נתחיל רשימה

[Theoretical Fool]

נתחיל רשימה

נראה אם תוכלו לשדר באותו גל, ולהוסיף עוד זמרים ומוזיקאים שמשדרים אף הם באותו גל:
טים באקלי
טים הארדין
דינו וולנטי
סקיפ ספנס (בקטנה)
וויל אולדהם (AKA בוני פרינס בילי)
ביל קאלאהן (בקטנה)
ווינסנט גאלו
צ'ט בייקר (כשהוא שר)

עלו בראשי עוד אחד או שניים, אבל הם לא בדיוק מתאימים.
מי עוד?

 

[arieltr]

ברט יאנש ?

אני לא מכיר אותם כל כך טוב, אבל איזה קשר אתה מוצא בין צ'ט בייקר לטים באקלי או ההוא ממודי גרייפ?

 

[Theoretical Fool]

לא

קשה לי להגדיר את זה בדיוק, אבל משהו בקול ובתחושת האאוטסיידריות האינטימית של המוזיקה של רוב או כל אנשי הרשימה, מזכירים לי אחד את השני. אני רואה דימיון גדול בין צ'ט בייקר לוינסנט גאלו, לדוגמא. וגם לדינו וולנטי. וולנטי מזכיר לי קצת את באקלי, שמזכיר לי את הארדין... וכו' וכו'. ג'אנש לא מתחבר לי לשם, אבל לך כן, אבל זה גם בסדר.

 

[oren29at]

אאוטסיידריות אינטימית? או כמו שאני רואה את זה

איזושהי מופנמות בביצוע או בגישה- תחושה שאנחנו מקבלים מהמוזיקאי שהוא שר בעצם לעצמו, ואנחנו נמצאים שם במקרה כדי להאזין (כלומר: היה מבצע בכל מקרה, מתוף תחושת דחיפות פנימית, ולא בהכרח כדי שמישהו ישמע).

1) ג'ון מרטין. לא תמיד. לפעמים הוא אקספרסיבי לגמרי, אבל לא פעם נדמה שזה רק הוא והגיטרה, או רק הוא ודני ת'ומפסון.

כשהוא ממלמל/מורח משפטים, כמו ב "Fine Lines", הוא כאילו נמצא בחדר סגור, שבאורח פלא הדלת שלו פתוחה, ומזמינה אותנו להציץ ולהאזין

http://youtu.be/kLFZ-bKRH20

או כשהוא שר את "Solid Air" לניק דרייק, ולא ברור אם הוא מדבר ישירות אליו, או לאוויר עצמו

http://youtu.be/UikPQOaJpfU

"May You Never" הקלאסי: מרטין, גיטרה, והקלטה ספונטנית, חדה וחשופה. לו היה מנסה לשיר את זה לקהל כלשהו, הביצוע לא היה יוצא טוב כל כך

http://youtu.be/eQs6MvsPCXA

2) קייט בוש של האלבום הראשון- The Kick Inside. התחושה שלי מהאזנה לאלבום הזה היא שבוש והפסנתר הוקלטו בהתחלה, ומאוחר יותר לחלק מהשירים התווסף עיבוד כלי עשיר ומוצלח. עדיין, יש שם שיר או שניים שנשמעים, שוב, כמו הקלטה מקרית. זה מסביר גם את הקול המרשים שלה, שלא דופק חשבון

http://youtu.be/mvH8cJ6j2vY

http://youtu.be/ZvLeIi6_5Zg

3) רגינה ספקטור של Far, האלבום מ 2009. יש לספקטור נטיה לפופ שטוח, מעצבן ומנייריסטי. ומופק. גם Far הוא אלבום מופק- שלושה או ארבעה מפיקים שונים, כולל ג'ף לין. אבל מתוך העיבודים והכלים ישנה אמת פנימית מוזיקלית שבולטת בצבעים העזים שלה: ספקטור מספרת סיפורים קטנים ומוזרים על אנשים קטנים ומוזרים. היא שרה לא פעם לעצמה, עוצרת ומשחררת כרצונה, ומתרוממת בכמה הזדמנויות לגבהים פול מקרטניים בלחנים.

http://youtu.be/RVHV2nL5JZ0

http://youtu.be/-okd1I1V3q8

http://youtu.be/WxRIhICLce8

 

[noosh]

בהמשך לרג׳ינה

ל-Far לא הקשבתי כלכך, האמת, קצת ויתרתי אחרי Begin To Hope ואולי אני צריכה לתת לו הזדמנות. אבל אם כבר רג׳ינה ואינטימיות, אז אני הייתי הולכת ממש אחורה ומפנה ל- 11:11 ו-Songs, שהם אמנם פחות מגובשים ויש בהם הרבה בלאגן, אבל גם יש בהם המון מהאינטימיות הזאת. מה שכתבת על קייט בוש - זה בדיוק מה שאמרתי כשהקשבתי ל-Songs, שזה מרגיש כאילו היא ישבה עם הפסנתר ומישהו שם מכשיר הקלטה בלי שהיא מודעת. לפעמים זה לרעתה (כי האלבום לא מופק בכלל, היא הקליטה אותו לבד אאל״ט), אבל יש בזה גם יתרונות. רג׳ינה יודעת ליצור אינטימיות פשוט מאיך שהיא שרה ואיך שהיא כותבת (Begin To Hope היה פופ שטוח, אולי, אם כי גם עם זה אני לא כלכך מסכימה כי רג׳ינה לא עושה פופ שטוח גם כשהיא מופקת להחריד. פשוט הפקה כזאת לא בהכרח מתאימה לה ולא מבליטה את האיכויות שלה, והנטיה שלה, לדעתי, היא דווקא לא לפופ שטוח, זה פשוט ההפקות שהיא בוחרת). ב-11:11 יש כמה פנינים של שירה שכזו, וגם ב-Songs (תמיד העדפתי את גרסת Samson של האלבום ההוא מאשר את זו שכולנו מכירים מהרדיו, היא הרבה יותר כנה בעיניי), וגם ב-Soviet Kitsch, שמשום מה פחות חיבבתי, והאמת שאני מוצאת את זה אפילו בשירים כמו Us, ש״התמסחרו״ וכיכבו בפסי קול וכו׳, אבל Us הוא שיר שיודע לספר סיפור בצורה כלכך פשוטה, יומיומית אבל מדויקת, עם שימוש במטאפורות ״גדולות״ שמתארות משהו אישי ופרטי וזה ממש יפה בעיניי.

עוד קצת:
http://www.youtube.com/watch?v=XHRt1UqMWxY
http://www.youtube.com/watch?v=N4Rhn04dpCA
http://www.youtube.com/watch?v=WaIIgUIfMFU

 

[oren29at]

האמת? אני קצת מאוכזב ממך

אחרי שסיימתי לכתוב את ההודעה עם בוש וספקטור, נזכרתי של הזכרתי במילה את החוליה האבולוציונית החסרה- טורי איימוס- וזאת משום שאני לא באמת מכיר אותה (מה שלא אמור להפריע לי להזכיר אותה, כן?).

ציפתי שתעשי את העבודה במקומי, ובמקום זה קיבלתי פוסט רג'ינה ספקטור מלא כל טוב, כך שבעצם- על מה אני מתלונן?

הנה משהו מעניין- השירים המוקדמים שלה היא מנייריסטית מאד, אבל יש שם משהו מושך, שלא מרפה. "Back of a Truck" היה מסקרן, אבל "Pavlov's Daughter" הקפיץ אותי, הולך בהצלחה על הקו הדק שמפריד בין אקספרסיביות מלאכותית לאמת/שריטה פנימית שמייצרת מוזיקה מבריקה.

השירים האחרים כבר יותר עשויים, אבל היא עדיין מצליחה להישמע, ולפעמים בחלק מהשיר עצמו, כאילו היא שרה לעצמה.

בקיצור- 11:11 ו Soviet Kitsch בדרך אלי, להתרשמות בלתי אמצעית.

 

[noosh]

נורא רציתי להגיב על זה

כמו שצריך, עם סקירה מצורפת, אבל הלימודים הרגו אותי. אז בפעם הבאה שיהיה קונטקסט מתאים.
ודווקא טורי פחות התאימה לי פה לשרשור ולכן כנראה לא חשבתי עליה, היא לא ממש שירה-לעצמך מהורהרת שכזו כמו רג׳ינה, על אף שאינטימיות בהחלט יש שם. לכן המשכתי את הקו של רג׳ינה, ולא עברתי להשלים את השלשה. אגב, בשבילי השילוש הקדוש תמיד היה זה

 

[Celluloid Hero]

צ'ארלס מנסון

או- לפחות זאת אסוציאציה הכי מיידית שקופצת לי לראש, בכל הנוגע לסקיפ ספנס.

 

[arieltr]

THE LOVE AND TERROR CULT

LIE הוא אלבום הבכורה של אחד מסמלי הרוע המוחלט ביותר שיצאו מהסיקסטיז, צ'ארלס מנסון. גם מי שלא שמע מעולם על המנסון פאמילי ועל מסע הרציחות שלהם באוגוסט 1969, יכול להסתפק במבט חטוף בפניו של הרוע הזה שריכז אחריו חבורה של צעירים וצעירות, תמימים אולי, אבל רצחניים ומלאי רוע לב טהור לא פחות ממנו.

האמת, שחושבים על זה, יש פה נקודה מאוד מעניינת. האלבום שלו הוקלט הרבה לפני הרציחות (כשנתיים), אבל שוחרר החוצה לעולם ב-1970 לאחר הרציחות. כך שהשם 'מנסון' יותר מזוהה כמחריב והתגלמות השטן בקליפורניה מאשר כיוצר או מוסיקאי נניח. יש כאן דילמה, האם בכלל היה ראוי להוציא לאור הקלטות מוסיקליות אלו של בנאדם שאחראי לזוועות שהוא נמצא אחראי להן? האם בכלל ראוי לתת לו במה? לחשוף צדדים אחרים שבלתי יתכן בעליל קיימים אצלו? האם השאלה שצריכה להישאל היא, האם באמת צריך להתעניין במשיכות המכחול של אדולף, טרום 'מיין קאמפ'?

בכל אופן זה לא האלבום שברשותי. אני תורם כספים לחארות אחרים.

מה לי יש נקרא THE MANSON FAMILY SINGS – THE SONGS OF CHARLES MANSON

שזה בדיוק מה שזה אומר, הקלטות של חבורת האנשים שהסתובבה כמו סביבון אחרי הכריזמה של מנסון. להבנתי, ההקלטות הללו נעשו ב-1970 אחרי הרציחות, ולפני סיום המשפט, והיו אמורות להוות, בסופו של דבר, כחלק מתמיכה פיננסית ברוצחים. למרות שהיו אלה שירים של מנסון הוא מעולם לא קיבל תמלוגים היות ומדינת קליפורניה מנעה ממנו כל הכנסה. לגבי האחרים שנכנסו לכלא אין לי מושג אם כי החוק הקליפורני מונע הכנסות להבנתי. בכל אופן, ההקלטות בוצעו ע"י מי מהמשפחה שלא זכו להשתתף במסע הרציחות שנה קודם, כי היו בכלא באותם 2 לילות עקב פשעים אחרים... מה גם שלבסוף כל העניין הזה לא שוחרר עד סוף הניינטיז בכל מקרה.

לענין המוסיקה עצמה, 12 רצועות של פולק פריקי משהו. לטעמי פולק חביב בהחלט ולא משעמם מדי, משהו בסגנון נערים ונערות סביב מדורה בחווה המשפחתית, או אמצע החורשה לאור הירח. אבל משהו באוירה קצת עקום באופן שבדיעבד כנראה קצת מסביר, או לא, את הנטיות הרצחניות של הילדים האלה. עברה בראשי המחשבה, אולי בעולם מקביל בו הם לא הורגים אף אחד, לא מנסים להרוג נשיא ולא הולכים אחרי הדמות של מנסון, אלא הולכים לאולפן הקלטות מסודר ועושים קצת סשנים וכאלה, הם היו יכולים להוציא יופי של אלבום הלאה. במקום זה יצא הקלטה קצת קלוקלת. אבל זה ניחוח הדברים. ילדי הפרחים והגרזנים.

http://www.youtube.com/watch?v=Z4bSgeYaAaw

http://www.youtube.com/watch?v=0Yln4Ip0B1U

http://www.youtube.com/watch?v=PUfTDG8SuA8

 

[Celluloid Hero]

צ'ארלס מנסון היה אומן כישרוני

אין לי שום בעיה להגיד את זה, גם אם זה על סמך מעט מאוד מוזיקה ששמעתי ממנו. בעיני הדילמה המוסרית בעצם מתחילה ונגמרת בראש.. ברגע שאתה שומע את השירים, הדילמה נגמרת. מה שגרם לו להיות פסיכופט, בדיוק אותו מקור, הוא מה שגרם לו ליצור פולק אפל רדוף שדים, מרתק לעתים. בשירים מסויימים הייתי מגדיר אותו אף one of kind . ולעיתים אחרות- סתם פולק סיקסטיזי רגיל מלודי ונעים מאוד לאוזן. כיוון שאנשים כמו מנסון נחשבים לרשע הטהור, החפיפה שאנו מוצאים בנינו לבינם, מיד מעמידה לפנינו מראה שחורה, בתוכה בבועה מעוותת ששום כלי בעולם לא יוכל ליצור באותו אימפקט. זאת הנקודה שבה אנחנו מתחילים ללמוד דברים על עצמנו ועל החברה שלנו. הדרך של רתיעה וסלידה עיוורת, היא הדרך הפחדנית שמובילה רק להיווצרות עוד ועוד מנסונים בתוכנו.

בכל אופן, ראוי לציין שכשמנסון הקליט את המוזיקה שלו, הוא היה דווקא בצד של הקורבן. דניס וילסון מהביץ' בוייז התיידד עימו בתקופה שמנסון היה סתם עוד פולקיסט תמהוני ואלמוני, שיכנע אותו להקליט את השירים שלו, ואפילו גנב אחד מהם (זה מהפסקה הקודמת). כמובן אחרי שכתב לו מילים אחרות, העניק לו שם אחר, עיבוד והפקה שונה לגמרי, שראויה לאלבום של הביץ' בוייז, כל זה ללא מתן קרדיט ראוי. מה שגרם למנסון לאיים על חייו (זה היה לפני הרציחות, אז וילסון לא לקח אותו ברצינות הנדרשת). בדיעבד כמובן שהנזק שמנסון גרם לוילסון היה גדול הרבה יותר. לא שזה מתקרב אי פעם לנזקים שוילסון גרם אחרי זה לעצמו..

 

[arieltr]

בהחלט היה לו כישרון

החלק הקשה הוא, כמובן, לנתב את זה למקומות ראויים.

לגבי הדילמה המוסרית אני תמיד מנסה ללחוץ על עצמי חזק בכדי שאזכור להפריד בין היוצר ליצירה. ברוב המוחלט של המקרים זה עובד ללא הרבה בעיות. מה שכן, סלידה עיוורת או לא, אם הייתי בעלה של שרון טייט יש מצב שהייתי חושב אחרת...

 

[Celluloid Hero]

בעלה רומן פולנסקי...

עוד אחד שתצטרך לבצע "הפרדה" בין חייו הפרטיים, לחייו האומנותיים. אחרת תתקע עם דילמה מוסרית נוספת, לא פחות קשה. ושוב המרכאות מגיעות כדי להדגיש שאין לדעתי הפרדה אמיתית בין הדברים. למעט אלו שסובלים מהפרעה נפשית דיסוציאטיבית (יעני פיצול אישיות), בני אדם משתמשים בדיוק באותו האופי ומבנה האישיות ליצור, ולהרוס. ולפעמים ליצור דברים נשגבים כדי לפצות על חייהם הפרטיים הנתעבים, לפעמים ליצור יצירות שכולן הרס בדיוק כמו אותם החיים הפרטיים. ההפרדה היא נסיון שלנו, הקהל, להגן על המידות המוסריות שלנו. מעולם לא היתה קיימת כזו הפרדה.

 

[arieltr]

אכן פולנסקי

אגב, רק אחרי שהתחתנתי קלטתי איזו מילה זוועתית וחסרת רגישות זו בעל.

לגבי פולנסקי עצמו, כולרע או לא, ללא שום צל של ספק הוא אחד הבימאים האהובים עליי ביותר.
אנני טוען שאני לא אסכים עם מה שכתבת אבל הסיבה ההכרחית להפרדה בין היוצר ליצירה היא - מעבר לזה שאף ציור או סונטה עוד לא הרגו אף אחד - שאם אני לא אעשה הפרדה אז סביר מאוד להניח שלא יהיה לי מה להאזין או לקרוא או בכלל לעשות...

 

[Celluloid Hero]

בדיוק

 

[ציףציף1000]

כאן דווקא הייתי עושה הבחנה

בין סתם חארות - אפילו פושעים (פולנסקי, לדבלי, שמוליק קראוס) לבין פסיכופטים. אצל הראשונים, אנחנו יכולים לומר שיש צדדים שונים באישיותם, ולעשות הפרדה בין זה לבין זה. אצל פסיכופטים, אין דבר כזה. גם ה"מוזיקה" שמנסון כתב, שירתה את הפנטזיות החולניות שלו בדרך כלשהי; לא היתה לו כוונה באמת ליצור משהו עבור האנושות, כי הוא לא מסוגל לחוש אמפתיה כלפי אחרים. אנשים קיימים בתפישתו רק כדי לשרת אותו ואת הפנטזיות שלו. במקרה כזה, האזנה ל"שיריו" רק משרתת אותו ומזינה את האגו שלו.

 

[Celluloid Hero]

עם הטענה אני מסכים

אבל הדוגמה לא טובה לדעתי. היא מתאימה להיטלר ומיין קאמפף. והיא לא מתאימה להיטלר והציורים שלי (לא שאי פעם יצא לי לראות אותם, או הרבה ציורים אחרים של אומנים מפורסמים לצורך העניין...). היא גם לא מתאימה לשירים של מנסון. לפחות לא אלו שהוקלטו תרם הרציחות. יש בהם אופל, יש שם בהם מוזרות. יש בהם ביקורת. ויש בהם הרבה דברים רגילים, שמחים והיפיים, לגמרי ברוח התקופה, שרק בדיעבד אפשר לפרש כנגד רוח התקופה. לא נתקלתי בשום דבר שם שמעודד באופן ישיר,או יכול יגרום לבנאדם לצאת ולרצוח (אלא אם הוא חולה נפש מלכתחילה כמובן).

 

[Celluloid Hero]

אופס, ציורים שלו*

הציורים שלי מן הסתם מתאימים מצויין לטענה

 

[ציףציף1000]

חחחח כן הבנתי למה התכוונת

כשדיברתי על השירים של מנסון לא התכוונתי שהם מטיפים לרצח וכו', אלא שהם משרתים את האגו שלו ואת הפנטזיות שלו על שליטה. הוא לא כתב שירים מתוך רצון לתרום מאמנותו לאנושות ולעשות טוב בלב למאזינים, אלא כחלק מהתפישה שלו את עצמו כמשיח בעל כוחות-על וכוונות רעות. כזכור, הבית בו טייט ופולנסקי גרו היה שייך קודם לכן לטרי מלצ'ר, המפיק שהיה ידידם של הביץ' בויז, ושהיה אמור להפיק למנסון הקלטות. לאחר שמלצ'ר החליט לנתק כל קשר עם מנסון, הלה החליט לנקום, ושלח את חסידיו לכתובת ביתו של מלצ'ר. באותה מידה, הוא היה יכול לשלוח אותם לביתו של דניס ווילסון. לטעמי, מי שצורך את ההקלטות של מנסון רק משתף פעולה עם הרוע שלו.

 

[Celluloid Hero]

טענה לגיטימית

הייתי אומר שהיא נקודת המוצא לכל דיון מהסוג הזה. אבל גם האומנות של מנסון היא לגיטימית, אם מצליחים להרחיק את המילה רוע מהמחשבה בכל שניה שמאזינים לה. הרי יכולת הפירוש של בנאדם שמקשיב למוזיקה היא קצת יותר מורכבת מ "רע" ו "טוב" . ומה קורה בעצם כשאנחנו מקשיבים לאיזה רוע טהור שכזה כביכול, ומרגישים את ההרגשה ההפוכה לחלוטין?. האומנות חיה על קונפליקטים, ושירים של מנסון התברכו במנה גדושה מהם. לא שאני אומר לרוץ לקנות את האלבומים שלו, אבל לפתוח קצת את הראש, אף פעם לא מזיק.

 

[ציףציף1000]

יש גבול גם לפתיחת ראש. אבל שיהיה לך לבריאות..