תורגם רק "התוהו המזדחל".
שהוא קובץ סיפורים. לאבקראפט לא עומד טוב במבחן הזמן. הכתיבה שלו מאד גותית, מה שאומר שהוא בונה אווירה נהדר (באמת נהדר!), אבל סיפור של ממש אין לו, בדרך כלל. רוב הסיפורים שלו בנויים על הצגת סיטואציה מהסוג של "גיליתי משהו נורא על חבר טוב שלי / עיירה שביקרתי בה / הסוד של מישהו, מישהו נהרג ומאז אני לא ישן בלילות". תיאור הסיטואציה הוא נהדר - לאבקראפט הוא צייר בחסד, מבחינה זו שהוא מצייר תמונות ברורות מאד וססגוניות מאד שנקלטות היטב אצל הקורא. אבל למי שדורש מסיפור שיהיה יותר מאשר ציור סיטואציה סטאטית, בדרך כלל אין מה לחפש אצלו. בסיפורים אין ממש התפתחות, אין קונפליקטים (פרט לבריחתם המבועתת של בני האדם מהמפלצות המשחרות לטרפם), אין דילמות - התפתחות ליניארית מהגילוי העל-טבעי הנורא ועד לבריחה המבועתת או למוות המחריד. מה שהכי הרס אותי אצלו זה שאין אצלו בכלל דילמות מוסריות, גם בסיטואציות שבהן הדילמות המוסריות מתבקשות בקול תרועה. אף אחת מהדמויות שלו לא עוצרת ושואלת את עצמה, "מה שקורה פה הוא מוסרי?", למרות שהסיטואציות שלו הרבה פעמים מזמינות את זה. את כל אלה - שאלות מוסריות, קונפליקטים, דילמות, התפתחות - אפשר למצוא אצל בניו הרוחניים, כמו קינג (שאפשר לראות את ההשפעות של לאבקראפט עליו בעוצמה רבה). אצל לאבקראפט? תשכחו מזה. אבל הנוף שלו מרהיב. העולם שהוא בנה מהמם בעושר שלו, בדמיון שלו ובמורכבות שלו. הוא פיתח הרבה רעיונות שבזמנו היו חדשניים, וגם היום לא בהכרח איבדו את ליחם. והוא השפיע על המון סופרים בני ימינו, מה שכבר מצדיק לקרוא לפחות קצת משלו כדי לדעת מאיפה הדברים הגיעו. ויש לו שניים-שלושה סיפורים שטובים אפילו בקריטריונים שלי. רק צריך הרבה סבלנות.