מממ.. (הסבר מפורט....)
אני חושב דווקא שהגדולה של הגיטריסטים הענקים שהזכרת היא בעיטורים שלהם תוך כדי היצירה ולא בסולואים ספציפים, בתקופה ההיא ביס ובג'נסיס הסולואים המרשימים היו דווקא על הקלידים. כשלדעתי הטוב מכולם היה ריק וויקמאן בסולואים שלו בחלק האחרון של Close TO The Edge ובסולו שלו בחלק האחרון בפרק הראשון של Topografic שמהווים בשני המקומות הללו את שיא היצירה שבמגיע לפני הפזמון המסכם.... כמובן יש גם את הסולו של מורז בסאונד צ'זר או טוני בנקס ב-The Cage ... לא חסר. שלא יבינו אותי שלא כהלכה, אני חושב שהאו והאקט הם ענקים מכל הבחינות ואני גם אוהב את קטעי הסולו שלהם...אבל אני חושב שלא הסולואים שלהם זה מה שהפך אותם למה שהם אלא הגישה לאורך כל השיר. נושא של סולואים היה חזק לדעתי בתקופה ההיא בעיקר אצל דיוויד גילמור. אחת הסיבות שאני כל כך מעריך את ריינה סטולט מהפלאוור, היא מפני שהוא מהווה שילוב מופלא של עיטורים ויציאות סטייל האו והאקט בשילוב סולואים בעלי נוכחות סטייל גילמור וכך הוא יצר שלמות מסויימת. ראוי לציין שכבר ב-1975 בקאיפה הסולואים של סטולט היו ברמה גבוהה, כך שזה בא לו מהדם ולא מהווה איזה שהוא חיקוי כמו שהרבה טוענים. ולמי שמתעניין , הוא צריך להקשיב לקטעי הסולו שלו ב-Inget Nyit Under Solen ולהבין, איך מאז ועד היום ב- Silent Inferno הוא שומר על רמה כל כך גבוהה של סולואים מרגשים ומשמעותיים.