהיה אמור לשחק אציל.
דורי פאנק ג'וניור זכר אותו כוורקר אדיר. הקרב השני של דורי היה מולו. היום הוא עדיין היה נחשב לוורקר נהדר, כי הוא היה יכול לסחוב את כולם. רויאל התחרה עם דן מילר וספוטניק מונרו לגבי לקיחת באמפים. ב-1964, רויאל הגיע לשארלוט עם אותו הגימיק ולא ממש עזב. ג'ים קרוקט האב היה דמות אב עבורו. הוא והוויקינג היו צמד מידקארד מול האחים ג'ורג' וסנדי סקוט. רויאל והוויקינג לא הסתדרו ממש כי הוויקינג תמיד שתה.
רויאל הפך מאציל לקאובוי במהירות כשהפך לפייס. הוא נכנס לצמד עם יו מקנזי, שהיה גבוה וגרוע מאוד, אבל כריזמטי. רויאל היה זה שעבד בקרבות. הוא זה שחטף מההילים כשמקנזי נכנס בסוף לגמור את זה. נטען שכשמקנזי קיבל טאג, הוא מעד בגלל החבלים. הצמד המפורסם של רויאל היה עם פול ג'ונס בין 1968 ל-1971, כצמד מוביל. קרוליינה הייתה ארגון לזוגות, וההילים היו צמד ההריסה ממינסוטה- ג'ין ואולי אנדרסון. כשהצמד הגיע לקליפורניה הם הפכו לאלופי זוגות כקאובויז הילים ששנאו מקסיקנים, והתחילו לעבוד גם ביפן. ב-1969 הם נסעו לשם והפסידו לאנטוניו אינוקי וקינטארו אוקי, כשאינוקי גרם לרויאל להיכנע. הם מאוד הצליחו שם בטורניר הזוגות. ב-1972, רויאל היה עם דני הודג', הפעם כפייס. רויאל המשיך לעבוד באול ג'פאן, והקרב הגדול שלו היה במאי 1978, כשנלחם מול אל מדריל.
רויאל ובוב אליס הפכו לצמד ב-IWA ב-1975, ניסיון לנהל ארגון לאומי. הארגון הזה לא שרד הרבה. כשפול ג'ונס הפך לכוכב גדול בפלורידה, רויאל הפך לשותף של סנדי סקוט. הוא עבר לנוקסוויל כשרון פולר רכש את הטריטוריה, והוא ולס תאצ'ר נלחמו מול דאטץ' מאנטל וג'ון פולי- לימים המנג'ר JR פולי בסטמפיד. לאחר מכן התחיל להתאבק עבור מקגווירק בטולסה, טריטוריית ג'וניורים, ולאחר שהודג' נפצע בתאונה, הוא הפך לאלוף הג'וניורים הנצחי לשארית העשור. תאצ'ר טען שהוא התייחס לכולם כאל משפחה, ונתן לקן שאמרוק ואביו בוב לגור אצלו. רויאל קידם את שאמרוק כווינס טורלי, כוכב פייס איטלקי צעיר בניסיון לבנות סביבו ארגון אזורי. הם שלו אותו לבאבה. רויאל פתח חנות ב-1971, אבל לצערו החנות הזאת אף פעם לא הצליחה.

YossihNew · 1/9/23

הספד ל-FMW, ה-25 בפברואר, 2002:

כשכותבי המגזין וואלי יאמאגוצ'י ומיקי איברגי התאחדו עם מתאבק אול ג'פאן אטסושי אוניטה וערכו מופע עצמאי ב-6 באוקטובר, 1989, העסקים השתנו לנצח. היו קיימים מופעי אינדי, אבל לא ממש דיברו עליהם. באירוע היה קרב מדמם של אוניטה, פעם אלוף הג'וניורים של אול ג'פאן שפרש ארבע שנים קודם לכן בגלל פציעות ברכיים, ומאסאשי אויאגי, מומחה הקראטה. זה היה בנאגויה, עירו של אויאגי, והקונספט היה הצלחה- 1,000 מעריצים באו. באותו הלילה במסעדה, אוניטה ואיברגי דיברו על המופע וקיוו שיצליחו עוד שנה. הארגון השתנה לאחר שאוניטה מכר מניות לשואיצ'י אראי, ואז סולק מהארגון. הארגון התקשה בשנים האחרונות, והפציעה שגמרה את הקריירה להיאבוסה, הכוכב שלו, חיסלה אותו. הם חייבים מיליון דולר לבנק, הצ'קים חוזרים ועם כל זה, הארגון הכריז על סגירה. המתאבקים הגיעו למופע של IWA כדי להתחיל אנגל בין אגוני. אראי היה אמור להצטרף לאנגל אבל לא הגיע. הם לא הכריזו עוד על פשיטת רגל. יש להם חובות בריבית גבוהה מהלוואות שלקחו. זה הארגון השלישי ביפן שנסגר בזמן האחרון, לאחר באטלארטס ו-RINGS.
אף אחד מהמקימים לא היה שם בסוף, אבל הארגון שרד 12 שנה. אוניטה היה ידוע למעריצים וכולם דיברו על הקרב הזה, והתמונות והדם גרמו לזה להיראות טוב. העסקים היו בעלייה, אבל היו רק שלושה ארגונים- אול ג'פאן וניו ג'פאן מאז 1972, עם שידור ברשת והמורשת של ריקידוזאן. והיה ה-UWF, ארגון שוט שפרש מניו ג'פאן וממש הצליח, בלי שידור שכולם חשבו שהיה הכרחי. אבל UWF כללה מתאבקי ניו ג'פאן ידועים ומוכרים. התמונות מהקרב גרמו לקרבות חוזרים ומילאו את הקורקואן הול. הסגנון הזה גרם למופעים חודשיים ממש טובים שניצחו את הארגונים המבוססים. הבית של יאמאגוצ'י היה המשרד, ואוניטה השתמש בכסף שלו, ו-FMW של אוניטה ואויאגי, היום ב-NOAH, הצליח בלי כוכבים אמריקנים. הארגון החדש השתמש במתאבקים אלמוניים, תלמידים של אויאגי, מתאגרפים מזויפים, אלופי סמבו ושילוב מוזר של הארדקור וברולינג. זה היה כמו מקדונלדס בבניין של מסעדות גורמה. הם הרוויחו כסף, ואז החזירו אגדות שהארגונים לא רצו- דיק מורדוק, טייגר ג'יט סינג והשיק. גם הביאו אתלטים אמיתיים כמו ליאון ספינקס המתאגרף שיילחמו מול אוניטה.
לא לקח המון זמן לפני שהקטטות ואוניטה שינו את ההיאבקות ביפן ובארה"ב. FMW שינתה את יפן ומספר הארגונים עלה ל-40. הם לא היו ארגון גדול כל כך אבל השפיעו על ארה"ב. במופע השנה הראשונה, אוניטה ניצח את מר פוגו מול 7,352 איש. ב-1991, קרב חוטי התיל המתפוצצים שלו מול טרזן גוטו הביא 33,000 מעריצים לאצטדיון בייסבול. ההצלחה הגדולה גרמה לאלו שעבדו עם אוניטה להקים ארגונים משלהם. יאמאגוצ'י הקים את יוניברסל, ארגון הלוצ'ה הראשון ביפן, שיצר את אולטימו דראגון וגרייט סאסוקה. איברגי הקים את W*ING שנכשלה מאוד והפכה למאוד קיצונית, עם אלות חוטי תיל ואש, שהמתאבקים בארה"ב העתיקו. גוטו, שותפו ויריבו של אוניטה, הקים את IWA, שהייתה ארגון גדול בשנות ה-90, עם טורניר מלך קרבות המוות ב-1995, שם השתתף מיק פולי.
זה יצר את הבסיס של ECW, שיצרה את CZW ו-XPW. זה גם הוביל לאהדה של מיק פולי שנודע כאוניטה האמריקני, מלך ההארדקור, וגם המורה של אוניטה- טרי פאנק. פאנק הרחיב את הקריירה שלו ועבר לסגנון הארדקור, והפך לאגדה, אבל שילם מחיר. כל הארגונים נפלו בזה. הסגנון הזה מביא מעריצים שרוצים שהמתאבקים יגרמו לעצמם לנזק. המתאבקים הולכים רחוק יותר ומתמכרים לסמים, נפצעים, ומתחלפים במהירות. הסגנון אפשר למתאבקים להשיג פופ בקלות אבל זה היה נורא. והקהל לא התרחב. FMW מאוד הצליחה בהתחלה. בשנות ה-90, הקהל התלהב מזה. אבל מהר מאוד הכול נראה זהה. ECW לא הרוויחה כסף, אבל WWF ו-WCW לקחו את זה. רוב החקיינים לא ממש הצליחו והתעשייה התרחבה מאוד. אבל המתאבקים לפחות הצליחו קצת. הארגון בשיאו התחנן בפני המעריצים לבוא למופע הבא, כי לכו תדעו מתי הם ייסגרו. עכשיו הם נסגרים. חוץ מהירידה באהדה ואי מכירת כרטיסים, הבעיה הייתה שהיה שינוי עסקי שהם לא שלטו בו. ב-1999 הם חתמו עם דיירקטיוי- לא האמריקנית- על אירועים חודשיים. בארה"ב מתחלקים ברווחים, אבל שם זה שונה. יש מעטים שיכולים להזמין אירועים, וטבע הערים ביפן מונע מהסגנון האמריקני להצליח. דיירקטיוי קיוותה שזה ימכור צלחות לוויין, אבל זה לא הצליח והחברה נמכרה בשנת 2000. הארגון החדש לא שילם מספיק ל-FMW, והם נאלצו לבצע קיצוצים בשנה שעברה.
אוניטה מכר את הארגון כבר מזמן, כי הארגון רצה לשנות כיוון. הוא בגיל 45, חבר בדיאט היפני כמו אנטוניו אינוקי והירושי האסה. לאחר שעזב, מתאבק אול ג'פאן אחר, קודו פויוקי, לקח אותם לסגנון ספורט בידורי- קטעים, מלוות, בעלים הילים, אנגלים על מניות, בסגנון רוסו עם סוגי קרבות שונים. הארגון החל להיכשל. המופעים של FMW בקושי הצליחו. הם הביאו את סאבו, סנדמן, בולס מאהוני וסופר קרייזי, אבל זה לא הצליח. הארגון היה בצרות כמו ECW ואיחר בתשלום למתאבקים. אוניטה התאבק בזמנו בממפיס, פורטו ריקו ואמרילו. הוא למד את הסגנון הזה. קרבות אלימים היו קיימים ביפן אבל אוניטה לקח את זה לרמה אחרת. הוא דימם מהחזה והמגב. אוניטה היה המפתח, והפך למתאבק כריזמטי. הוא השתתף בקרבות ההארדקור הראשונים בטנסי והביא את זה ליפן. הארגון גרם לעלייה של סאבו, שעבד בארגון עם דודו, ריק בוגנר שעבד כרייזור ראמון המזויף, ומייק אוסום ככוכבים הזרים מול אוניטה. גם אגדות ותיקות הגיעו. אוניטה עבד בדרך כלל בקרבות חוטי תיל. אוניטה, סאבו והיאבוסה הפכו למצולקים. פעם בקרב זירה בוערת, הזירה נשרפה ואוניטה וסאבו ברחו, אבל השיק כמעט נשרף למוות. הוא חזר, ואז חטף התקף לב וסיים את הקריירה.
אוניטה תמיד ניצח עם הפאוורבומב שלו, נאם, בכה, והשתמש ב-"Wild thing" כשיר שלו. הוא שפך מים על הראש וירק אותם על הקהל. אוניטה ו-FMW היו תוצר של קידום עצמי. אוניטה תמיד נראה מדמם במגזינים והיו לו 1,000 תפרים. הוא הופיע בתכניות והפך למפורסם. בשיאו, הממשלה היפנית הפכה אותו לדובר הראשי למודעות לאיידס. FMW בזמנו עשו אנגל הזוי. ברוזר ברודי מת בפורטו ריקו בקיץ 1988 לאחר שאינביידר 1 דקר אותו בחזה, וזה היה סיפור גדול. הוא היה המתאבק הזר הכי אהוד שם, אפילו יותר מעשור. אינביידר 1 לא היה ביפן אבל כנראה ממש שנוא שם. אוניטה הלך לפורטו ריקו עם צלמים ואינביידר 1 דקר אותו בחזה והוא דימם. אוניטה רצה לבנות למופע באצטדיון שם יוכל לנקום בשם הגיבור האהוב. האנגל היה נוראי וזה היה יכול לחסל את הארגון. האנגל נשכח במהירות. בספטמבר 1992, אוניטה ניצח את טייגר ג'יט סינג והביא 30,000 איש לאצטדיון הבייסבול. בול נאקאנו ואקירה הוקוטו גם היו במופע. קילר קוואלסקי נלחם מול ג'ון טולוס בקרב האחרון שלהם וסאבו היה. לאנס סטורם וכריס ג'ריקו נלחמו בקרב זוגות. אבל השיא היה במאי 1993, אוניטה-פאנק, מול 41,000 איש. קרב חוטי התיל התפרסם בארה"ב. באוגוסט 1993, אוניטה נלחם מול מר פוגו והם הביאו את הקהל הכי גדול באוסאקה- 36,223 מעריצים, ושברו שיא של לו ת'אז וריקידוזאן. אוניטה כנראה משך הכי הרבה ב-1993-94.
ההיאבקות היפנית השתנתה, עם השיא של אוניטה. הוא הביא את ג'נצ'ירו טנריו לשני מופעים- קרב זוגות, ואז קרב ווטי תיל מתפוצצים. אוניטה ניצח את הכוכבים שלו ואמריקנים שעבר זמנם, אבל לא כוכב ברמה כזאת. כשכוכבים מארגונים אחרים נלחמו, זה תמיד היה תיקו. מישהו ניצח בכל קרב. אוניטה ניצח את טנריו בקרב הוזוגת והיה ברור שטנריו ינצח בקרב החוזר, במאי 1994 באצטדיו. אוניטה הכריז שאם לא ינצח יפרוש וכולם התבלבלו. טנריו ניצח, והגיעו 52,000 איש ששילמו 2.1 מיליון. לאחר הקרב, אוניטה אמר שיפרוש, אבל הוא לא התחייב על מתי, והודיע שיערוך סיבוב פרישה בשנה הבאה. הכבוד היה חשוב אז זה פגע באוניטה, אבל העסקים היו ענקיים, ו-50,000 מעריצים באו לראות את אוניטה מנצח את היאבוסה בקרב הפרישה שלו. אוניטה בחר בהיאבוסה ככוכב הבא וגוטו, מספר 2 שלו, התעצבן ועבר ל-IWA. העסקים ירדו בלי אוניטה, אבל הסגנון של היאבוסה שמר על הארגון. המופע ב-1996 הביא 33,000 איש כשפאנק ופוגו ניצחו את מאסאטו טאנאקה והיאבוסה בקרב חוטי תיל מתפוצצים. אוניטה חזר לקרב אחד ואז חזר לחלוטין והפך להיל, לפייס, איים בפרישה והפך למר שקרן. והוא נבחר לפוליטיקה. המופע הגדול האחרון היה בספטמבר 1997, 50,012 מעריצים באו לקרב של אוניטה-קאנאמורה. ויידר וקן שאמרוק נלחמו שם בכלוב.
אוניטה עזב את FMW ב-1998 כשהעסקים ירדו ולציבור נמאס ממנו. הוא מכר את הארגון לשואיצ'י אראי. אוניטה לא הסתדר עם העובדים אבל העסקים לא התאוששו. האיבוסה ניסה את הגימיקים האמריקניים ואראי ניסה להיות וינס מקמהן. אבל הקהל היפני לא נכנס לזה. אחרים העתיקו את FMW והמוצר שלהם החוויר. הפציעות פגעו בהיאבוסה, והוא החמיץ חצי שנה בגלל ניתוחי מרפק. ואז, באירוע חי, היאבוסה ביצע ליונסולט, החליק ונחת על הראש בספוט מפחיד. הוא שבר את הצוואר ושותק. התחושה חזרה לרוב גופו אבל הוא לא יחזור לזירה. FMW התקשה איתו, ולא היה לה כלום בלעדיו. היא הביאה 1,000 איש לקורקואן הול. הארגון שהוביל את היאבקות ההארדקור והביא קהלים ענקיים, הפך לארגון נשכח. ועכשיו, הם הקורבן האחרון.

YossihNew · 5/9/23

הספד לסווייד הנסון- 4 במרץ, 2002:

סווייד הנסון, מתאבק משמעותי בקרוליינה שהפך לפייס אהוד ב-WWF בתחילת שנות ה-80, מת בגיל 68. הוא היה היל מכוער וגדול. הוא היה השותף של ריפ הוק, והם היו צמד גדול בקרוליינה בשנות ה-60 וה-70. לאחר פרישתו של הוק, הנסון עבר את שיאו והיה פייס אנדרקארד וג'ובר. באופן מוזר, הוא קיבל פוש ב-WWF ב-1979 ומילא את הגארדן עם בוב באקלנד. ב-1982 הוא הפך לפייס עם אנטי כריזמה מוזרה, אבל זה נגמר מהר מאוד.
הנסון היה קשוח בצמד בריוני לפני האנדרסונים. היו לו בעיות בריאות שגרמו למקרה מעניין, ומשום מה, וינס מקמהן למד מילה והשתמש בה עליו בצורה הפוכה ממה שחשבו שהיא. הנסון מת בבית חולים לתשושי נפש. הוא חלה באלצהיימר והמשפחה שלו לא הצליחה לטפל בו, וגם הייתה לו סכרת ולחץ דם גבוה, ובעיות לב כבר שלושים שנה. הבעיות האלה גרמו לו לקבל את הכינוי שלו בצפון מזרח- גרום. הוא שקל 136 ק"ג וירד ל-86 השנה.
בזמנו הנסון היה מפלצת. עם אגרופים גדולים ומבנה עצמות גדול, הוא היה ברולר מכוער. הוא לא דיבר, אלא עמד מאחורי הוק שנאם את הפרומואים. הוא נראה מרושע. הם היו שתיינים גדולים. הם שתו ארגז וויסקי שלם אחרי הקרבות. מתאבקים בקרוליינה ווירג'יניה היו אהודים ביותר, והמשטרה לא נתנה להם דו"חות על מהירות מופרזת או שתייה בנהיגה. הנסון היה אדם שלא התעסקו איתו. הוא אהב מאוד את ג'וני ולנטיין וביל מילר. הוא התחיל כמתאגרף די טוב והיה אלוף מקומי. הוא נחשב לגדול מדי בשביל מתאגרף מקצועי אלא יותר מתאבק. הוא היה חבר של רוקי מרציאנו וג'ו לואיס, והם תמיד שפטו קרבות שלו. הוא פרץ בצפון מזרח המדינה ב-1957, ואז התחיל בקרוליינה ב-1960 עם אייב ג'ייקובס. ג'ים קרוקט האב שלט שם. הוק הגיע מהמערב התיכון ככוכב מבוסס. התסרוקות הדומות גרמו להם להיות צמד. הם הפכו למפציצים הבלונדיניים, השם שהתפרסם במערב עם ריי סטיבנס ופאט פטרסון. הם הפכו למתאבקים חשובים ביותר ובקושי עבדו מחוץ לקרוליינה, קצת בפלורידה ובג'ורג'יה ואוקלהומה. הנסון גם עבד באמרילו ונחשב לזריז.
הוק והנסון התאבקו מול כל הצמדים הגדולים. קרוקט גם קבע להם פיודים מול הילים, כולל מול ג'ין ולארס אנדרסון. הם היו חודשיים ביפן, והפסידו לאנטוניו אינוקי ומיצ'יאקי יושימורה. פעם הנסון נדקר בידי מעריץ באמצע קרב, והקהל כמעט הרס את האמבולנס כשהנהג מפחד לנהוג. הנסון חטף התקף לב בגיל 40. הוק היה צריך שותף, אז וואהו מקדניאל הציע היל חדש וטירון שפגש ב-AWA. חמצנו לו את השיער ואמרו שזה האחיין של הוק. הבלונדיני השרירי הזה היה בתפקיד של הנסון אבל לא כל כך גדול. הוא עמד מאחורי הוק שדיבר. ככה החלה הקריירה בקרוליינה של ריק פלייר. פלייר היה רק מחליף, אבל היה כל כך טוב והפך לקבוע. הנסון היה פייס מולו, והביא את טייגר קונוואיי ג'וניור כשותף. לאחר מכן לא ממש רצו את הנסון.
ב-1976, ארט נלסון מטקסס הפך לבוקר באמרילו. הוא הביא המון מתאבקים מבוגרים מקרוליינה, והביא את הוק והנסון כצמד מול דורי פאנק ומולו- הסופר דיסטרוייר. הם נפרדו ב-1977. הוק פרש והחל לערוך מופעים בקולורדו עד 1980. הנסון חזר לקרוליינה כמתאבק מבוגר. הוא הפך למתאבק ג'ובר בקרבות פתיחה והחליף לפעמים במיין איבנט. ואז קרה משהו מוזר- וינס מקמהן האב הביא אותו כהיל ראשי. וינס תמיד הביא הילים ללו אלבנו, פרד בלאסי וגראנד וויזארד. כל חודשיים זה קרה. הוא תכנן מיין איבנטים שמונה חודשים או שנה מראש, והיום כבר אי אפשר לצלם אנגלים בהיט שימשיכו ב-RAW. כנראה שהיל מתוכנן לא הגיע. מאתגר חלש ישרוד חודש, מאתגר גדול ישרוד שלושה חודשים מול באקלנד. פאט פטרסון שרד ארבעה חודשים. הנסון היה בחור גדול אבל לא ממש כוכב. ה-WWF תמיד השתמשו בפלטפורמה מוגבהת למתאבקים, כדי שהנסון יראה כמו אנדרה הענק.
באקלנד ניצח את הנסון באוקטובר 1979 מול 20,000 איש בגארדן. הקרב היה גרוע, וצפון מזרח המדינה הייתה די גרועה. הנסון צנח מהר מאוד ובינואר הוא כבר הפסיד לטוני אטלס תוך שתי דקות וחזר לקרוליינה. אבל וינס מקמהן ג'וניור, שהיה פרשן, אמר שהוא גרום. המונח הזה הפך למזוהה איתו. קהל ההיאבקות האמין שזה אומר אדם קשוח עם קעקועים. כשווינס השתלט על הארגון, הוא שוב לקח אותו, הפעם בגיל 50. הוא הגיע כהיל קשוח שפייסים צעירים ינצחו. הוא הפסיד מהר ביוני 1982 לטוני גארייה. וינס הביא אותו סתם כי הוא אהב להגיד שהוא גרום, והוא הפך לג'ובר אהוד.
הנסון הפסיד תוך שתי דקות אפילו ל-SD ג'ונס. הקהל התלהב מאוד, והתחיל לגנוח כשהנסון בזירה. זה הפך אותו לפייס. הוחלט לקבוע קרב חוטבי עצים בדצמבר בין בוב באקלנד ובילי גרהאם. הנסון היה השופט. הנסון היה ג'ובר מול באקלנד כשגרהאם הרס לו את האליפות, מה שהוביל להיט בקרב. כולם אמרו שהנסון עבד איתו כדי לחסל את באקלנד. אבל הנסון היה שופט הגון. זה הוביל לקרב בינואר מול גהאם בו הנסון הפסיד. הוא המשיך להיות ג'ובר ועזב לאחר שהפסיד באוגוסט לאיירון מייק שארפ. הוא חזר לקרוליינה ונעלם. הוא עבד בעיקר בשיפוצים וכשומר סף. הוא הופיע לפעמים באינדיז. רק לפני שנתיים הסתבר שהוא חולה.

YossihNew · 8/9/23

הספד לדרים מאשין- 18 במרץ, 2002:

טרוי תומפסון ג'וניור, דרים מאשין, הדברן הכי גדול ב-25 השנים האחרונות שלא הצליח בגדול, מת מכשל לבבי השבוע בגיל 47. ג'ים קורנט, שנסע איתו, אמר שהוא היה הכי מצחיק בעולם. כל פעם שהם נסעו מממפיס ללואיביל, הצד של קורנט כאב מרוב הבדיחות שלו.
קורנט שמע ממנו על עקרונות הבוקינג שלמד מפרנקי קיין, וקורנט, שלא היה ממש בביזנס, שמע ממנו שיהיה בוקר טוב יום אחד. הוא גר בממפיס כל חייו ומת מהתקף לב.
תומפסון, שחשבו שהוא טרוי גרהאם, היה דברן נהדר, אולי אחד מהכי טובים ב-20 השנים האחרונות. אבל הוא היה מוגבל לממפיס. הוא למד מטום "בוגלו" שאפט, שהתאבק במיסיסיפי ולא היה וורקר טוב. דאסטי רודס העתיק משאפט, שהעתיק מבו דידלי. תומפסון בדרך כלל ציטט מהשירים שלו. ב-29 בדצמבר, 1980, ג'רי לולר חזר לאחר שנה עם רגל שבורה לקרב מולו. 11,300 איש מילאו את המיד סאות' קולוסיאום ועוד 2,000 סולקו. הארגון היה אז בשפל של 2,500 איש בשבוע. הם גם שברו את השיא של האוונסביל קולוסיאום ובסופת שלגים ענקית הביאו קהל שיא של שנתיים בלואיביל.
הקריירה של תומפסון נקטעה לאחר ששבר את הקרסול ב-1984 כשהחליק בגלל טומי ריץ'. הוא לא חזר להתאבק, אבל חזר בכיסא גלגלים- הוא לא היה זקוק לו- כמנג'ר של המתמחים במסכה. הוא עזב בגלל סכסוכים כספיים. כשלולר וג'ימי הארט שידרו תכניות מיטב של ההיסטוריה של ממפיס, הם רצו שתומפסון יחזור, והוא סירב בטענה שעליו לקחת את אמו לבית החולים. הוא כנראה לא רצה שיראו אותו במצבו. הוא תמיד אהב היאבקות, ובגיל 29, כשהקריירה שלו נקטעה, 18 השנים האחרונות היו קשות. הוא היה שומר סף וירד במשקל, והתקעקע.
ג'ימי הארט אמר שהוא יכול היה לישון כל היום ולהיות ער כל הלילה. ג'ימי ליווה אותו כשהיה בפיוד מול לולר. הארט היה המנג'ר של לולר, ולאחר ששבר את הרגל בפוטבול, פול אלרינג הפך למלך החדש. ג'ימי אמר שאם יש סוס מירוצים עם רגל שבורה, יורים בו. לולר חזר כעבור שנה וב-1981 הם היו בשיא של ממפיס, כשלולר הפייס נלחם מול ההילים של הארט- טרי פאנק, ג'ק בריסקו, ג'וז לדוק, אוסטין איידול, האלק הוגאן וג'רי בלאקוול. דרים מאשין נלחם מולו לעתים קרובות במקום המתאבקים הגדולים. הוא היה האלוף הדרומי פעמיים ב-1981, לפני הפיוד של לולר ודאטץ' מאנטל, והיה בפיוד עם מאנטל על תואר אמצע אמריקה ב-1982.
תומפסון התחיל להתאבק ב-1976 בארגון סורר במיסיסיפי. הוא אהב ללמוד בוקינג. הוא הפך לטרוי טיילר, קרוב משפחה של ריפ טיילר, והפסיד בקרב שיער למאנטל. לממפיס הוא הגיע במסכה כמתנקש שלישי, ומהר מאוד חשפו אותו. הוא לא היה אתלט גדול או מתאבק טוב, אבל לקח באמפים יפים והבין פסיכולוגיה. הוא הבין איך ליצור קשר עם המתאבקים השחורים בקאמבק שלו כפייס. הוא ידע לתת פרומואים ולדמם, ועבד מאוד קשה בזירה וידע לבדר. פעם הוא התאמן על בליידינג מול המראה.
כששקל 129 ק"ג, והטריטוריה הייתה חלשה, ולולר עמד לחזור, הוא הגיע לאחורי הקלעים. הוא אמר להארט לבקש מתומפסון לתת פרומו, והם הופתעו כמה הוא היה טוב. הוא הושווה לדאסטי רודס. לולר שם עליו מסכה והוא הפך לדרים מאשין. הוא היה עם מאנטל, אוסטין איידול וג'ימי ואליאנט במשפחה הראשונה של הארט. לולר נתן לו לעשות סקוואשים כמפלצת. אנשים הופתעו שהוא הצליח למשוך כל כך הרבה קהל. בפיוד שלו עם לולר, שידרו סרטון על לולר, ואז את דרים נופל. דרים התעצבן ודחף את הפרשן לאנס ראסל ברגע פיזי נדיר.
תומפסון התפרסם בזכות הפיוד והפך לפייס, ואז שוב להיל מול לולר ואיבד את המסכה. ב-1982 הוא וג'ים מיטשל הפכו לשותפים בפיוד בין ג'ימי הארט וג'יי ג'יי דילון. הם זכו בתארים עבור דילון מהצמד של סטן ליין ורון באס, ואז הפסידו לבובי איטון וקוקו וור. כשליין וסטיב קירן הפכו לפביולוס וואנס, תומפסון ירד ל-106 ק"ג. הוא וריק מקגרו הפכו לניו יורק דולס שניסו להיות פרודיה עליהם. בסוף 1983 הוא ופורקצ'ופ קאש הפכו לאחים ברוז. הוא החליף את אייסמן פרסונס. אייסמן עבר לדאלאס קצת לפני שהיה אמור להגיע לממפיס, אבל הטריטוריה הייתה לוהטת והוא נשאר שם. דוור מקומי בשם לי בויד, ששקל 136 ק"ג, התאים לז'קט והפך למתאבק. הוא היה נוראי אז תומפסון החליף אותו והם זכו בתארים פעמיים, גם בפיוד מול הרוק'נרול אקספרס. הם היו הילים בממפיס, פייסם במיד סאות', ונלחמו מול המידנייט אקספרס. זה המתאבק ה-12 שמת בחמשת החודשים האחרונים, לאחר בזיל בוזיניס, דינו קזנובה, סווייד הנסון, נלסון רויאל, ניק רוברטס, ספוילר 1, באבה נאקהולס, מדיק 1, סליק רובי די, בוב נלסון וג'ף רייטז.

YossihNew · 22/9/23

הספד לוואהו מקדניאל, 29 באפריל, 2002:

מותו של וואהו מקדניאל בגיל 63 מסיבוכים של סוכרת הדהימו דור של מתאבקים, עבורם היה גדול מהחיים. מקדניאל היה כוכב ענק בקריירה שלו, שנמשכה 34 שנים. הוא היה מתאבק מוביל במשך רבע מאה. הוא היה במעט מאוד אינדיאני, אבל מעטים ידעו את זה, כי הוא לקח את המורשת שלו ברצינות. הוא היה המתאבק האינדיאני הגדול מכולם. הוא גם אחד מכוכבי הפוטבול הרציניים היחידים שהצליח יותר כמתאבק. הוא היה גדול מהחיים עוד מימיו כאתלט בטקסס, ובמכללת אוקלהומה, ועד שהפך למתאבק. המתאבקים של שנות ה-60 חיו בעולם שלהם ולא היו ממש מוכרים. מקדניאל, עם הגימיק והשם שלו, הפך לכוכב גדול יותר בפוטבול והיה אתלט מוכר, ונחשב לכוכב ידוע בשנות ה-60 ותחילת שנות ה-70. שחקני פוטבול הצטרפו לתחום כדי לתת לו לגיטימציה, אבל היה להם קשה לעבור לתחום החדש מרוב הכושר שזה דרש. מקדניאל היה ידוע יותר כשחקן פוטבול בגלל שכיכב כמתאבק.
הוא נולד ביוני 1938 באוקלהומה, והכינוי שלו היה וואהו וחשבו שזה שמו. חשבו שזה השם השני שלו. הוא היה פראי מחוץ לזירה, ויש המון סיפורים עליו. אבל הפראיות גרמה לו לפתח בעיות בריאות, כולל בעיות לב שאילצו אותו לפרוש מהזירה, וסוכרת וכשר כליות ב-1997. במשך ארבע וחצי שנים הוא עבר דיאליזה והיה קרוב למוות. הוא היה שם גדול שכולם הכירו כי כיכב בניו יורק ג'טס ב-1964 ועשו עליו כתבה בקיץ האחרון. הוא סיפר על בעיותיו הרפואיות ושהוא חי רק בגלל בנו המתבגר עליו שמר. אבל הוא חטף שבץ באוקטובר, ובנו גר עם אמא. הוא עזב את שארלוט, בה גר שלושים שנה, כדי לגור עם אשתו לשעבר בטלהאסי. הוא עבר ליוסטון לאחרונה, עם אחותו ובתו. ריק פלייר, ומתאבקים אחרים שהיו קרובים אליו, אמרו שהוא במצב רע. הוא חיכה להשתלת כליה כבר שנה, אבל הוא לא היה בעדיפות כי לא יכול היה לשרוד. הוא אושפז לעשרה ימים לפני שנפטר. ככוכב גדול בהיאבקות, ופייס מוביל ברוב הטריטוריות בתחילת שנות ה-70 ככוכב פוטבול קשוח, הוא היה גדול מכולם. יש עליו סיפורים אגדיים, חלקם גם נכונים, על מה שעשה בחייו האמיתיים והפכו אותו לאגדי. כשחקן הוא לא היה כזה מדהים.
בין 1961 ל-1968 הוא שיחק ב-AFL, ועבר בין כמה נבחרות. הוא היה בניו יורק ג'טס ובדנוור ברונקוס, והפרסום שלו הפך אותו לאהוב מאוד על הכתבים. הוא לא היה מקצוען כל כך, אבל הוא היה כמו ויליאם פרי. הוא היה צבעוני ואהוד, והתאבק בפגרה. בזמנו רק השחקנים הגדולים הרוויחו טוב, אז רוב השחקנים עבדו בפגרה. רבים מהם התאבקו, אבל לא היו ממש טובים. המתאבקים כעסו על הפרומוטרים שנתנו להם פוש לפני שהיו מוכנים כי הקהל האמין בהם והם משכו קהל בהתחלה, בעיקר אם היו מקומיים. זה היה כמו הביקורת על מפתחי הגוף בשנות ה-80 כי הקהל העדיף מבנה גוף. מקדניאל לא היה כזה- גם אם עבד רק חצי שנה, הוא עבד קשה ומשך קהל. הוא התחיל ב-1962, כשג'ים בארנט ערך מופעים באינדיאנפוליס המוצלחת. הוא כבר פגש את לירוי מקגווירק, פרומוטר מאוקלהומה, שם כיכב כשחקן. בארנט רצה אינדיאני, כי דון איגל התאבד. צ'יף ביג הארט לא הצליח ועזב. מקדניאל נדחף מהר לזירה בינואר, ולא היה מיוחד. ב-1964-65, הוא עבד בפגרה אצל דורי פאנק האב באמרילו, ושם הפך לוורקר טוב.
מקדניאל תמיד הוציא אובר את ההיאבקות ולכן הצליח עם המתאבקים, והוא הגיע למחנה אימונים אחרי חודשים בזירה, והיה בכושר טוב מכולם. הוא גם אמר שלקח לו זמן תמיד לחזור לכושר היאבקות. המתאבקים, שהרגישו מזויפים בעיני התקשורת, תמכו בוואהו שתמך בהם. פרט לארני לאד, מקדניאל היה כוכב הפוטבול הכי גדול שהפך לכוכב בהיאבקות. ברנקו נגורסקי היה כוכב גדול ב-NFL בשנות ה-30, וכוכב היאבקות גדול בשנות ה-40, אבל לא טוב בזירה. הוא משך קהל והפך לאלוף עולם כי מכר כרטיסים בתקופה חלשה. ליאו נומליני היה שחקן ברמה של היכל התהילה ומתאבק טוב ממקדניאל, אבל לא צבעוני כמוהו וכוכב אזורי. נומליני העדיף את ה-NFL על עבודת הפגרה שלו, למרות שמשך יפה במשך עשור. ויידר היה כוכב גדול יותר מעבר לים, לא בארה"ב, אבל לא היה שחקן פוטבול רציני. דיק זה ברוזר היה כוכב גדול בהיאבקות ולא שחקן טוב. ביל גולדברג השיג יותר תהילה, אבל לא להרבה זמן, ולא כיכב ב-NFL. הריבים של וואהו מחוץ לזירה ולשדה נתנו לו מוניטין קשוח. הוא היה ידוע בצ'ופים הקשים שלו. הוא לא מכר למי שלא היה אמין, ולכן מי שגדל עליו ועל ג'וני ולנטיין לא קיבל את הקרבות של היום. אם היריב היה אמין, מקדניאל דימם ומכר לו. המתאבקים אהבו אותו, אבל ולנטיין והוא היו סטיפיים. וואהו הכניס כסף בכל מקום. מול ולנטיין וריק פלייר, הם הרביצו אחד לשני בחזה ודיממו. אבל היו מתאבקים שלא אהבו את זה. הוא חילץ את טקסס מהביצה של אמצע שנות ה-60, הוביל לצמיחה בפלורידה בסוף שנות ה-60, והגיע לקרוליינה באמצע שנות ה-70 עם ולנטיין ככוכבי היחידים כשג'ים קרוקט וג'ורג' סקוט הרימו את הטריטוריה עם שידור עצום בכבלים.
הוא היה מורה להמון מתאבקים- הוא הכניס את ביל וואטס לתחום כי שיחקו יחד פוטבול, הוא השפיע על טרי פאנק, נתן לריק פלייר לפרוץ, היה היריב שביסס את סופרסטאר בילי גרהאם כהיל, הפך את ריקי סטימבוט לכוכב, היה בצמד עם טומי ריץ' כשהם שודרו בכבלים, היה היריב של מגנום TA כדי לתת לו לגיטימציה כשהפך להיל, ואפילו היה היריב הראשון של לקס לוגר בפלורידה. הוא הצליח ב-WWWF ובפלורידה בשנות ה-60, ומתאבק אחר מפלורידה החליט לקחת את גימיק האינדיאני והפך לצ'יף ג'יי סטרונגבו, פייס חזק בניו יורק. וואהו היה אלוף בכל טריטוריה. הוא היה היריב הקבוע לאלופי העולם של ה-NWA ונלחם מולם במשך שעה. הוא היה ידוע בכושר שלו למרות שלא שמר על סיבולת לב ריאה, והוא ודורי התאבקו במשך שעה וחצי פעם. אבל למרות שהוביל לקריאת האינדיאנים מהקהל, גם בפוטבול, החיים שלו לא היו טובים.
הוא התחתן חמש פעמים והתרושש. הוא המשיך להתאבק מעבר לשיאו ופרש המון פעמים, ופגע בעצמו. הוא חזק כדי להרוויח כסף. הכתף שלו נפגעה מרוב הצ'ופים. לזרוע שלו לא היה כוח, והוא היה חייב ללמוד מחדש לבצע את הצ'ופ. הוא היה אגדה באינדיז ואנשים מכרו לו. הוא עדיין התאבק כמה פעמים בשבוע בגיל 58, ניסה לפרוש כדי להגדיל את הקהל, עד הסוף. בספטמבר 1996 הוא סבל מבעיות לב ופרש. המצב לא השתפר. הוא שרד מפנסיית השחקן שלו ולווה המון כסף מאנשים שהוא עזר להם. הוא היה אתלט ישן בשנות ה-60 וה-70. הוא היה קשוח מאוד. אבל אנשים תמיד היו קשוחים אז. פעם, כשנלחם מול אתלטים שהתאמנו, הוא אמר שהוא מכיר רק ברים, ולא משקולות. האמינות שלו הייתה חשובה, ולפני עידן הסטרואידים, מתאבקים אכלו במסעדות. האימונים שלו היו להיות בזירה. זה כמובן גרם לו לאבד כושר ככל שהזדקן. כולם זכרו אותו כאדם קשוח, גם בשנות ה-70. אבל בסוף העשור הוא כבר לא היה זריז, אבל עוד קשוח. לפני 1984, שם הקהל תמיד העריך כוכבים, הוא משך קהל בכל מקום. בשיאו הוא היה בגודל טוב של 108 ק"ג, אבל עלה ל-136, ולקהל החדש לא היה אכפת מהאנגלים בהם גנבו לו את הנוצות. לבסוף, הוא הפך להיל מול סטימבוט ופלייר בקרוליינה, והיה שותף של טולי בלאנשארד. זה עבד כי בלאנשארד היה היל קטן וושחצן, וכולם ידעו שוואהו היה קשוח. הפייסים היו צריכים לעבור את וואהו לפני טולי. וואהו היה היל שאתגר את פלייר על תואר העולם בקרב רצועה אינדיאנית- הפיוד המוביל האחרון שלו. כשמגנום TA זכה ממנו בתואר ארה"ב, הוא הפך לכוכב כי הקהל ידע שוואהו קשוח. לצערם, הוא נפצע בתאונת דרכים ולא המשיך את הקריירה.
וואהו עבר לפלורידה כדי להיות בוקר כשהטריטוריה הייתה בירידה. כפייס, הוא הפסיד ב-1985 לפלייר בקרב של 43 דקות על תואר העולם בשתי הכרעות. זה היה ספיישל ב-TBS. הוא חזר לקרוליינה כמידקארדר, ואפילו היה ב-AWA בארגון גוסס. היה לו פיוד עם מני פרננדז, כשני קשוחים שנתנו צ'ופים. הוא כמעט גמר את הקריירה כשהפך לאייג'נט ב-WCW ב-1989, אבל זה לא שרד. הוא חזר ל-AWA והוא וברון פון ראשקה היו הקשר האחרון לימי התהילה. הארגון נסגר והוא חזר לעבוד באינדיז של שארלוט מול ג'ימי וליאנט, עוד כוכב מפעם. ב-1992, הוא, ברונו סאמארטינו ובילי גרהאם טענו ש-95% מהמתאבקים משתמשים בסטרואידים. אבל כשג'ים קרוקט שוב הקים ארגון, הוא לא הבין כמה הזמנים השתנו ורצה את וואהו. בשנים הבאות הוא מכר מרצ'נדייז ובידר ילדים באינדיז בקרוליינה, כי ההורים שלהם סיפרו עליו. הוא בדרך כלל היה היחיד שמשך קהל, בין 500 ל-700 איש, אבל האגדה נחלשה מאוד והם ירדו ל-200 או אפילו עשרות בלילות רעים. ב-1994 הוא החליט שהוא רוצה לפרוש ולדוג. הוא היה גם טוב בגולף. אבל הוא חזר להתאבק עוד שמונה חודשים מול כוכבים ותיקים. הוא היה מכובד כל כך בקרב ההנהלה של WCW, עד שתמיד הגיע לסלאמבורי כדי להתאחד עם הוותיקים. אבל גם אם בבייסבול זה עבד, בהיאבקות זה לא עבד. הוא התאבק שם, והקרב הגדול האחרון שלו התרחש בגיל 57, מול דיק מורדוק בסלאמבורי 1995. מאוחר יותר גורדון סולי צירף אותו להיכל התהילה. זה היה הלילה האחרון של סולי בארגון, הסוף של היכל התהילהוהלילה האחרון של וואהו באור הזרקורים. ארגוני האינדיז עשו לו מחווה וגם ביפן, אבל ה-WWF לא דיברו עליו בבאקלאש או ב-RAW. וזה לא הסיפור המלא- בשבוע הבא נשמע יותר על האיש הזה. זאת תהיה כתבה מעניינת, על האיש שצריך לחשוב עליו כשמחטיפים צ'ופים.

YossihNew · 25/9/23

הספד לוואהו מקדניאל, 6 במאי, 2002:

בשיי סטדיום לפעמים שאל הקריין- תאקל בידי… Guess who? הקהל ענה- וואהו. זה הזיכרון הכי טוב שלו.
וואהו מקדניאל אמר שהשנתיים שבהן התחיל בפוטבול בניו יורק ג'טס, היו השמחות בחייו. הוא הרוויח 12,000 דולר לשנה בדנוור ברונקוז, ובפגרה, עשה גימיק של אינדיאני. ההנהלה של הניו יורק ג'טס בדיוק ויתרה על שחקן גדול. במשחק הפתיחה, וואהו נתן 23 תאקלים- ניצחון נהדר מול הברונקוז.
הכרוז התחיל לשאול, אחרי שאמר שמקדניאל או וואהו נתן תאקל, "תאקל בידי… Guess who?" הקהל ענה- וואהו. כוכב נולד. כעבור שבוע, הוא היה השחקן היחיד ב-AFL עם שם חיבה על התלבושת. הוא הפך לכוכב. למרות שווינס מקמהן מאוד אהב אותו, הוא לא קיבל ממנו השראה כששם שמות חיבה על השחקנים של ה-XFL. מקדניאל עשה את זה קודם. הקאצ'פרייז הזה שרד כל העונה. בסוף העונה, הוא חזר לאמרילו להתאבק, והפך לכוכב יותר. הוא למד אצל דורי פאנק האב, אבל וינס האב הביא אותו לגארדן ב-1965, מול בוריס מלנקו. לאחר מכן הוא ניצח אנשים ברמה גבוהה יותר, כמו דוקטור ג'רי גרהאם, כשביל וואטס נלחם מול ברונו סאמארטינו. וואטס היה חבר של מקדניאל לפוטבול באוקלהומה. מקדניאל הוציא אובר את וואלדו ואן אריק ביולי. הוא היה כוכב מאז, אבל לא חזר לניו יורק.
אבל הוא היה כוכב בכל מקום אחר, ב-NWA, ב-AWA, ביפן, אוסטרליה, פורטו ריקו. בניגוד לשחקני פוטבול אחרים, אצלו זה הפך למשרה צדדית. והקריירה שלו כמתאבק רק התחילה. בטקסס ובמיד אטלנטיק הוא היה זכור. מקדניאל, פריץ ואן אריק וג'וני ולנטיין היו אלו שהחיו את הטריטוריה בטקסס, ואנשים הרוויחו 2,000 או 3,000 דולר לשבוע. בקרוליינה, אותו הדבר, לאחר שארגון הזוגות היציב הזה הפך לארגון הראשי כשג'ים קרוקט האב מת ובנו ירש אותו. אבל הוא היה ענק ביוסטון. בשנה אחת אצל פול בוטץ', הוא הוביל שמונה מופעים מול דורי פאנק ג'וניור, והם נלחמו שעה. זה היה הפיוד הכי מוצלח בעיר.
דורי פאנק ג'וניור הכיר את מקדניאל לפני, אפילו לפני שהוא בא ללמוד מאביו. הוא קרא את העיתון ושמע על שחקן פוטבול. השם וואהו היה השם של אביו- ביג וואהו, ועבר אליו- הוא היה ליטל וואהו. הוא נולד באוקלהומה, בכפר קטן. עד כיתה ו' הם התיישבו בטקסס, שם וואהו פגש את ג'ורג 'בוש. הוא תמיד הסתבך בצרות והשקיע בספורט. הוא הצטיין בריצה ובפוטבול. היו גם סיפורים עליו. הוא התקוטט לפני המשחק של 1955, במה שהפך לסיפור מפורסם ביותר בשנים הבאות.
לחצו על וואהו להגיע לאוניברסיטה בטקסס, אבל הוא רצה לשחק באוקלהומה, שם גדל. הוא כיבד את המאמן והנבחרת הייתה מוצלחת. עוד בקולג' זכרו אותו כטוב משהיה. הוא נפצע בברך ולא שיחק הרבה. הנבחרת של אוקלהומה ניצחה כשהיה. הוא קבע שיא בית ספרי בבעיטה בכדור.
בפגרה, הוא התעניין בהיאבקות. הוא הוצמד בידי מתאבק תוך ארבע דקות וכיבד אותם. מקדניאל שרד די יפה. הוא התאמן בהיאבקות חובבים, שם פגש את ביל וואטס, דייל לואיס ודני הודג'. וואהו תקף אחד מהתלמידים, שהיה מאמן לעתיד, אבל די חטף ממנו. זה לא קרה בעתיד. בזמן ויכוח בין נבחרת ההיאבקות והפוטבול, וואטס, שהיה בשתי הנבחרות, אמר שהמתאבקים קשוחים במיוחד ויכולים לרוץ מהקמפוס עד לעיר הקרובה עם משקולות. וואהו החליט שהוא יעשה את זה. השחקנים והמתאבקים הימרו.
מקדניאל רץ שש שעות והפך לגיבור. לאחר מכן קצת הגזימו את הסיפור. לאחר מכן אמרו לו לשתות שמן מנועים. הוא ניצח גם בהתערבות הזאת. אחרים אומרים שהפסיד או התעלף. בין השתייה, האימונים והפוטבול הוא לא למד ממש. הוא היה צריך לרוץ באצטדיון 25 פעמים. תוך שנה הוא כבר רץ 700. בשנתו האחרונה היה כוכב ענק בנבחרת וכמעט הושעה כי שתה לאחר משחק. השחקנים מנעו את סילוקו. הוא גם סולק מהחדר שלו כי זרק מכונת משקאות מהחלון.
ב-1960, ה-AFL נוצרה כיריבה ל-NFL. הוא נבחר לדאלאס קאובויז אבל גם לנבחרת ב-AFL. הוא בחר בקאובויז, אבל לא הצליח שם. הוא עבר לנבחרת ביוסטון. הוא עבר לברונקוז בעונה הבאה ושיחק שם שלוש שנים, כשחקן עם הגימיק של האינדיאני, ועבר לניו יורק. הוא רצה להיות מתאבק אבל לא היו לו קשרים אז הוא עבד אצל אביו כרתך. ב-1961, פרומוטר בשם לירוי מקגווירק מאוקלהומה לקח אותו, בהמלצת דני הודג'. הוא התאמן במהירות והיה הכוכב האינדיאני החדש. הוא הרוויח 300-400 דולר לשבוע, אבל בלי החזר הוצאות, היה עדיף בפוטבול. ג'ים בארנט אמר שהוא הצליח מאוד באוסטרליה. הוא היה המתאבק האינדיאני הגדול מכולם.
התהילה של מקדניאל בניו יורק לא שרדה. התהילה שלו בפוטבול לא נמשכה המון זמן. אבל הוא כן הרשים וכן היה זכור יפה. סיפור זכור היה שוואהו התחיל עם טרנסג'נדר, וכשגילה מה זה, הוא תקף את הבחור. זה היה אנגל ששוחזר בידי מארק הנרי. המיאמי דולפינס הוקמו ב-1966, והוא גויס בידיהם. הם חיפשו שחקן מוצלח. הוא היה שם שלוש עונות ועזב את הפוטבול. הוא הרוויח 42,000 דולר בפוטבול וסכום דומה בהיאבקות. חברת היח"צ שלהם דאגה גם לאדי גרהאם. גרהאם רצה מתאבקים לגיטימיים, ומכיוון שוואהו היה מתאבק טוב ומפורסם, הוא לקח אותו ושם אותו בצמד עם מושך קהל אחר- חוזה לות'ריו. הם היו אלופי הזוגות בקיץ. וואהו עבר להיות מיין איבנטר בפלורידה בפגרה הבאה, והוא וג'וני ולנטיין נתנו קרבות אגדיים.
ניק בוקווינקל אמר שג'וני היה מזוכיסט, כי הוא תמיד חטף את המכות של וואהו. הוא די חיבב את זה. לאס תאצ'ר היה שם ב-1967, ומקדניאל אמר לו שהם ישברו שיא וייסעו 321 קמ"ש מטמפה לג'קסונוויל. זה היה בדרכים צרות מאוד, והם עברו את זה בשעתיים וחצי. תאצ'ר אמר שוואהו חשב שהוא יכול היה למהר יותר, אבל תאצ'ר סירב לכך.
פעם בסרסוטה, מעריץ לקח ממנו כיסא. וואהו סירב לשבור דמות ותקף את היריב. לאחר שהמעריץ שוב לקח לו את הכיסא, מקדניאל פשוט החטיף לו. גורדון סולי אמר שוואהו הוא מהאינדיאנים הגדולים ביותר בספורט, ואדי גרהאם לקח את המאמן של הדולפינס כדי להחמיא לוואהו. בתחילת העונה שלו שם, המשטרה רצתה לעצור אותו. המאמנים שילמו קנס של מאות דולרים כדי לשחרר אותו.
שחקנים שהתחילו כשוואהו סיים את הקריירה שלו הקדישו לו פרק בספר שלהם. הם אמרו שאחרי אימון הבוקר, אנשים היו מותשים, אבל וואהו, המבוגר, שיחק גולף וחזר להתאמן. לאחר שלוש שנים של מתיחות במיאמי, הוא גמר שם. הוא נכנס לקטטה לפני משחק כששתה, והוא חיסל כמה שוטרים. למאמן נמאס והוא שלח אותו לסן דייגו. מקדניאל, שתמיד התנגנב מהמלונות אחרי שעת העוצר, שתה כמה שבועות קודם לכן ונעצר על נהיגה בשכרות. אחיזת סליפר על שוטרים הייתה הדבר האחרון שעשה כשחקן פוטבול. לאחר מכן הוא טס להתאבק בהוואי אצל אד פרנסיס, אבל הוא כמעט פרש שם. הוא עבר לדירה גדולה עם ניק בוקווינקל וטקס מקנזי.
בוקווינקל נזכר שלקחו אותו למעיינות החמים. למחרת היום הם עשו זאת שוב והוא אמר להם שאם לא ישכיב מישהי עד למחרת, הוא עוזב. הוא היה גדול בניו יורק ומיאמי. בוקווינקל לעג לו ואמר שאולי ראש העיר של מיאמי היה צריך להסביר להוואי מי זה וואהו ולהכריז את זה בפני כולם. הם כמעט רבו, אבל היו חברים. הם לא ידעו שיפגשו עוד ב-15 השנים הבאות.
בוקווינקל אמר שוואהו היה מהיר להתעצבן ולהתקוטט. הפיוד שלו מול בוריס מלנקו ביוסטון היה לוהט, ואחרי קרב שיער בו מלנקו הפסיד, השיא שלהם באסטרודום לקרב בו המפסיד עוזב נשאר 20 שנה. מקדניאל היה חבר של מעריץ ההיאבקות המפורסם במדינה- ג'ורג' בוש, אז חבר בית הנבחרים, שהיה מאמן שלו בטקסס. כשפול בוטץ' ציין 20 שנה כפרומוטר, הוא אמר שמקדניאל הכי משך קהל אצלו. אבל מקדניאל היה חבר של עוד סלבריטאים, והרוויח המון כסף- 100,000 דולר לשנה. פרט לאלופי העולם, או דאסטי רודס ואנדרה הענק, זה היה הסכום הכי גבוה שהרוויחו אז.
מקדניאל צחק על הימים האלה. בוטץ' שילם יפה לכולם, אבל מקדניאל הפסיד הכל בהימורי גולף. הוא היה כוכב בספורט וגם טוב בדיג וציד, אבל הוא הכי אהב גולף. לצערו, החבר שלו למשחק היה מהגדולים בכל הזמנים והוא לא הצליח לנצח אותו. הוא התחבר גם עם מוזיקאים או עם ג'ו לואיס המתאגרף. ב-1973, מקדניאל הכיר מרים משקולות מה-AWA בשם ריק פלייר. בינתיים מקדניאל שבר שיאים בפיוד שלו עם סופרסטאר בילי גרהאם. גרהאם היה אלוף הזוגות בקליפורניה עם פאט פטרסון אבל לא היה מוכר. הוא חזר לאחר קיץ של אימונים עם ארנולד שוורצנגר, והוא הצליח במיניאפוליס לפני ג'סי ונטורה והאלק הוגאן. ורן גאנייה ראה פוטנציאל בהיל ורצה שמישהו יסחב אותו. הוא היה צריך לבחור בין מקדניאל ובילי רובינסון. מחשש להיט עם רובינסון, הוא בחר במקדניאל.
גרהאם אמר שהוא לא ממש הכיר את וואהו כי ורן גאנייה שמר על קייפייב באופן אדוק. הם נהנו בקרבות הרצועה ביניהם, הקרב שהפך לסימן של מקדניאל. לראשונה גרהאם קיבל אנגל רציני והם שברו שיאים. גרהאם השוויץ בשריריו ואמר שהוא בלתי מנוצח בהורדת ידיים. גאנייה גרם לו לחסל את כולם ואז וואהו בא. הם הורידו ידיים, ואנשים האמינו בוואהו. הוא היה שחקן פוטבול שהפך למתאבק. גרהאם עמד להפסיד והפך את השולחן על וואהו.
גרהאם בקושי דיבר עם מקדניאל, שהתעניין בעיקר בהכנסות מהכרטיסים ודאג ליידע אותו אם שברו שיאים. גרהאם טען שוואהו היה זה שהכי מכר לו, כולל ברונו ודאסטי, ונתן לו להשיג היט. מקדניאל אהב למכור כשזה היה אמין, כי היה קשוח מהספורט האמיתי והיה פיזי. גרהאם משך קהל אז מקדניאל הקל עליו. הפיוד הצליח וגאנייה החליט להפוך את זה לקרב זוגות בין מקדניאל וקראשר מול גרהאם ואיבן קולוף. גרהאם דיבר וקולוף עבד, וזה סלל את הדרך לאדריאן אדוניס וג'סי ונטורה.
דורי פאנק אמר שאם היריב לא היה אמין, וואהו חיסל אותו. לא כולם רצו לעבוד איתו, אבל מי שעבד איתו הרוויח כסף. בוקווינקל אמר שהוא היה נחוש, והוא רצה קרב זוגות בינו ובין ריי סטיבנס לרד בסטיאן ומקדניאל. הצ'ופים של מקדניאל היו סטיפיים, אבל היו חייבים לקחת אותם. כולם לקחו את וואהו. הוא יכול היה להתאבק, יכול היה לדבר, והיה שחקן פוטבול. גרהאם אמר שהוא שנא את הצ'ופים שלו, של פלייר ושל ולנטיין. גרהאם ניסה לחסום את זה וביקש ממנו להקל עליו עם מכה לראש, אותה גרהאם מכר נהדר. אבל וואהו רק רצה שזה יראה טוב, והם מכרו כרטיסים גם בסופות.

YossihNew · 25/9/23

גרהאם אמר שהשיא שלו היה הפיוד מול וואהו. הוא הכניס יותר כסף מול ברונו סאמארטינו, אבל שם האליפות הייתה קשורה. כאן זה היה קשור לאנגל. זה היה האנגל הגדול הראשון שלו. ב-1974, מקדניאל עבר לשארלוט. ג'ים קרוקט ג'וניור זכה בטריטוריה מול גיסו לאחר שאביו מת. קרוקט רצה שהם יהיו הטריטוריה הכי גדולה, ומבחינת איכות מוצר, אהדה ויצירת כוכבים חדשים, הוא הצליח. ג'ורג' סקוט היה הבוקר, ומקדניאל וג'וני ולנטיין הביאו את האמינות.
הפגישה בין מקדניאל וקרוקט הייתה אגדית. קרוקט אמר שכשהתאבקת במופע גדול, המתאבקים צריכים להגיע בחליפה ובעניבה. מקדניאל לא הגיע כך. קרוקט אמר לו שזה לא מקובל. וואהו שאל את סקוט מי זה לעזאזל. סקוט הציג בפניו את הבוס החדש שלו. אבל הוא הכניס המון כסף. מקדניאל הביא את פלייר לקרוליינה לאחר שסווייד האנסון חטף התקף לב והם חיפשו שותף חדש לריפ הוק.
סקוט החליט שפלייר יעתיק את באדי רוג'רס. ב-1975, מקדניאל ופול ג'ונס נלחמו מול ולנטיין ופלייר.מקדניאל ניצח את פלייר ביולי 1975 על תואר מיד אטלנטיק, מול 8,547 איש. הפיוד לא הצליח ממש, והופסק לאחר שוולנטיין ופלייר היו במטוס שהתרסק באוקטובר. כשפלייר חזר, הקרב שלו מול וואהו בפברואר הביא 11,187 איש בגרינסבורו. הם התאבקו מלא פעמים כעבור שנה. הם תמיד הביאו 7,000 מעריצים לפחות, ופלייר התבסס ככוכב יחידים ואלוף עתידי. באוקטובר 1976, פלייר זכה בתואר מיד אטלנטיק בקרב תואר מול שיער בפני 8,233 איש. פלייר זרק את וואהו לשולחן ותקע לו את הרגל בעין. וואהו נקם בו בחג ההודיה, מול 11,063 מעריצים. וואהו עבד ברוב הטריטוריות אבל מאותה נקודה נשאר בעיקר בקרוליינה.
הוא לא היה רק שם. הוא עבד בג'ורג'יה כשהם התחילו להצליח ב-1979, ובפיוד מול הכוכב במסכה, ועם טומי ריץ' מול אולי אנדרסון וקולוף. הוא עבר לטקסס כשהחלה שם מלחמה. טקסס הייתה טריטוריה ייחודית. מערב טקסס ואמרילו נשלטה בידי הפאנקים, שאצלם כבר הדברים גססו, והם מכרו לדיק מרדוק ובלקג'ק מוליגן בגלל עליית הכבלים. הטריטוריה שלהם קרסה. בדאלאס שלט פריץ ואן אריק, פול בוטץ' ביוסטון, וג'ו בלאנשארד בסן אנטוניו. אותם מתאבקים, אנגלים שונים. הבעיה הייתה הקידום של הילדים של הפרומוטרים. בלאנשארד החליט להקים את סאות'ווסט צ'מפיונשיפ רסלינג, כשבנו טולי הוא הכוכב. הם הביאו את מקדניאל לפיוד מולו, והצליחו. בלאנשארד הביא את ג'ינו הרננדז והם הפכו לצמד הילי ענק, מול מקדניאל ושותפיו. פול בוטץ' החליט לעבור מפריץ לבלאנשארד, מה שנתן לו את הבכורה. אבל מקדניאל לא הסתדר עם טולי למרות הכסף הטוב. בוטץ' טען שזאת הייתה תקופה מצוינת אבל הם לא הצליחו לרצות את טולי, ואז וואהו חזר לקרוליינה. הארגון צלע עוד ארבע שנים ולא מילא את החור שלו. בוטץ' עזב את בלאנשארד ופריץ חזר למעמדו הבכיר.
ממש לפני, באפריל 1981, הארלי רייס היה אמור להגן על תואר NWA מול טוני אטלס. לפני המופע, רייס אמר שהחמיץ את הטיסה. היחסים בין רייס לבוטץ' היו בעייתיים מאז שב-1977 בוטץ' קבע קרב בין רייס לטרי פאנק. מיין איבנטרים לא החמיצו מופעים. ביוסטון, ניו יורק וסנט לואיס, התשלום היה טוב כי הקהל ידע שכולם יגיעו. אבל רייס הגיע בדיוק כשפאנק ובוקווינקל, אלוף ה-AWA, סיימו קרב של שעה במקום. בוטץ' זעם על זה והכריז שלא יכיר ברייס כאלוף, ויערוך טורניר על התואר. מקדניאל ניצח את אטלס, דורי וטרי פאנק, הרקולס הרננדז, סקוט פוטסקי, סקוט קייסי ואחרים, והפך לאלוף החדש. הוא פרש מה-NWA אבל החליט לא להכיר באלוף מקומי, כי וואהו עמד לעזוב ממילא את סן אנטוניו. הוא הכיר בבוקווינקל, והתחיל ביניהם פיוד. וואהו עבד ב-AWA מתחת להאלק הוגאן. הוגאן הרוויח את הכסף בעיקר ביפן ואז וואהו החליף אותו מול ההילים.
וואהו היה בעיקר בקרוליינה. גרג ולנטיין, הבן של יריבו ג'וני, שבר לו את הרגל ב-1977 כדי לתרץ היעדרות למען נסיעה ליפן. זה הצליח וה-WWF עשו משהו דומה עם ולנטיין וצ'יף ג'יי סטרונגבו. וואהו היה גם בפיוד מול סרג'נט סלוטר ורודי פייפר, ואז פייפר הביא לו את עבדאללה הקצב. ב-1976, מקדניאל לקח את ריקי סטימבוט כתלמידו, לפיוד ראשון מול ריק פלייר. ב-1984 הוא הפך להיל עם טולי בלאנשארד, וקיבל פיוד אחרון מול פלייר- הפעם וואהו היה ההיל המריר והזקן. הוא זכה בתואר ארה"ב מריקי סטימבוט ביוני 1984 והפך רשמית להיל. פלייר היה הפייס הגדול ובבית היריב שלו היה וואהו. בין יולי 1984 לפברואר 1985, הוא היה היריב הכי גדול של פלייר. ואז וואהו הפך לבוקר בפלורידה והפסיד לפלייר. הוא חזר להיות פייס מול פלייר בפלורידה. 10,000 איש צפו בקרב שלהם שהסתיים בסיום דאסטי, וכעבור שבועיים הם נלחמו בקרב ללא פסילות בו פלייר ניצח. וואהו קיבל כל כך הרבה היט בזמנו עד שהוא ממש תקף מעריצים. ב-1986, תקרית דימום קטנה גרמה למצב בעייתי בפילדלפיה. היא הייתה שטח קרב, ווינס מקמהן התרחב בדיוק, והאלק הוגאן די הצליח, אבל לא בקרוליינה. קרוקט לא הצליח בכל המדינה אבל כן בטריטוריה שלו. אבל בפילדלפיה, למרות שהוא היה עם שידור גרוע יותר, הוא ניצח את וינס. הקהל אהב את הדם והאלימות של קרוקט ועלה על חשבון ה-WWF. קרוקט חש שהקהל אוהב את הדם, בניגוד לווינס שלא השתמש בדם. אז הם השתמשו בהמון בליידינג, כש-17 מתאבקים דיממו בסטארקייד 1985.
קרוקט נסחף. הוא קבע את הגרייט אמריקן באש לאצטדיוני בייסבול גדולים. וואהו חזר כפייס מידקארדר. במופע הראשון הם היו בפילדלפיה, והם שברו את השיא של מקמהן עם 238,000 דולר מכרטיסים. הם נתנו לאנשים דם. כולם דיממו. אבל וואהו- שהיה 25 שנה בזירה- נתקע עם הבלייד במצח. חבר בוועדה האתלטית נבהל ודרש לעצור את המופע. מנעו את זה, אבל ביקשו להפסיק את הדם בשאר המופע. הקהל התאכזב כי רצה את זה במיין איבנט, וחוק איסור דימום עבר במדינה. עד היום הוא נשאר, אבל לא אכפו אותו. כן אכפו אותו לכמה שנים, ופילדלפיה הייתה עיר יבשה. קרוקט עוד הצליח קצת אבל זה פגע בו. מקדניאל נתקל בוואטס בתחילת הקריירה שלו, ולאחר שהסביר לו כמה הוא מרוויח, וואטס התחיל להתאבק בעצמו. הם היו מהקשוחים ביותר, אבל נכשלו בגיוס לצבא בגלל שהצבא קבע שהם שמנים. וואהו היה מאוד נפיץ. באטלנטה ב-1979, מישהו אמר שהוא מזויף. הוא רץ אחריו עם אלת בייסבול והרביץ לבחור עם אקדח. האקדח ירה, ודיק סלייטר רץ אליהם. הכדור עבר לו דרך הירך. וואהו שילם לסלייטר שכר והוצאות רפואיות על זה.
בתקרית מפורסמת, פלייר ומקדניאל, שני פייסים, לאחר קרב זוגות מול ג'ין אנדרסון ופייפר באוגוסט 1981, בילו במועדון. עורך דין החמיא לפלייר ואז אמר שהיאבקות מזויפת. הוא טען שפלייר סטר לו, ופלייר טען להגנה עצמית. מקדניאל הרביץ לעורך הדין. השופט נתן לו חודש של מאסר על תנאי וקנס. פלייר אמר שהוא שמע על זה באותה תקופה כל יום. דורי פאנק אמר שפעם הוא, ריקי רומרו ומקדניאל אכלו, ומישהו היה גזען כלפי רומרו. וואהו אמר שגם הוא חצי מקסיקני וכדאי שיסתום. בנוסף רומרו נזכר ביום בו ולנטיין ומקדניאל כמעט רבו על אמת. הוא ברח במהירות.
לס תאצ'ר אומר שהקרב הכי אלים שראה היה בין מקדניאל והספוילר במסכה, מאחורי הקלעים. הם התווכחו על הסיום לקרב שלהם בהקלטות. וואהו כמובן ניצח והרצפה הייתה מכוסה בדם, עד שסווייד האנסון התערב והפריד ביניהם.
מקדניאל הפסיד דווקא לחברה שלו, מתאבקת בטקסס. הוא השתטה ובגד בה, והיא תקפה אותו. בפלורידה, הוא רב עם הרקולס הרננדז וגרם לו לעזוב את הטריטוריה. בנובמבר 1973 הגיע ליפן מטעם ורן גאנייה. שוטצו קובאיאשי היה בלתי מנוצח וחיסל את כל אנשי ה-AWA. מקדניאל היה אמור להיות היריב שלו וזכה בתואר IWE. הם נלחמו במשך שעה והוא הפסיד לו בסוף החודש. מקדניאל לא חזר לשם כי עזב את ה-AWA. כשגאנייה עבר לאול ג'פאן ב-1976, הוא, רוואהו, ריי סטיבנס, ברוזר וקראשר הגיעו. מקדניאל היה במיין איבנט מול ג'ייאנט באבה בקרב מאכזב, ולכן לא יצא כוכב. הוא התחיל פיוד עם ג'מבו צורוטה ועבדאללה הקצב.
הסוף שלו ביפן היה ב-1982, בניו ג'פאן. הוא הוצמד פעם אחת בידי אנטוניו אינוקי במופע עם טייגר מאסק וברט הארט. הוא עבד מול בילי גרהאם, והיה קרב שלשות מוזר- אינוקי, ריקי צ'ושו וטייגר מאסק מול מקדניאל, גרהאם וברט. פלייר טען שבסוף שנות ה-80, הגירושין של וואהו פגעו בו. בשנות ה-90 הוא גר עם ריי סטיבנס והמשיך להתאבק. לאחר שהתגרש בפעם הרביעית ב-1991, הוא השיג משמורת על בנו. הוא השיג פנסיה מה-NFL ועבר לבית בן שתי קומות בשארלוט. לאחר שבץ באוקטובר, הוא חזר לגרושתו. זה לא הצליח והוא חזר ליוסטון, למשפחתו. היה עצוב לראות את סטיבנס ומקדניאל גרים יחד. סטיבנס היה בליין, אבל מקדניאל לא רצה להתאבק רק כדי להתפרנס. הוא השמין והמוניטין שלו נפגע. ב-1994 הוא הגיע לאנגל ב-RAW שם הוא וצ'יף ג'יי סטרונגבו העניקו נוצות לטטנקה, והכתירו אותו ככוכב גדול. IRS הרס את הטקס. לאחר מכן וואהו הביא את ה"בן שלו", ריקי מדניאל, לקרבות זוגות באינדיז. הקרב האחרון שלו היה באוגוסט 1996.
הרגע הכי עצוב מבחינת רבים היה בדצמבר 1999. ריקי מקדניאל עבר קרב ניסיון בגרינסבורו קולוסיאום. וואהו הגיע והכריז על הגעת הבן שלו בקרב החושך. אף אחד שם, באולם שם הצליח, לא ידע מי הוא. בשנה שעברה מקדניאל קיבל תמיכה לכניסה בהיכל התהילה והיו חסרים לו שמונה קולות. הוא ודיק מורדוק תמיד היו כמעט. הוותיקים תמכו בו ב-84%. הוא הצליח בקרב כתבים והיסטוריונים, אבל השיג רק 34% בקרב המתאבקים הנוכחיים. לא ממש הגיבו למותו, חוץ מכמה תזכורות במופעי אינדיז. רבים לא שמעו עליו. הם לא נולדו בפיוד שלו עם ולנטיין. מקדניאל אמר שמה שהוא חווה בזירה היה קשה מפוטבול. אבל מחוץ לזירה היה קשה מכולם.
בשנים האחרונות, מקדניאל רצה להצטרף למועדון אוזני הכרובית אבל מצב בריאותו החמיר. טרי פאנק אמר שהוא היה המורה שלו- הוא, אדי גרהאם וחוזה לות'ריו. הוא היה בצמד עם וואהו וחוזה ונסע איתם, והקשיב להם תמיד. פרט לאביו, הם הכי עזרו לו. טרי זוכר את הימים בהם נסע עם מקדניאל והמון אנשים זיהו אותם כמתאבקים וסימנו אצבע משולשת. מקדניאל ירה על הדלת שלהם באקדח כדי להפחיד אותם. הוא היה צלף מצוין. הם ברחו כמו מטורפים.

סיכום אובזרבר- הספדים

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member