נתחיל רשימה

[Celluloid Hero]

נו, אם רק היה לי שקל

על כל לבריאות (שלוש נקודות) שהיו אומרים לי בפורום הזה

 

[Barmelai]

יש גבול, השאלה איפה הוא עובר

לא שכולנו חייבים להעביר אותו באותו מקום. אבל השאלה היא מה קובע? גודל הרוע של האמן או הרוע המשתקף באמנות?
האם זה "בסדר" לנגן את וואגנר? (זו שאלה שהיא יותר כותרת מאשר שאלה)
האם זה "בסדר" להקשיב לשיר חף מרשע שנכתב ע"י רוצח פסיכופת?
אני מאוד אוהב ומחזיק את האלבום (רכשתי במו כספי) של בובי בוסוליי
Lucifer Rising. קטע מתוכו
https://www.youtube.com/watch?v=CHAtyDQzhtc

בובי בוסוליי למען מי שלא שמע עליו, היה מוזיקאי בסן פרנסיסקו בשנות הששים, דמות פסיכדלית וצבעונית באשבורי הייטס. בוסוליי חבר לקולנוען המחתרתי קנת אנגר, על מנת לכתוב עבורו את פסקול הסרט Lucifer Rising.
כתיבת הפסקול התעכבה במקצת אחרי שחתול שחור עבר בין בוסוליי ואנגר. בוסוליי ככל הנראה שדד את הפוטג' המצולם של קנת אנגר וברח לאל. איי. שם חבר לכנופיית מנסון והפך לספק הסמים של "המשפחה".
הסיפור של בוסוליי כאדם חופשי נגמר בזה שהוא רצח סוחר סמים. בוסוליי נשפט למאסר עולם והוא יושב בכלא עד היום, לאחר שכל בקשות החנינה שהגיש נדחו.
בינתיים, קנת אנגר השלים את צילומי Lucifer Rising, סרט קצר ואילם המגולל את נפילתו ועלייתו של לוציפר. בתפקיד לילית - מריאן פייתפול בעירום חלקי... אניוואי, קנת אנגר יצר קשר עם בובי בוסוליי הכלוא וביקש ממנו להשלים את כתיבת הפסקול. בובי כתב את המוזיקה בתאו ואף ביצע אותה בהופעה פנימית עם הרכב של חברים אסירים בשם תזמורת החופש.

באלבום האינסטרומנטלי (ולדעתי יפהפה) אין טיפת רוע. להפך, יש בו משהו מאוד אנושי , טהור ומזכך. זה שהוא נכתב ע"י רוצח מורשע - האם זה צריך לגזור את דינה של המוזיקה לא להישמע, כי קניית ושמיעת האלבום כביכול (או ממש) עוזרת לבוסיליי?

האם זה יהיה בסדר להמשיך לשמוע את רוי הארפר במידה ויוכח כי אכן קיים יחסי מין עם ילדה בת 12? האם כן לשמוע אבל לדלג מעל השיר הזה?
https://www.youtube.com/watch?v=DmKPjjAe5Bc

 

[ציףציף1000]

המבחן הוא כפי שהצעתי למעלה

כאשר העשייה המוזיקלית של האדם היא חלק מתפישת הרשע שלו, ולא פנים אחרות שלו, פנים אנושיות יותר. זה המקרה כשמדובר במנסון. אולי לא כשמדובר בבוסוליי (חשבתי שהוא נרצח? או שמא הוא רצח, בפקודת מנסון).לגבי הארפר אנו לא יודעים עדיין את העובדות לאשורן (כרגע, הוא מכחיש). אבל, קחו את המקרה הזה, שהתפרסם באנגליה לפני ימים ספורים בלבד, והפך לשיחת היום בין חפרפרותיי:

http://news.sky.com/story/1173936/lostprophets-ian-watkins-admits-rape-attempts

סולן של להקה פופולרית שכנע מעריצות לאפשר לו לאנוס את ילדיהן הקטנים, אחד מהם תינוק. מדובר בהתנהגות שנמשכה זמן רב, באופן שיטתי, והיא היתה קשורה קשר בל-ינותק מהעשייה המוזיקלית שלו: הוא השתמש במעמדו - וכן בקשריו בהשגת סמים, איך לא - על מנת לעשות את מה שעשה. ללהקה לא נשאר, כנראה, אוהד אחד לרפואה - כולל חברי הלהקה האחרים, שלא רוצים בכלל לשמוע מכלום.

 

[Barmelai]

ואם בהרפר עסקינן

רוי הרפר נכלל ברשימת האמנים שהשתתפו במופע הצדעה לזכרו של ברט יאנש, לפני שלושה ימים. עוד ברשימה - אריק קלפטון ורוברט פלאנט. הרפר העומד בפני משפטו שייערך באוגוסט וכרגע משוחרר בערבות, ביטל את השתתפותו.

 

[arieltr]

קראתי עליו פעם ואז שכחתי ממנו

מרתק אבל מעולם לא ראיתי את האלבום הזה בחנויות מסביב לצערי.

 

[Celluloid Hero]

מה עם רודריגז?

יתאים?

למעשה פה נגמרים לי הפולקיסטים שאני מכיר..

 

[Barmelai]

כן

ומה עם רוי הארפר?

 

[Barmelai]

עוד

טאונז ואן זאנדט

ביל פיי

דייויד קרוסבי

יורמה קאוקונן (הוט טונה וסולו)

ג'ון הרטפורד

ג'ימי ספיריס

בוב ת'יל הבא עלינו לטובה

מיק סופטלי

ריצ'רד תומפסון

 

[Theoretical Fool]

לא מסכים

האסוציאציות שלי לא הולכות לכיוון הזה, למרות שאני אוהב מאוד את חלק מהאמנים שהזכרת (ואן זאנט במיוחד). קרוסבי ענק, ויש מצב שב if i could only remember הוא מתקרב קצת לאווירה הזאת, אבל גם לא בדיוק. השאר לא ממש, לטעמי, אבל שוב, זה עניין של אסוציאציות. ג'ון מרטין (שהוזכר למעלה) ממש רחוק מזה. יש מצב שאני סתם מקשקש בשכל או לחלופין סתם מרגיש משהו מסויים שאנשים מרגישים אחרת..

 

[oren29at]

תאשים רק את עצמך

זריקת שמות ללא דוגמאות מוזיקליות כמוה כ, ובכן, זריקת שמות ללא דוגמאות מוזיקליות.

למה ג'ון מרטין לא? זה "לא" גורף, או "לא" שמתייחס לחלק ספציפי ביצירה שלו?

 

[Theoretical Fool]

אני מכיר רק את solid air

והוא נשמע לי, בלי להעליב, כמו פסקול למסעדה ניו יורקית יאפית. כלומר, לא בכיוון האאוטסיידרי-אינטימי של החבר'ה האחרים. המילה "אאוטסיידרי" היא לאו דווקא במובן של מוזרות מוזיקלית קיצונית, אלא סוג של מוזיקה וגישה שזורקת אותך לעולם מהורהר שכזה. יהיה לי קשה לפרט יותר מזה, אבל אני אנסה:
טים באקלי למשל - השירה הנמרחת שלו, עם המהומים,
טם הארדין עם הקול השביר והקצת מוזר ולא יציב שלו, אבל המאוד חם, בכל זאת.
צ'ט בייקר עם הקול הילדותי קצת והטיפה מוזר שלו, לא ממש נשמע כמו אף אחד אחר (חוץ מוינסנט גאלו).
האינטונציה המוזרה של וויל אולדהם וכאילו אוטיסטיות שלו.
וכו' וכו'
כל אלה איכשהו מתקשרים לי אחד לשני.
לטאונז ואן זאנט לעומת זאת, יש קול נעים, יציב ובטוח, וגם בשירים האפלים יותר שלו אתה שומע אדם ברור ומרחבים פתוחים.
אצל החבר'ה האחרים אני רואה בעיקר חדר סגור (כמו שהצלולויד נדמה לי אמר), משהו מאווירה בקליפורניה של סוף הסיקסטיז, או הופעה איפשהו באולם לא גדול. עזוב, סתם שטויות שלי....

 

[Theoretical Fool]

לגבי סוליד אייר

אני מבין את כוונתך, אבל אני שומע שם יותר אינטימיות מאולצת ומודעת. זאת הבעיה שלי איתו.

 

[oren29at]

איך בדיוק "בלי להעליב"?

למעשה, הייתי מזמין אותך לדו קרב עד המוות, אילולא הייתי צלף גרוע במיוחד, וגם שונא נשקים (בשירות הסדיר שלי הצלחתי להימנע מלירות בנשק האישי במשך 8-9 חודשים רצופים. כשהשתחררתי החזרתי לנשקיה ברזל חלוד ששכח איך נדרכים ויורים, והיה משתעל את הכדורים החוצה).

מוזר ומעניין- Solid Air היה אחד מאלבומי מרטין האחרונים ששמעתי. לפניו הצלחתי להקיף חלק גדול מהתקופה ה"קלאסית" שלו- 1968-1980- והתאהבתי בו ממש. האינטימיות שלו רחוקה מלהיות מאולצת ומודעת. למעשה, אפשר לחבר אותו לחבורה של מוזיקאים שמחזיקים שני דברים במשותף: שייכות לז'אנר הפולק-רוק הבריטי (יהיה אשר יהיה), ושייכות לחברת התקליטים Island שהחזיקה רשימה די מכובדת של אמני פולק רוק כאלה: מפיירפורט קונבנשן ויוצאיה- סנדי דני וריצ'רד ת'ומפסון (ולינדה גם), דרך ניק דרייק, ועד לקט סטיבנס, האס הגדול, התרנגולת שהטילה את ביצי הזהב הגדולות ביותר.

מרטין היה חבר טוב של דרייק. לא היה לו את הכישרון המזוקק של דרייק, אבל היו לו תעוזה וחוסר מנוחה שגרמו לו לנוע קדימה, נדחף ע"י המוזיקה וגם דוחף אותה ללא לאות. אני לא אתיימר לספק את המדריך המלא לאלבומי ג'ון מרטין, אבל כמה מילים על חלק מהאלבומים:

את שני הראשונים- London Conversation ו The Tumbler- שמעתי בחצי אוזן. הם אופיינים לסוגם- סינגר סונגרייטר וגיטרה. אפשר להתאהב בהם במצב הרוח המתאים, אבל לא בכל מצב.

את הקפיצה הגדולה שלו מרטין עשה באלבום הראשון (מתוך שניים) עם אשתו דאז, בברלי. מי שאוהב את ניק דרייק, ובעיקר את Bryter Layter שלו, חייב להחזיק גם את Stormbringer של המרטינים. זה אלבום יפהפה, עם עיבוד פסנתר נהדר בחלק מהשירים. ג'ון מרטין כתב כמה שירים אדירים ממש, את חלקם שרה בברלי בקול גרוני למדי, אבל נעים. מרטין לא אינטימי פה בהגשה שלו, אבל זאת לא נקודת החוזק של האלבום בכל מקרה. באלבום הזה מתאהבים כבר בשלב העטיפה שלו. מומלץ בחום

http://youtu.be/edX0CCOmCT8

http://youtu.be/hE_nbrW5cMU

http://youtu.be/sy-p_aSaF5s

האלבום השני (והאחרון) של הצמד, Road to Ruin, פחות טוב מקודמו, אבל יש בו מספיק שירים טובים שיגרמו למי שהתאהב במרטין לצרף אותו לתקליטיה שלו.

אחרי שני האלבומים האלה חברת התקליטים שלחה את בברלי לבית, ואת מרטין לקריירת סולו. התוצאה היתה שלושה אלבומים מופתיים ממש, שבהם מרטין הצליח לצאת מהפולק-רוק הבסיסי שלו לעבר כיוונים מוזיקליים אחרים (ג'אז, בלוז), אבל גם להתכנס יותר ויותר אל תוך עצמו, ולעשות מוזיקה מתוך הבטן שלו, ולאו דווקא מתוך מחשבה על קהל יעד כלשהו.

לפני לא הרבה זמן כתבתי כמה מלים על Inside Out של מרטין. אולי אם תשמע אותו תבין טוב יותר למה אני מתכוון

http://www.tapuz.co.il/forums2008/articles/article.aspx?forumid=552&aId=108186

הלאה: Sunday's Child שיצא ב 1975 הוא אלבום בינוני, סוג של דריכה במקום. One World מ 1977 נחשב לאלבום מעולה, אבל לא שמעתי אותו מספיק כדי לחוות דעה. Grace and Danger מ 1980 הוא אלבום פנטסטי וכואב, שמתעד את הפרידה של ג'ון ובברלי. מוזיקלית, לעומת זאת, הוא בוהק ומופק היטב, ולא נופל לתוך סכמה צפויה של "אלבום אינטימי/קטן/כואב". הוא כואב, אבל בדרכו הלא פחות אפקטיבית

http://www.youtube.com/watch?v=rhcu6HBoifs&feature=share&list=PLE8E6E844B7E18413

http://www.youtube.com/watch?v=WTsrobaw7g8&feature=share&list=PLE8E6E844B7E18413&index=5

 

[Theoretical Fool]

תן לי לגלות לך סוד, אבל אל תגלה לאף אחד:

אני לא אוהב את ניק דרייק. יותר נכון, הוא לא מזיז לי כלום. מאוד סטרילי, אפילו יפה, אבל נאדה. לא עושה לי כלום. לא רע אבל לא טוב. אני יודע שזה לא פייר להגיד, כי זה קרה רק הרבה שנים, אבל הוא באמת נשמע לי לפעמים כמו פרסומת לפולצווגן...
את ג'ון מרטין אי אפשר להגיד שאני מכיר מספיק. שמעתי רק את סוליד אייר ואת לונדון קונברסיישן (שהיה טוב יותר). מהפולק הבריטי, אני למעשה אוהב רק את כנופיית פנטנגל - בראשם של ג'אנש ורנבורן. וגם את דונובן, אם אפשר להכניס אותו לאותה קופסא של פולק בריטי. למעשה, פולק סקוטי.
בכל מקרה, חסר לכל התומפסונים, דרייקים, סטיבנסים, מרטינים, קונבנשנים משהו מבחינתי. אולי זה קצת Edge, לא יודע. לא טוב בהסברים על מוזיקה

 

[Barmelai]

קח עצה ממני

קנה שכפ"ץ ותתחיל לבדוק מתחת לאוטו בבוקר.

 

[ציףציף1000]

אמנם מוזיקה זה עניין של טעם וריח וכו'

אבל אתה באמת מפספס משהו כאן עם הפולק הבריטי. זו אינה מוזיקה סטרילית בכלל (בטח לא ג'ון מרטין...). אלא שה-edge אותו אתה מחפש מצוי בין השורות, בין התווים. רוב רובם של החברה האלו הם ממעמד הביניים ומעלה; רוק רועש ובוטה זה לא דרך הביטוי עליה חונכו. את הצד האפל של החיים הם העבירו דרך הדיסוננס, בין המלודיות והמילים, לין הביצועים, והעיבודים. יש המון edge אצל דרייק, אם מוכנים להחשף לו (זה לא פשוט. איאן מקדונלד המסכן נכנס לפרדס, והלך לאיבוד שם). מוזיקת פרסומות זה לא.

אגב דרייק, ובנימה קצת יותר מבודחת - בכל זאת עכשיו יום שישי - הצצתי לעמוד הפייסבוק של דונובן לפני שעה קלה. לכל אחד יש את החטאים הקטנים שלו ושלה, והגילטי פלז'ר שלי הוא לראות איך דונובן עושה צחוק מעצמו. שמו הולך לפניו כאדם יהיר הלוקח לעצמו קרדיט על הצלחות של אחרים, במיוחד על הביטלס וה"אלבום הלבן" שלהם מ-1968. הוא בכלל טיפוס משונה, בעל אופי בעייתי, אפילו לדברי ילדיו-שלו. אמן אחר עם רקע כשלו היה מזמן ממנף את ההיסטוריה המוזיקלית שלו לשיתופי פעולה עם אמנים אחרים והנחלת מורשתו בצורה מסודרת ועם יחס"צ רציניים. אבל דונובן ככל הנראה שרף את הגשרים, ולא נותרו לו הרבה חברים וקשרים בתעשייה.

אניוויי, דרייק הוא אמן יותר מוערך ממנו כיום, וזה כנראה חורה לו. הוא העלה לעמוד הפייסבוק שלו "פואמה" על דרייק, בה הוא - איך לא - לוקח קרדיט לעצמו על השגיו האמנותיים של דרייק (וגם הפואמה sucks).

אני לא בטוחה שמותר להעתיק לכאן, אז הנה הלינק:

https://www.facebook.com/photo.php?...2222812992.126336.185320642992&type=1&theater

ולמען הסר ספק: יש לי את כל האלבומים של דונובן עד שנת 1973 ועד בכלל, למעט שניים, ועוד אחד מ-77. ואת כל האלבומים של דרייק.

 

[Barmelai]

The Drake

בעברית זה נשמע יותר טוב.

 

[האוזן המחתרתית]

אם היו מצמידים לי אקדח לרקה

ומאלצים אותי לבחור בין הפולק הבריטי לזה האמריקני... כנראה שגם אני הייתי בוחר באחרון.

אבל יש בפולק הבריטי משהו מכשף ביופי שלו. הרבה יותר אוניברסלי מהפרטיקולריות האמריקאית.

 

[Barmelai]

מסכים לא מסכים זה מה יש

זאת כל המחסנית שלי, עצרתי רגע לפני דיפ פרפל.

 

[Theoretical Fool]

חחח

בוב ת'יל אגב - אתה מתכוון לבחור מהג'אז?