סבל

Mist2

New member
סבל

סבל הוא המפתח והסוד הגדול ביותר הקשור להתעוררות האדם.
סבל הוא הגורם היחיד, שיכול ליצור בנו אנרגיה היכולה לשמש להתעוררות.
אך באותו הזמן, אלול הסבל להוות אויב אכזר להתעוררות.
הסוד הוא בהתמרה או בהזדהות עם הסבל.

דומה הדבר לכוח אדיר היכולים אנו לנצל לטובה או לרעה.
הכוח הוא נטרלי, הכל תלוי כיצד האדם משתמש בו.
וכאן ישנה בעיה גדולה, במצבו של האדם הישן, לא קיימת כל בחירה.
יותר נכון לומר שאין לו לאדם את היכולת להשתמש בסבל למטרה מועילה – התמרה, או במילים פשוטות יותר, יצירת אנרגיה עדינה יותר היכולה לשמש אותנו להתעוררות.
סוד התמרת הסבל מתחיל בקבלת הסבל.
אם אין בידי האדם לקבל את הסבל, נוצר מיד ע"י הזדהות, סבל לא נחוץ ומדומה.

רוב בני האדם כלל לא רואים את הסבל האמתי, הם כה עסוקים בטיפוח הסבל המדומה והמיותר, שאין להם כל אפשרות לקבל את הסבל האמתי.
נאמר בכמה תורות, שאנו נולדים בעולם זה, כיוון שכאן יכולים אנו לחוות סבל, אחרת לא הייתה לנו כל אפשרות להתפתח.
כדי להשתנות או לעבור תהליך של זיכוך, עלינו לעבור תהליך של היתוך. כפי שמתיכים חומרים שונים כדי לשנות אותם.
אותו תהליך של השתנות, זיכוך והיתוך גורמים לסבל רב.

אך כל עוד עסוקים אנו בהזדהות עם הסבל הדמיוני, לא יכול להתבצע כל תהליך של זיכוך, תהליך זה יכול לקרות רק בעזרתו של הסבל האמתי.
הגורם העיקרי לסבל הוא היווצרותה של אנרגיה! במקום להשתמש בה אנו מבזבזים אותה ע"י סבל דמיוני.
כאשר האדם לומד את המכונה שלו, הוא יודע מה גורם לסבל וכיצד המכונה מגיבה לאותו סבל.
אז הוא יכול גם לנסות לעבוד על התמרת סבל וקבלת הסבל.
________________________________________________________
"הבה נניח לסבל לגעת בנו אך לא לכלות אותנו."
רוברט ארל ברטון / זכירה עצמית
 
יפה מאוד

סבל במבט על בא לעורר את האדם ואהבתי את ההסבר שכתוב בצורה יפה ורהוטה
 

ינוקא1

New member
הדברים נכונים , אך אני הייתי מנסח אותם אחרת.

אני רואה את הסבל כסוג של "התמכרות".
ואפילו כסוג של תשוקה.
בשורה תחתונה , אנחנו סובלים כי אנחנו משתוקקים לסבול.

כל מי שרואה \ חווה אישה בזמן אורגזמה , רואה פרצוף סובל ומיוסר.
כי קיימת תשוקה אדירה בתוכינו לסבל.
תשוקה שהיא כמובן מוכחשת , אך היא קיימת.

מצד שני קיימת גם תשוקה הפוכה ומוכחשת גם כן - לגרום סבל , לכבוש , לשלוט , לרצוח.
האורגזמה הגברית
, לדעתי קשורה לזה יותר.
(אנחנו היום רואים דוגמה מובהקת לכך בנהירה של צעירים מערביים לשורות ארגון שיוצר ריגוש אדיר באמצעות ראשים ערופים).

בבסיס אני מאמין כי אלו התשוקות של :
לאכול - להיאכל.
להיות טרף - להיות נטרף.
להקריב - להיות מוקרב.

שני צדדים אלו הם העומדים בבסיס החיים , והם העומדים בבסיס החוויה המינית.
האישה רוצה להיאכל , להיות טרף , והאיש רוצה לאכול ולטרוף.


(כמובן שבשני הצדדים קיימות שתי החוויות , אך באישה מודגש יותר צד אחד ובאיש צד שני).

ושתי התשוקות הללו יוצרות ריגוש אדיר -
הן אצל הטורף והן אצל הנטרף.
המשמעות של הריגוש זוהי האינטנסיביות של החוויה.


הריגוש נובע מ"דחיפת" החוויה עד הקצה -
או הקצה של הנטרף או הקצה של הטורף.


וזה מה שאנחנו "מרוויחים" מהפיזיות שלנו , שגורמת לעולם דואלי.
אנחנו מרוויחים את הריגוש של "חווית הקצה" :
הריגוש שבלהיות טרף או טורף.
והסבל נובע מכך ישירות.
כי הטורף הופך לנטרף , וההיפך - כל הזמן.


וזה הגורם לסבל - הצורך בריגוש שיוצר את הצורך בחווית קצה


בסופו של דבר , על מנת לשחרר את מעגל הקסמים ואת הסבל , יש לעדן את התשוקות.
למשל , להפוך מלחמה פיזית למלחמה של רעיונות.
ליצור מלחמה שהיא "אחדותית" הרבה יותר , וקיצונית הרבה פחות.
ללמוד למצוא ריגוש מחוויה עדינה , ולא מחוויה מוקצנת.

זו המשמעות של התמרה , בגדול.
לשאוף לעדן את התשוקות , לחוויה אחדותית יותר.
למצוא ריגוש בדברים הפשוטים.
לשחרר את הקיצוניות והאינטנסיביות של החוויה , ולמצוא סיפוק בחוויות פחות "אינטנסיביות".
 

Mist2

New member
בקשר להתמכרות

הסבל מחזק את הזהות או את ה׳אני׳ השקרי שהאדם מייחס לעצמו:
נוצר מין לופ המתחיל מסבל ונמשך לרחמים עצמיים, רגשות שליליים ועוד, המזין ומגדיל את אותו אני שיקרי (האישיות המזויפת).

מי סובל? ׳אני סובל׳!

מי מסכן כי הוא סבל? אני מסכן!

מי כועס כי הוא סבל? אני כועס!

כמובן שזה לא ניגמר כאן...

אותו ישות שיקרית ומזוייפת, מתקיימת וניזונה באמצעות, אותו סבל מדומה, רחמים עצמיים, רגש שלילי ועוד.
אין לו שום אינטרס להפסיק או ליפעול נגד אותו סבל, וההפך הוא רק מטפח אותו יותר ויותר...
 

ינוקא1

New member
השאלה היא האם הסבל הוא הבעיה.

האם נכון להגדיר את מטרת החיפוש כ"שחרור מסבל".
אני יותר ויותר חושב שהתשובה היא "לא".
אומנם הארה היא השחרור מהסבל לפי הבודהיסטים , אך אני חושב שהרדיפה אחר "השחרור מהסבל" יוצרת סבל.

אני מאמין שבסופו של דבר , בגלל שקשה קצת להסביר "הארה" במילים , מה שצריך לחפש זו "התפתחות" ולא "שחרור מסבל".
(למרות שהשחרור מהסבל הוא פועל יוצא מההתפתחות).


יש לחפש התפתחות כתהליך דינמי , התפתחות כתהליך של האני (המדומיין או הלא מדומיין) , התפתחות כתהליך שאולי יש לו סוף ואולי לא.
התפתחות כפי שאתה מבין ברגע זה איך נכון להתפתח ולאן.


אולי גם לזה התכוונו הסינים במילה "דאו" , דרך.
הדרך היא העיקר , ההתפתחות היא העיקר , ולא המטרה של "השחרור".


העיקר , כפי שדון חואן אומר לקסטנדה , ללכת ב"נתיב שיש לו לב".
וזו מהות ההתפתחות.
זה לא באמת משנה באיזה נתיב תבחר , כולנו מגיעים בסוף לאותו המקום.
אבל לפחות , תיהנה מהדרך.


נ.ב.
אותו כנ"ל :
המלחמה ב"ישות" השקרית שנקראת "אני" , זה כמו כלב שרודף אחר הזנב שלו.
במקום להילחם בו , עדיף לעזור לו להתפתח.
במקום שהוא יהיה יצור שלילי , מאשים וכועס , אפשר להפוך אותו ליצור אחראי נבון ונאור.
 

Mist2

New member
או שאתה מתייחס לתרגום המושג ״שחרור הסבל״ בצורה לא נכונה

אני מבין ממושג זה שעלינו, להפסיק להזדהות עם הסבל, ולהפסיק ליצור סבל דמיוני.
שעלינו לקבל את המצב שלנו כפי שהוא, כולל הסבל.
שעלינו ללמוד כיצד אנו יכולים להשתמש בסבל האמתי ולהיעזר בו להתפתחות שלנו - התמרה.
&nbsp
ובסוף, גם כאשר האדם מתעורר, כל עוד חי הוא בתנאים המייצרים חיכוך, (וכל עוד הגוף הפיזי קיים, כך גם החיכוך קיים) תמיד יישארו בו חלקים שיחוו סבל...
&nbsp
"…אם אמנם נכון הדבר שהרעות אינן פוגעות בנו אלא באמצעות שיפוטנו, אזי דומה כי יש בכוחנו לבוז להן ולהופכן לנו לטובה.
אם כפופים הדברים לחסדינו, מדוע לא נמשול בהם ומדוע לא נהפכם לנו ליתרון? אם מה שאנו מכנים רע וייסורים אינם רע ואינם ייסורים כשלעצמם אלא רק דמיוננו הוא המקנה להם תכונה זו, אזי יש בכוחנו לשנותם; והואיל והבררה היא בידינו ואיש אינו כופה עלינו, כי אז מעשה טירוף מוזר הוא שאנו מתרכזים במה שמייסר אותנו יותר מכול ומשווים למחלות, לעוני ולעלבונות טעם מר ורע אם בידינו לשוות להם טעם טוב; והואיל והגורל מספק לנו את החומר, ניטל עלינו לתת לחומר צורה.
מה שקרוי בפינו רע אינו רע כשלעצמו או לפחות — ויהי אשר יהי — יכולים אנו לשוות לו לחלוחית אחרת ופנים אחרים, כי הכל היינו הך."
מישל דה מונטיין
&nbsp
&nbsp
&nbsp
 

ינוקא1

New member
אתחיל מהציטוט ,

הוא תואם לחלוטין את דברי אפיקטטוס : "לא האירועים הם הגורמים לנו להרגיש רע , אלא איך שאנו מפרשים אותם"
ונכון , אם לא רוצים לסבול , צריך לשנות את הפרשנות.
מוסכם בחום



אך אני מדבר על הניסוח של "שחרור מהסבל" כמטרה.
לדעתי לא נכון להגדיר זאת כמטרה הראשית , כי עצם ההגדרה שזה מה שאתה מחפש , זה תוקע אותך בסבל.

וכמו כן אינני מקבל שיש "סבל דמיוני" , ויש "סבל אמיתי".
הנסיונות להבדיל בין סבל אמיתי לדמיוני , יובילו רק לעוד סבל.
כנ"ל החשיבה שיש בתוכינו ישות שמעונינת שנסבול , ושיוצרת הגנות , ושאנחנו צריכים להילחם בה ובהגנותיה - גוזרת עליך לחיות בסבל נצחי במלחמה בתוך עצמך.

לכן אני חושב שהרבה יותר פשוט זה להגדיר את המטרה כ"התפתחות" \ "התמרה".


השאלה היא "התפתחות לאן ?" ועל זה קצת קשה להשיב.
אז לכן מישהו בא והגדיר "התפתחות לשחרור מהסבל".


אך אני חושב שיותר מדויק לומר :

"התפתחות לאן ? תלוי היכן אתה נמצא !".

בדיוק כפי שהעצים מתפתחים לכיוון האור , ולפעמים גם כן משנים מסלול , כך גם אתה.


אנחנו רגילים שיש איזשהו "יעד" סטטי בסוף ההתפתחות , אך כנראה שאין יעד כזה.
ההתפתחות עצמה היא המטרה , והיא משתנה כל רגע בהתאם למיקומך.
וכפי שהעצים יודעים לצמוח לכיוון האור , כך גם אתה יודע לצמוח לכיוון האור.


וגם אם אתמול מטרתך היתה כזאת , והיום מטרתך היא אחרת , זה לא משנה.
כי כל הזמן ניסית להתפתח - שזה העיקר.
הסיפור על הישות הדמיונית שבתוך עצמך שמפריעה לך להתפתח , נכון כאשר אתה מסתכל על יעד "סטטי".
כי אז יש "יעד" , יש את המצב כרגע , ויש את הפער בין שני המצבים.


אך כאשר אתה רואה את המטרה כמשהו דינמי שתלוי כל הזמן בזמנך ובמיקומך , אינך צריך לחלק את עצמך לשתי ישויות הנלחמות זו בזו.

אתה ישות אחת , שכל הזמן נמצאת בתנועה לעבר האור או לעבר "מה שנכון" - יהיה מיקומו אשר יהיה.
 

lightflake

New member
אוקיי...

בוא נאמר ש"אין יעד" זו האמת הגבוהה יותר של מה שאתה כותב, כאין אשליה של נפרדות אז ה"יעד" זה פשוט מה שאתה
אז בעצם אין יעד

&nbsp
&nbsp
 

ינוקא1

New member
אין ויש.

וזו לא התחכמות , זו התשובה.
היעד הוא הדרך עצמה.
ללכת בנתיב עם לב.
 

lightflake

New member
סבבה, בתור תיאוריה

מבחינה מעשית המילה "יעד" טומנת בחובה מלכודת-מיינד קלאסית
&nbsp
&nbsp
 

Mist2

New member
לא זוכר שרשמתי

על שחרור מהסבל כמטרה.
&nbsp
בעניין הסבל המדומה/דמיוני וסבל אמתי, לא ביקשתי שתסכים או תאשר... אתה תמיד יכול לא להסכים...
כבר לא הסכמת איתי בעבר, זה לא חדש
...
 
מעולם לא אהבתי שישלטו עלי

וגם לא לשלוט מה שכן יש בי צד סדיסטי שאני משתדלת לא להאכיל .
גיליתי אותו כשזמן קצר לצערי הרבצתי קצת לחתול ( שאגב הוא בסדר חי ומגרגר והכל בסדר והוא בריא ),
וגם בעוד מקרים ( כמו שהרבצתי לאמא שלי עד גיל מאוחר ) וגיליתי שכמה שאני זורמת עם הצד הזה הוא רק מתגבר ואני הופכת לחיה מפלצתית אז
אני לא מאפשרת לו לתפוס מקום.
אבל זה לא צד שרוצה לשלוט זה צד שרוצה לרצוח אז אולי אפשר להגיד שיש בי צד של רוצחת
אני מאמינה שאם הייתי מאפשרת לצד הזה לגדול הייתי רוצחת אנשים במו ידי
 
אם זה מפחיד אותך כנראה שאין לך

הרבה תשוקה לגרום סבל לאנשים. ושוב זה עניין של איזה צד האדם מאכיל כשהתעללו בי הצד הזה התעורר ובהחלט יכולתי לדמיין את עצמי רוצחת אנשים כשהזעם עבר הסתתר שם בשקט הצד הטוב וכשמאכילים את הצד הרע יותר מידי מתמזגים עם ה"שטן" .
 
למעלה