איך בדיוק "בלי להעליב"?
למעשה, הייתי מזמין אותך לדו קרב עד המוות, אילולא הייתי צלף גרוע במיוחד, וגם שונא נשקים (בשירות הסדיר שלי הצלחתי להימנע מלירות בנשק האישי במשך 8-9 חודשים רצופים. כשהשתחררתי החזרתי לנשקיה ברזל חלוד ששכח איך נדרכים ויורים, והיה משתעל את הכדורים החוצה).
מוזר ומעניין- Solid Air היה אחד מאלבומי מרטין האחרונים ששמעתי. לפניו הצלחתי להקיף חלק גדול מהתקופה ה"קלאסית" שלו- 1968-1980- והתאהבתי בו ממש. האינטימיות שלו רחוקה מלהיות מאולצת ומודעת. למעשה, אפשר לחבר אותו לחבורה של מוזיקאים שמחזיקים שני דברים במשותף: שייכות לז'אנר הפולק-רוק הבריטי (יהיה אשר יהיה), ושייכות לחברת התקליטים Island שהחזיקה רשימה די מכובדת של אמני פולק רוק כאלה: מפיירפורט קונבנשן ויוצאיה- סנדי דני וריצ'רד ת'ומפסון (ולינדה גם), דרך ניק דרייק, ועד לקט סטיבנס, האס הגדול, התרנגולת שהטילה את ביצי הזהב הגדולות ביותר.
מרטין היה חבר טוב של דרייק. לא היה לו את הכישרון המזוקק של דרייק, אבל היו לו תעוזה וחוסר מנוחה שגרמו לו לנוע קדימה, נדחף ע"י המוזיקה וגם דוחף אותה ללא לאות. אני לא אתיימר לספק את המדריך המלא לאלבומי ג'ון מרטין, אבל כמה מילים על חלק מהאלבומים:
את שני הראשונים- London Conversation ו The Tumbler- שמעתי בחצי אוזן. הם אופיינים לסוגם- סינגר סונגרייטר וגיטרה. אפשר להתאהב בהם במצב הרוח המתאים, אבל לא בכל מצב.
את הקפיצה הגדולה שלו מרטין עשה באלבום הראשון (מתוך שניים) עם אשתו דאז, בברלי. מי שאוהב את ניק דרייק, ובעיקר את Bryter Layter שלו, חייב להחזיק גם את Stormbringer של המרטינים. זה אלבום יפהפה, עם עיבוד פסנתר נהדר בחלק מהשירים. ג'ון מרטין כתב כמה שירים אדירים ממש, את חלקם שרה בברלי בקול גרוני למדי, אבל נעים. מרטין לא אינטימי פה בהגשה שלו, אבל זאת לא נקודת החוזק של האלבום בכל מקרה. באלבום הזה מתאהבים כבר בשלב העטיפה שלו. מומלץ בחום
http://youtu.be/edX0CCOmCT8
http://youtu.be/hE_nbrW5cMU
http://youtu.be/sy-p_aSaF5s
האלבום השני (והאחרון) של הצמד, Road to Ruin, פחות טוב מקודמו, אבל יש בו מספיק שירים טובים שיגרמו למי שהתאהב במרטין לצרף אותו לתקליטיה שלו.
אחרי שני האלבומים האלה חברת התקליטים שלחה את בברלי לבית, ואת מרטין לקריירת סולו. התוצאה היתה שלושה אלבומים מופתיים ממש, שבהם מרטין הצליח לצאת מהפולק-רוק הבסיסי שלו לעבר כיוונים מוזיקליים אחרים (ג'אז, בלוז), אבל גם להתכנס יותר ויותר אל תוך עצמו, ולעשות מוזיקה מתוך הבטן שלו, ולאו דווקא מתוך מחשבה על קהל יעד כלשהו.
לפני לא הרבה זמן כתבתי כמה מלים על Inside Out של מרטין. אולי אם תשמע אותו תבין טוב יותר למה אני מתכוון
http://www.tapuz.co.il/forums2008/articles/article.aspx?forumid=552&aId=108186
הלאה: Sunday's Child שיצא ב 1975 הוא אלבום בינוני, סוג של דריכה במקום. One World מ 1977 נחשב לאלבום מעולה, אבל לא שמעתי אותו מספיק כדי לחוות דעה. Grace and Danger מ 1980 הוא אלבום פנטסטי וכואב, שמתעד את הפרידה של ג'ון ובברלי. מוזיקלית, לעומת זאת, הוא בוהק ומופק היטב, ולא נופל לתוך סכמה צפויה של "אלבום אינטימי/קטן/כואב". הוא כואב, אבל בדרכו הלא פחות אפקטיבית
http://www.youtube.com/watch?v=rhcu6HBoifs&feature=share&list=PLE8E6E844B7E18413
http://www.youtube.com/watch?v=WTsrobaw7g8&feature=share&list=PLE8E6E844B7E18413&index=5