תזכורת חשובה- מי הוא הביבי הזה?
ביבי מ96 ועד היום- מאת: יוסי גורביץ נתניהו, שזכה לכינוי "הקוסם", שרף תוך זמן קצר כל אשראי ציבורי שניתן לו. הוא הצהיר שלא יפגש עם ערפאת – אך גל המהומות שפרץ לאחר שפתח (יחד עם אהוד אולמרט) את "מנהרת הכותל", הביא אותו ללחוץ את ידו של ערפאת, ואף להצהיר "מצאתי בו ידיד". אף שהצהיר במערכת הבחירות כי יכבד את הסכמי אוסלו, נמנע נתניהו מלממשם, והצליח במשך שלוש שנים למסמסם לחלוטין. מתחים צצו בינו ובין שרי ממשלתו - שרון בז לו בגלוי, ואמר נוכח עם ועולם ש"יד ימין לא יודעת מה עושה יד שמאל". ההכחשות החוזרות ונשנות של לשכתו הפכו לבדיחה, לאחר שדובריו נתפסו לא אחת בשקר. כל פגמי אישיותו של נתניהו נחשפו בכהונתו. חוסר אמינותו היה לשנינה. יוסי שריד סיפר כיצד תיקן אותו נתניהו בהגייתה של מילה מסוימת, ואמר כי בדק אותה במילון; מאוחר יותר הציץ שריד במילון, וגילה שנתניהו לא אמר את האמת. העיתונאי נחום ברנע שאל אותו מדוע אין בלשכתו תמונה של נועה, בתו מנישואיו השניים שלא היתה אהודה על אשתו השלישית שרה; נתניהו השיב ש"התמונה במסגור". היא היתה במסגור, כך נתניהו, גם חודשיים לאחר מכן. הוא הצליח להסתכסך עם חוסיין, מלך ירדן, לאחר פעולה שלומיאלית ביותר של המוסד שם, ונאלץ לשחרר את השייח' יאסין מכלאו. הוא הסתכסך עם נשיא ארצות הברית, ביל קלינטון, לאחר שהתארח בתכניתו של הכומר הימני-קיצוני ג'רי פאלוול, שקרא קודם לכן למותו של קלינטון. הוא הסתכסך עם מערכת הביטחון: חודשים לא דיבר עם הרמטכ"ל שחק. יחסיו עם ראש השב"כ איילון היו מעורערים, בין השאר משום שנתניהו ניסה לעשות שימוש בשב"כ לצרכי ספין פוליטי: בני הזוג נתניהו ניסו לתאר את פיטוריה של המטפלת שלהם כ"כורח ביטחוני", דבר שלא היה נכון. מאבטחי השב"כ גם נעלבו כשהשליך נתניהו, בכינוס מפלגתי, את השכפ"צ – לאחר שבירר ש"כולם כאן ליכודניקים". שר הביטחון מרדכי מסר תיאורים בלתי מחמיאים של נתניהו במצבי לחץ ביטחוני. הוא ניסה למשול על ידי הטלת פירוד: לרב כדורי לחש, בלי לשים לב שהמצלמות והמיקרופונים קולטים אותו, ש"השמאל שכח מה זה להיות יהודים"; הוא הקפיד להתקיף את האליטות שמאסו בו, ולשסות בהן את הציבור. במערכת הבחירות של 1999, אמר כי "האליטות שונאות את העם, הן שונאות ספרדים, הן שונאות רוסים, הן שונאות אתיופים". הוא תיעב את התקשורת, שהחזירה לו באותו המטבע, והכריז ש"הם מפחדים" מנצחונו. הוא הסתבך בפלילים: פעם בשל תככנות פוליטית – פרשת בר-און חברון, בה על פי החשד ניסה לרצות את האסיר לעתיד אריה דרעי באמצעות מינוי יועץ משפטי שיסגור את תיקיו; פעם, לאחר שהפסיד בבחירות, בחשד לרישום הוצאות אישיות על חשבון משרד ראש הממשלה וגניבת מאות מתנות. לשכתו נתפסה כנהנתנית; הוצאות הסיגרים של נתניהו שולמו על ידי משרד ראש הממשלה, בסכום העולה על 17,000 שקלים מדי חודש. לאחר שפורסם הסיפור בתקשורת, הופסקה רכישת הסיגרים. בבחירות שנערכו ב-1999, הובס נתניהו בהפרש חסר תקדים על ידי אהוד ברק – הוא קיבל רק 44 אחוזים מהקולות. הליכוד התרסק וירד ל-19 מנדטים. נתניהו הודיע על פרישה מהחיים הפוליטיים. האם הוא ניצח את הטרור? טענתו העיקרית של נתניהו היא כי בימיו לא היו פיגועים, וכי הוא "ניצח את הטרור". הטענה, איך לומר, לא בנויה על יסודות מוצקים: בימיו של נתניהו אירעו שלושה פיגועים קטלניים, והיו גם אירועי המנהרה. נתניהו ותומכיו טוענים, עם זאת, כי הוא הקטין משמעותית את הטרור, לעומת רמות הטרור שהיו לפניו ואחריו. אף שהטענה הזו נכונה סטטיסטית, היא משאירה שאלה פתוחה: מי אחראי לירידה במספר הפיגועים? נתניהו, כמובן, טוען שמדובר במדיניותו. יש סיבות לפקפק בכך. בחודשים שקודם לבחירתו של נתניהו, פתחה הרשות במבצע רחב כנגד החמאס: מוחמד דחלאן התפאר בכך ש"ניקה את עזה", כלא את ראשי החמאס וגזז את זקניהם. חמשת השנים האחרונות לימדו אותנו שהטרור יורד, כאשר לפלסטינים יש אינטרס ממשי בירידתו, ולא עקב פעולות ישראליות כלשהן – להוציא בניית גדר ההפרדה. מאזרח מודאג לחתרן בלתי נלאה קו נחוש. שרון ואולמרט (רויטרס)ברק לא החזיק ימים רבים בתפקידו, ולקראת סוף ימי שלטונו, צץ שוב נתניהו. הוא הודיע שהוא חוזר רק על תקן של "אזרח מודאג", אבל היה ברור שבכוונתו לחזור לפוליטיקה. אילו התעקש נתניהו, הוא היה יכול להיות ראש ממשלה כבר ב-2001; שרון היה בלתי פופולרי והיה על סף הדחה. אבל נתניהו הודיע כי לא יסכים לכהן כראש ממשלה עם כנסת לעומתית, ודרש בחירות כלליות; ברק מיהר להקדים תרופה למכה, והכריז על בחירות לראשות הממשלה בלבד. אם תבוסתו של נתניהו היתה קשה, זו של ברק היתה סופנית. הוא גירד בקושי שליש מן הקולות – ולפתע היה שרון האיש הפופולרי ביותר במדינה. דרכו של נתניהו לצמרת היתה חסומה. הוא החל לחתור תחת שרון – מה שרק הגביר את הפופולריות של הקשיש המנוסה, הרגוע. וכשהודיע שרון על בחירות, בסוף 2002, מיהר נתניהו לקבל את תפקיד שר החוץ שהוצע לו קודם לכן ונדחה על ידו. לאחר בחירות 2003, הגיש שרון לנתניהו מתנה מורעלת: תיק האוצר. נתניהו לא חפץ בו, אבל שרון לא הסכים לתת לו תיק אחר. או אוצר או כלום, אמר. הוא תיעב את נתניהו; בחוגו הפנימי קרא לו "הדוגמן", והקפיד שהדבר יודלף. נתניהו קיבל את התיק באי רצון, ואחר כך טען שזהו תפקיד חייו. הוא החל ליישם מיד מדיניות קפיטליסטית שלא נראתה כדוגמתה בישראל: הוא קיצץ בקצבאות הילדים, הנכים, החד-הוריות. העוני האמיר לשיאים חדשים, ונתניהו דיבר על "האיש השמן", המגזר הציבורי, הרוכב על "האיש הרזה", המגזר העסקי. הוא הוריד את מיסי העשירים, וקיצץ בסיוע לעניים. יש להניח ששרון חיכך ידיו בהנאה. קיצוץ קצבאות הילדים חיסל את תמיכת החרדים בנתניהו; הפגיעה בקצבאות האחרות פגעה ישירות בציבור המצביעים הקלאסי של הליכוד. כדי לתת לנתניהו מספיק חבל לתלות את עצמו, הודיע שרון כי נתניהו הוא "ראש ממשלה כלכלי" – ובכך הרחיק את עצמו, למעשה, ממדיניותו של נתניהו, תוך שהוא כביכול תומך בה. אולמרט, אז כלב התקיפה של שרון, הציע תקציב אלטרנטיבי, רחום יותר – תקציב שנתניהו הדף, וסימן עצמו שוב כאיש הרע. בפרשת ההתנתקות, שנמשכה שנה וחצי, זגזג נתניהו ללא הרף. לעומת הקו הנחוש של שרון-אולמרט. הוא הצביע ארבע פעמים בעד ההתנתקות – אבל התפטר שבוע לפני ביצועה. הוא הפסיד בכך את הימין, שבז לדו הפרצופיות שלו, והבריח מעליו את המרכז בקיצוניותו. בסופו של דבר, הצליח נתניהו להביס את שרון בליכוד, הצליח להשפיל אותו בהצבעה שולית על מינוי שרים – ואז גילה ששרון ערק מהמפלגה, יחד עם רוב המנדטים. הוא כעת מנהיג הליכוד, מלך-אביון; ובעורפו כבר נושף סילבן שלום, מחכה לתבוסה הנראית כעת מובטחת. האם הוא מתאים? האם נתניהו יכול להיות ראש ממשלה מוצלח? הוא אינטליגנטי, הוא משכיל יותר מרוב ראשי הממשלות. הוא יודע ספר ואף כתב כמה. הוא מצוין בהסברה. מצד שני – הוא כבר היה ראש ממשלה. ראינו כבר מה הוא יודע לעשות. אם להשתמש בביטוי אמריקני, האם היית קונה ממנו מכונית משומשת? רוב הציבור עונה על השאלה הזו ב"לא" מהדהד.
