נמאס מהנידנודים

[vered4]

אפשר לעזור לילד להתגבר

על מכשול שיש לו. לפעמים יש לילד צרכים שנובעים מליקוי מסוים, להענות לצרכים האלה ולא נסות ל"תקן" אותם במקביל גורם לחיזוק הליקוי. אם למשל זה חוסר בטחון, אז מצד אחד צריך לתת לו המון חיזוקים, אבל מצד שני "אסור" לדעתי לוותר לו על התנסויות. במקרה שתארת, את לא חייבת למנוע ממנה את הצורך שלה, אבל את כן יכולה לנתב אותו כך שיהיה לך נוח איתו. (אצלי היה מספיק להגיד שזה ממש לא נוח לי). כי לפעמים נוצרת בעיה, כשילד חש את "חוסר הנוחות" של ההורה ומפרש את זה כדחיה. כמו במקרה שתארתי פעם, לגבי הילד שלי שאוהב שאני לוקחת אותו על הידיים לגן וחזרה (מהאוטו). הייתי יכולה להגיד שהוא מספיק גדול, אבל אין לי בעיה לקבל את זה, מצד שני אין לי בעיה להגיד לו אם לא נוח לי והוא מקבל את זה.

 

[נדיה של הארבעה]

הצלחנו להפחית את כמות הנדנודים

בערך בחצי (וגם זה יפה! הילדים, כמו כולנו, אינם מושלמים...) בשיטה הבאה: כשהילד מתחיל לנדנד אנחנו אומרים: "שמעתי אותך, אנ חושבת על זה/אני עסוקה כרגע, ואני אעשה את זה/אענה לך ברגע שאוכל. עכשיו כדאי לך לעזוב אותי במנוחה כי זה רק מרגיז אותי ולא יועיל לך בכלום". אם הילד ממשיך, תגידו: "שמעת את התשובה שלי". אם הוא ממשיך (והוא ממשיך, הרי זה בדרך-כלל הצליח לו בעבר) פשוט תתעלמו לגמרי מהנדנודים, לכו לחדר אחר וכדומה, שינו נושא, תתחילו לזםזם שיר, בקיצור תנו לו להבין שהשיחה הזו הסתיימה.הקונץ הוא שאסור להתעצבן. אחרי בערך 100 פעמים שאתם עונים ככה, בסבלנות, הילד קולט את המסר והשיטה מתחילה לעבוד. כבר שמעתי את אריאל משתמש בה עם משה

 

[אינה של יערה ואלה]

נדיה, I'm impressed...

לך יש ארבעה, כלומר הצלחת להפחית את כמות הנדנודים למה שמתרחש אצלי בבית עם שתיים

עכשיו תמצאי לי בבקשה פתרון לקושיה הבאה: ילד שואל אותך שאלה. את חושבת על התשובה במשך שנייה וחצי (לדוגמה: "אני רוצה להכניס את הבובה למדפסת". "לאא!!" "למה?" המממ. צריך לחשוב על תשובה מנומקת היטב. בינתיים השאלה או הבקשה חוזרת על עצמה בוריאציות שונות עוד 4 פעמים, ועוד כ-10 פעמים אחרי שענית את התשובה המנומקת היטב.)

 

[תמר אדר]

אסביר בשבריר השניה למה לא גם-

על מנת שהילד יבין וידע. אומר לילד שזה לא מקום לבובה וגם לא ניתן להכניס, אסביר לו שהבובה יותר גדולה וגם אמחיש לו שיבין.אתן לו אפשרות אחרת כמו:"מה דעתך שנמצא מקום אחר שהבובה יכולה להיכנס וזה גם יתאים לה?" עלול להיות מצב שההסבר מאוד ימצא חן ושוב יחזר על המעשה, ואת שוב תסברי ותמצאי פיתרון כמו: "בוא נמצא ביחד מקום אחר שיתאים לבובה". את לא מציינת את גילו. אבל דעי לך סוד הקסם - סבלנות. בהצלחה

 

[אינה של יערה ואלה]

תודה, היא מבינה מצויין למה

כשאני מסבירה לה. נקודת התורפה היא השניה וחצי שלוקח לי, אמה הסנילית בת השלושים, שהמוח שלה כבר לא מה שהיה פעם, לנסח בראש תשובה מתקבלת על הדעת. באותה שניה וחצי היא שואלת שוב ושוב ושוב עד שכבר שכחתי מה רציתי לענות לה.

 

[תמר אדר]

אל יאוש, ואל דאגה -

אם הסינליות לא תקפה אותי כאישה שהארבעים נושפים בעורף, אמא לארבעה, עובדת חמש וחצי שעות עם 35 ילדים. אל לך לדאוג. אל תמתיני לשוב ושוב, תעני . ואם את בשלב של לזכור מה בעצם את עושה שם תומרי למתוקה שלך שתמתין רגע בבקשה. ולאחר שהתינה מעט. תומרי לה שאת מאוד גאה בה ובקשי ממנה שתחזור על השאלה או הבקשה. עלייך לזכור שגם אנחנו נמצאות לפעמים באותו מצב של הבת שלך. ואוי כמה שזה מרגיז שנותנים לנו להמתין! הבנה.

 

[דסי אשר]

אינה,זו הנקודה- לא להתרגש. מותר לה

לנדנד, מותר לך לא להתרגש הנידנוד, מותר לך לחשוב לאט, מותר לך גם לא לדעת. הכל מותר. היא בוודאי מרגישה שאת נלחצת מזה שאת חושבת שאת סנילית, ואין לך תשובה מנוסחת ומשכנעת היטב לגילה, תוך שניה. שוב, הצורך להיות אמא מושלמת? למה? דסי

 

[אינה של יערה ואלה]

כי כזו אני ../images/Emo8.gif

 

[דסי אשר]

רוצה לקבל קצת חוסר מושלמות ממני?

עם תעודות = עדויות ילדי, לטוב ולרע. דסי

 

[נדיה של הארבעה]

אני לפעמים שואלת אם יש להם

כפתור כמו בטייפ שעושה "פאוז"...

האמת היא שלכל דבר אפשר למצוא פתרון אם את לא עצבנית. כדי לא להגיע למצב של להיות עצבנית, את מתריעה מראש. "כשאומרי לי 10 פעמים אותו הדבר הראש שלי יוצא לגמרי מבולבל. תני לי רגע לחשוב בשקט". בסוף הם קולטים את זה. את גם נמצאת בשלב קשה מאוד, שהם עוד לא יודעים לחשוב בראש. כל מה שיש להם בראש הם אומרים. תחשבי שאם את היית עושה את זה היית נודניקית לא פחות מהם. כשאיראל היה בשלב הזה, הרגשתי שאני תכף משתגע כי אין לי מתי להשחיל מחשבה, לא רק מילה. עם הבאים בתור זה משום מה יותר קל. כשהם לומדים לחשוב בראש ולא לתמלל את הכול כמות הקשקשת יורדת ואז נשאר רק הנדנוד ה"תכליתי" שמטרתו להשיג את המ שרוצים. ואז- ראי את התשובה שלי למעלה

 

[תמר אדר]

ושוב חוזרים לסוד הקסם-

סבלנות, אני יודעת על מה את מדברת אז בואי להתנחם יקירתי, ארבעה בבית ועוד 35 . והינה ראי הפלא ופלא אני עדיין שפוייה וסבלנית. עצה לי אלייך- ברגע שאת מרגישה שעוד שניה את על מדרגות אברבנל ועוד מרצון חופשי. עצרי הסתכלי על הדבר הנהדר הזה שקוראים לו ילד, חשבי כמה הוא חסר אונים ומתוסכל שהוא רואה אותך כועסת, נוזפת ומקטרת "שאני לא מאמינה שזה קורה לי". ותביני שהסבלנות כדאית. עוד דבר חשוב- את משמשת להם מודל חיקוי! אז מה הם לומדים? תחשבי על זה וגם תנסי תראי שתצליחי. להיות אמא זה הדבר הכי קשה אבל הכי נהדר. - תמר

 

[נעה גל]

ולזה אני מסכימה, כמובן ../images/Emo140.gif

 

[vered4]

יש גם אימהות עם טמפרמנטים שונים

לגיטימי בעיני שאמא היא לא האדם הכי סבלני בעולם, היא רק צריכה ללמוד איך לבטא את אותו חוסר סבלנות, כך שהילד לא יחשוב/ירגיש שזה בגללו. ונכון שכאדם מבוגר אנחנו אמורות לשלוט על עצמינו, אבל כבר ראיתי אמהות סבלניות מלידה, ואת זה אי אפשר ללמוד- אפשר רק לנסות

מה שחשוב ללמוד דרך אגב, זה לא לקטר את הקיטורים האלה.

 

[נעה גל]

נכון, יש טמפרמנטים שונים גם לאמהות

אבל עד גיל 4 בערך קשה מאוד להגיד לילד שאמא שלו לא סובלנית וזה לא בגללו. אלה הגילאים (ואפילו יותר מאוחר) בהם לילד יש (כמו שכבר הוזכר למעלה בדיון) מגבלה קוגניטיבית של אגוצנטריות: הילד מתייחס לעולם אך ורק דרכו והקשר של מה שקורה אליו (להבדיל, זו אחת הסיבות שהרבה ילדים שהוריהם מתגרשים בגילאים האלה מאמינים שהדבר שקשור אליהם גם אם אומרים להם אחרת).

 

[ליליה והגמדים]

היו מקרים... (+מילה לורד)

שהניג'וס או הבכי היו כ"כ מתסכלים, שישבתי לבכות איתם. על אמת. באופן מופלא מבינתי זה עוזר גם לי וגם להם. וורד - הרבה מההודעות שלך כאן הן השתקפות של מה שקורה אצלי בבית....אבל זה לא חדש לנו

 

[vered4]

ילד קולט דברים

וגם מתרגל לראות את החיים שלו כדבר ה"נורמלי". בסך הכל הכל תלוי במינון, אני לא מתכוונת לאמא שכל היום צורחת. אלא לאמא שהיא לא תמיד סבלנית. בניגוד לגרושים שזה מצב שהילד חווה אותו מכל מיני כיוונים בחיים שלו ואולי קשה יותר לשכנע אותו, אמא לפעמים סבלנית ולפעמים לא.

 

[נעה גל]

אמא שהיא לא תמיד סבלנית - היא

אמא נורמלית. קשה לי להאמין שיש כאן מישהי שהיא תמיד סבלנית לילדים שלה. אם מעצבנים אותנו אנחנו לא מתעצבנות? ובדיוק במקרים האלה - הילדים בטוחים שזה קשור אליהם (ואני חושבת שהם גם צודקים הרבה פעמים, לא?). בהנחה שסה"כ החיים הם שפויים, אלה גם המקרים שלא משאירים "צלקות" לתמיד.

 

[vered4]

התכוונתי לתגובות שונות במצבים דומים

שמושפעות מעיפות, לחץ וכו'. גם אם הילד מעצבן, יום אחד זה יעבור לנו ליד האוזן, וים אחר ישגע אותנו.

 

[vered4]

וזו דרך אגב, הדרך הכי טובה שמצאתי

להתמודד עם חוסר הסבלנות. להיות מודעת ולדעת מה משפיע עלי.

 

[אינה של יערה ואלה]

את מבטיחה? באמת?

כי אצלנו זרם התודעה מתעורר בשש בבוקר או בכל שעה שהיא שומעת את אחותה מתעוררת, וממשיך למלמל גם מתוך שינה. והוא זורם וזורם וזורם. והיא מצליחה לדבר תוך כדי אכילה, ריצה, קפיצה, מציצת מוצץ, וחוזרת שוב ושוב ושוב על שאלות אם, כאמור, התשובה מתעכבת מעבר לעשרים ננו-שניות. זו ילדה שהלכתי איתה לקלינאית תקשורת בגיל שנה וחצי, כשהייתי מודאגת במלוא הרצינות ממיעוט הדיבור שלה. אגב, חיפשתי את כפתור הכיבוי - בדגם מודל 2001 שלי אין אותו, בגרסה החדשה - מודל 2003 - יש שעון שבת, כיבוי והפעלה בשעות קבועות. הרבה יותר נוח ככה.