נשברתי.

לילית3

New member
ברוריה- ברוך שובך ציפורה נחמדת

מה קורה? מתי את באה לבקר?? אולי סתם תתקשרי??? ואולי אני אבוא סו"ס לעיר הקודש לחזות בזיו פניך??? שמעתי שיש במוזיאון תערוכה של שאגאל. האמנם??? בראשך ללכת?? מצטערת אבל לא התחשק לי להכנס לפרטי
 

לילית3

New member
והשיר הזה מוקדש לדידית -

אל תפחד / אהוד בנאי אל תפחד/י את/ה לא לבד הייתה זו דקירה קטנה זעזוע פתאומי ומהיר, נכון, איבדת שליטה לרגע לא היית מספיק זהיר, ועכשיו פעמוני אזהרה מצלצלים בראשך אתה רוצה לשכוח להתחיל מהתחלה אז תאמין שאם קלקלת אתה יכול גם לתקן, כן, כן. אל תפחד אתה לא לבד. אם יחזור שוב רגע הפחד אבוא להושיט לך יד תמיד אהיה קרוב אליך לחבק במקרה שתרעד עכשיו פעמוני אזהרה מצלצלים בראשך אתה רוצה לשכוח להתחיל מהתחלה אז תאמין שאם קלקלת אתה יכול גם לתקן, כן, כן. אל תפחד אתה לא לבד לא לבד!!! אני מעריצה את היכולת שלך לשתף בדברים כל כך אישיים בפורום. כל כך הרבה פעמים רציתי לשתף את חברי הפורום במה שעבר עלי בתהליך היציאה בשאלה ולא העזתי..., הגירושים, הורדת כיסוי הראש, תחושת הריחוף הזו - שעשיתי את הדבר הנכון ואח"כ - הנפילה. כי הנפילה הזו היא כנראה מתבקשת. זה קשה לעמוד בפני המציאות לגמרי לבד, ללמוד קודים חברתיים, להבין שאת לגמרי לבד בעולם ואת האחראית הבלעדית לאיך שהחיים שלך נראים. וסליחה שאני מדברת על עצמי אבל הדבר שהיה לי היה קשה לגלות הוא - שכל אותה תקופה של השינוי, הרגשתי מאד חזקה, ממש על גג העולם ואז הבנתי שבעצם מקור הכוח העיקרי שלי לא היה ממשי אלא נשען בעיקר על כל הדברים שמרדתי בהם. כל אותם דברים ששנאתי, שהפריעו לי שרציתי להוציא אותם מהחיים שלי. רק אחרי שעשיתי את השינוי הזה, גיליתי שאין לי יותר למי/למה להתנגד ושבעצם אין לי מושג איך אני כן רוצה לראות את החיים שלי. מהי משמעות החיים? לאן אני הולכת? הרגשתי שאני עומדת בפני ריק מוחלט. מה זה העולם הזה בכלל? אין לי תשובה לתת לך ואף אדם אינו דומה לאחר, ולמרות הדימיון היחסי בפרטים הכלליים, הרי כל אחד עובר את השינויים בחייו באופן שמתאים לו בלבד. אני באופן אישי, ניסיתי "לברוא" את העולם שלי מחדש. ולנסות קודם כל לגלות מה אני אוהבת, מה אני רוצה - כשהדגש הוא על אני!!! לא מה החברה שסביבי מכתיבה או רוצה או מצפה. ואת יודעת מה?? למרות הקושי הגדול שאת מתארת, אני מקנאה בך. יש לך את הפורום, יש לך את הלל, יש לך כל כך הרבה אנשים שאוהבים אותך. אחד הדברים הקשים שאני התמודדתי איתם בחודשים האחרונים מאז שנכנסתי לפורום הייתה ההכרה הכואבת שאני, נאלצתי לעבור את כל זה לגמרי לבד. אף אחד לא הזדהה, אף אחד לא חיבק, הרבה חברים הפנו עורף...גם אלו שלא הפנו עורף, כבר לא ממש עניינו אותי, לא נשאר מכנה משותף לחברות ביננו. ודי לעכשיו, מרוב דמעות אני כבר לא רואה את המקלדת
 
אהוד בנאי לא כל כך רלוונטי כאן בפור

אהוד בנאי חוזר בתשובה ועמוק עמוק בתוך האמונה,כך שמסתבר שהיד שמושטת לו זאת לא היד שתוכל לסייע לדידית. היד שלי מושטת בשמחה ,אבל מנסיון היא לא משהוא.
 
בטח שהוא רלוונטי!

שני דברים לי אליך: לילית3 כתבה בדם ליבה, אם לא שמת לב. לא פוסלים במחי יד הודעה מרגשת כזאת. דבר שני, מה זה מעניין מה קורה עם הפזמונאי/משורר/זמר? השיר שלו ישות בפני עצמו ועל זה מדובר כאן.
 

אבזץ

New member
עוקר הרים ולא בכדי .

עוקר הרים במחי יד. אהוד בנאי הוא תשובה, ומי שעמוק בתוך התשובה ועדיין לא השתחרר מאי אלו גחמות, ראקציות לדת זה, ובמחילה מכבודך, אתה ולא אחר.
 
שטויות.

א. לשיר יש חיים משלו. ב. גם אם אהוד בנאי מאמין באלוהים, אין זה אומר שהוא הופך להיות קר ומנוכר לכל אזרחי העולם החילוניים. אני מציע שתנסה ליצור איתו קשר (אני עשיתי זאת) ותיווכח בעצמך עד כמה אתה טועה.
 

ברוריה2

New member
אהוד בנאי כותב כאדם. השירים שלו

הם שירים של אדם שחי ובועט במציאות שלנו. גם אם הוא היום חובש כיפה ולומד קבלה so what.זכותו המלאה. הייתי בהופעה שלו באומן 17 לפני שטסתי להודו, באמצע "חומת מגן". היה מפוצץ באנשים. הוא עמד על הבמה ואמר במבוכה ובהתרגשות: "לא האמנתי שיבואו בכלל" ואנחנו הירושלמים התרגשנו איתו בדמעות (רב הבנים שלנו היו אז בשטחים..) הוא שר בהופעה גם שירים מהאלבום החדש שאני מחכה לו בקוצר רוח. ותהיה בטוח שאלו לא שירי הלל ותשבוחות לריבונו של עולם...
 

ברוריה2

New member
כמה חיפשתי את המילים המדויקות!

ולא מצאתי. אז א. תודה. ב. אני כמה דקות מול המיקלדת שוקלת מה לכתוב לך בעצמך. אבל זה כבר יהיה בטלפון. ג. דבר אחד כללי הוא שגם אני חושבת לאחרונה על איך היו החיים אז בלי האינטרנט והכבלים ולחשוב שזה היה רק לפני כמה שנים. הכל כל כך השתנה! כי גם אם רצית לא ידעת איפה לחפש בכלל. ה.ל.ל היתה אז בשבילי גוף אמורפי אפל ונכלולי כי זה מה ששמעתי עליו ולא היה סיכוי בעולם שאפנה לשם.. ולגבי הבדידות, אני חושבת שהיא כיום מנת חלקו של רב האנושות המערבית. זה חלק מהענין. יתכן שלנו, שבאנו מקהילות מוגדרות ומחיים ששואבים נחמה מקיומו של אל-אב בשמים, קשה עוד יותר להתמודד עם זה. ואין כמו Roger Waters לבטא את זה: If you should go skating On the thin ice of modern life Dragging behind you the silent reproach Of a million tear stained eyes Dont be surprised if a crack in the ice Appears under your feet You slip out of your depth and out of your mind With your fear flowing out from behind You as you claw the ice *** אני יודעת שאולי זה בבחינת "צרת רבים חצי נחמה" אבל רבים מאד ממכרי החילונים סובלים מבדידות ברמות שונות. זה כנראה תוצר לואי של התפרקות ערכים ואמונות. החיים הריאליסטים, ללא כחל ושרק וללא סיפורי אגדות שיעזרו לנו לחיות את החיים הללו כאילו במן פנטזיה של קדושה. אז נכון, בחרנו להיישיר מבט לחיים אבל קיבלנו אותם עם הבעיות שלהם. ואף אחד לא הבטיח לנו גן של שושנים. אני לא יודעת מאיפה היו לי את הכוחות לעבור את השנים הנוראות האלה ואת כל התקופות הקשות שעדין באות לעיתים תכופות. אולי האמונה בעצמי ואולי חוסר הברירה. אבל זה תקופות כאלה וזה עובר. מפלסים את הדרך. ואת עשית את זה בהצלחה מעוררת הערצה!
 
הרבה כאב בין השורות ../images/Emo24.gif

לא ידעתי שהתגרשת בגלל החזרה בשאלה? לא שמתי לב בכל אופן. החיים האלה קשים, ואני מזדהה עם כל התיאורים שלך לגבי החיפוש העצמי שעוברים היוצאים עד שמוצאים את ה"אני" הפנימי שמנחה אותם. אני, לצערי, עוד לא מצאתי את כל כולי, ואני במחשבות רחוקות בשנה האחרונה. הייתי מקדיש לך שיר ביידיש אבל הרי לא תביני, בכל אופן הנה הוא כפי שהבאתי אותו בפורום יידיש. השיר מדבר על איש מבוגר שמנסה להשתלב במשחק ילדים. הוא מנסה לשכנע אותם בכל מיני טיעונים שיכניסו אותו למשחק... האם הוא מצליח? לא ברור. שיר עצוב ונוגה שנראה לי משום מה מתאים לכאן. מוקדש לך באהבה: שפּילט אײַך, ליבע קינדערלעך – דער פֿרילינג שוין בעגינט! אוי, ווי בין איך, קינדערלעך, מקנא אײַך אַצינד הוליעט, הוליעט, קינדערלעך כּל-זמן איר זענט נאָך יונג ווײַל פֿון פֿרילינג ביז צום ווינטער איז אַ קאַצנשפּרונג שפּילט אײַך, ליבע קינדערלעך פֿאַרזוימט קיין אויגנבליק נעמט מיך אויך אַרײַן אין שפּיל פֿאַרגינט מיר אויך דאָס גליק קוקט נישט אויף מײַן גרויען קאָפּ צי שטערט דאָס אויך אין שפּיל? מײַן נשמה איך נאָך יונג ווי צוריק מיט יאָרן פֿול מײַן נשמה איך נאָך יונג און גייט פֿון בענקשאַפֿט אויס אַך, ווי גערן ווילט זיך איר פֿון אַלטן גוף אַרויס שפּילט אײַך, ליבע קינדערלעך פֿאַרזוימט קיין אויגנבליק ווײַל דער פֿרילינג עקט זיך באַלד, מיט אים דאָס עכסטע גליק [אני לא מוכשר בתרגום, לכן אשאיר אותו כך] לפרטים נוספים על השיר, כאן. הרבה אהבה וכאב יש בפורום הזה.
 
ליההההההההההההההההה - ../images/Emo24.gif

את כבר מודעת לסדר היום המטורף שלי (אני עדיין בעבודה, אם זה מעניין אותך. לפחות לעוד שלוש שעות). אני משתדל להתעלם מהפורום (כדי לעשות את העבודה כמו שצריך) אבל מידי פעם אני חייב להציץ ולקרוא. קראתי את ההודעה שלך וכמוך, גם אני התחלתי להזיל דמעות. היי, ילדה! גם אני -כמוך- מכיר את תקופת הלבד. גם אני בתחילת הדרך לא נקלטתי בה.ל.ל. והתגלגלתי לבד. יקירתי, רק טוב שיהיה לך. זה מגיע לך.
ועוד
 
וואו לילית

אני לא יודעת מתי יצאת, ברמה הרגשית זה כנראה לא כל-כך משנה. דברים שהם כל-כך טוטאליים ועמוקים לא עוברים, טיפה גרוד בפצע והוא מתפרץ. אלוהים, איך עברת את זה לבד? איך??? גם אני בהתחלה שפגשתי בפורום קינאתי קצת. אני תמיד קולטת הכל מאוחר. על הלל שמעתי רק לפני שנתיים ומשהו, הלכתי על-מנת להתנדב בדיוק רגע לפני שפגשתי את בנזוגי ועקרתי לפריפריה. על הפורום שמעתי כמוך, לפני כמה חודשים. לא תארתי לי שאני אשאר כאן כל-כך הרבה ועם הזמן אני מגלה כמה זה היה לי חסר, להיות עם בני מיני. ליוצא בשאלה, אם הוא לא מכיר יוצאים אחרים, אין את בני מינו להתיעץ איתם, לבכות איתם, להישען עליהם כשהראש שוקע מטה מטה. כשהתחלתי לכתוב בפורום שמתי לב שאני משתמשת בשפה שהיתה לי "פעם", וככה הבנתי כמה זה עדיין כאן, קרוב, בלב. הרבה זמן חשבתי שאני עוף בודד, כמאמר השיר המופיע בפתח אחד מספריו של קסטנדה (השיר עצמו של מישהו אחר): חמש סגולות לו לעוף הבודד. האחת, שהוא נוסק אל הגבוהות בפסגות השניה שמקורו מופנה לשחקים השלישית שאין לנוצותיו כל צבע ידוע הרביעית, שאין הוא זקוק לחברת איש אפילו לא לבני מינו החמישית, ששירתו חרישית חרישית וזה מה שחשבתי שאני. כל-כך הייתי שקועה בלבד הזה שנים שבתות וחגים בדירה השכורה, כמעט רק אני והקירות, עד שאפילו לא העלתי בדעתי שיש אופציה אחרת. הרגשתי בת מזל שיש לי חברים ביומיום, גם אם הם לא יכלו לגמרי להבין, גם אם לא רציתי למלא איתם את החלל החסר כי הרגשתי שזה לא הוגן, להם יש איפה להיות, רק לי לא, ולא רציתי להטיל את זה עליהם. ואלוהים איך הצלחת לילית, עם לחצים הרבה יותר גדולים, עם אובדן של זוגיות, איך??? רק אחרי שפגשתי את הפורום הבנתי שאפשר גם אחרת, שיוצא בשאלה לא חייב להיות עוף בודד, שזה נורא להיות עוף כזה, שכל אחד, אבל כל אחד, זקוק לחברתם של בני מינו. אז עכשיו את איתנו לילית, פעם יוצא בשאלה תמיד יוצא בשאלה, עם ניואנסים דומים, עם מחשבות דומות, עם קודים דומים ועם כל קווי הדמיון והשוני שלנו. עם בני מיננו. ואני שמחה שאת כאן ואני שמחה שאני כאן ושאנחנו יכולות להחליף כמה מילים על המקלדת, וגם לחלוק כמה תחושות.
 

ידו בכל

New member
ליאה ../images/Emo24.gif מכל ה ../images/Emo23.gif

דברים מרגשים ואישיים כתבת שבאמת נוגעים במקומות עמוקים אצל כולנו.. באיזה שהוא מקום המיפגש המציאותי עם האנשים כאן מהווה סוג של גילוי על מה היה קורה "אילו". מה היה קורה "אילו" החברים הישנים שהפסיקו לעניין אותנו בגלל שתפסנו כיון אחר, היו ממשיכים באותו כיוון שלנו. נהינו סנטימינלים לעת זקנתינו אבל מותר
 
../images/Emo39.gif אני רוצה להקדיש לך שורה משיר

אני בטוחה שמאיר אריאל ז"ל לא יכעס (להפך!) אם אני אוסיף מילה. אל תפסיקי לבכות ולבזבז טיפות מלח כל כך יקרות. הם מורידים את מפלס המלח במלח וצריך את הדמעות שלך לפת שחרית. (היכנסי כבר לאוטו וניסע) הדמעות שלך כל כך יקרות לי! אני מקווה שאת יודעת שאנחנו מפנים את כתיפנו לראשך, מחבקים אותך, ומלטפים את דמעותיך מלחייך. בעניין החיים. ללמוד לחיות זה אחד הדברים הקשים ביותר. יש את כל העבר על גבינו וכל העתיד על ראשינו ואנחנו צריכים לזכור לחיות את ההווה. זאת וואחד מיומנות. כי עם כל זה שצריך לזכור לחיות את הרגע אי אפשר (ולא צריך) להתעלם מהעבר והעתיד. אני מודעת לפרדוקס (והוא חביב עלי) - זה פרדוס החיים. והחיים קשים. אז נכון שלפעמים קשה יותר כשהבדידות עוטפת, אבל אין כמו הידיעה שאני בניתי את עצמי, את תפיסת חיי ואת עולמי בשתי ידיי הקטנות. לגמרי לבד (WITH A LITTLE HELP OF MY FRIENDS), במו עצמי. ואז אפשר ללכת בחזה נפוח ולהזכיר לעצמך - אני מלכת העולם! ולדעת שזאת האמת לאמיתה. אין טעם לעולם, אין מטרה. פתרתי בתשבץ אימרה של א. פראנס (אין לי מושג מי זה) שאומרת: איננו יודעים מה לעשות בחיינו הקצרים עלי אדמות ואף על פי כן אנו תובעים חיי נצח. ואני רוצה לנצל את ההזדמנות ולהזכיר לך שתמיד, אבל תמיד! יש אי שם מישהו חושב עליך מישהו אוהב אותך עכשיו יש אי שם >ספל חמאה חושבת שאתן הכי גדולות בעולם!<
 

חי אדר

New member
ל- לילית3

בצד הודעתצה המרגשת של דידית, אני מוצא שגם הודעתך ספוגה ומהולה במנה גדושה של כאב ויגון. ברצוני להביע השתתפות והיזדהות עם מה שתיארת. אכן, לא קל לשאת את הנטל לבד. אך מה לעשות, המציאות טומנת בחובה התמודדויות שונות. ויישר כחך על כי יכולת לגבור על הכל. לכל אדם, חבילת כאב אשר הוא נושא על שיכמו, מי מעט מי הרבה. ותחושת הבדידות, על אף חסרונותיה יש בה קרן אור יפה. באותה מידה של כאב כך מידת האושר יחודית ופרטית. בשעה זו, אני מניח כי כל חברי הפורום יהיו גם לך ליד תומכת ואוהבת. והדבר החשוב: לא לראות את רגע הכאב ורגע הבדידות כמשבר, אדרבא הם בעצם הביטוי לחידוש הכחות ולהיערכות לקראת המציאות החדשה. מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך, האור הוא המחשבה שהכל יהיה טוב
 
למעלה