נמאס מהנידנודים

[irisgh]

נמאס מהנידנודים

אוף. יניבי שלי מנדנד ומנדנד כשהוא רוצה משהו. וזה נכון שלא תמיד בפעם הראשונה שומעים אותו, כי עסוקים בעוד דברים. וזה נכון שלא תמיד נוח להענות לו, ולעומת זאת כשהוא מנדנד הרבה פעמים נוח פשוט למלא את מבוקשו. אבל כשיטה (שלו), זה ממש עולה על העצבים.

 

[שרון של אייל]

אולי הוא פשוט למד שזה עובד?

אני ודעת שזה מעצבן אבל ככה זה - אם הוא מנדנד ואתם "נכנעים" לנדנוד ונותנים את מה שהוא רוצה - הוא לומד זה עובד ושמשתלם לנדנד. לדעתי עדיף ברגע ששמעתם את בקשתו לעשות את השיקול האם אתם כן או לא מעוניינים לתת לו את מה שמבקש. אם כן - לתת מיד. אם לא - לומר - "אני לא מתכוונת לתת לך X" ואפשר גם לפרט למה לא. לדבר לעניין ובנחרצות ולחזור על המשפט בכל פעם שהוא מנדנד או מבקש שוב. אפשר להוסיף גם "זה לא יעזור אם תבקש מליון פע/שוב ושוב - אני לא אתן לך כי..." - ולעמוד בזה! לא להיכנע ולתת לו. זה קשה אבל הוא ילמד. אם יש התניות אחרות - אפשר לציין אותן. למשל - אני אתן לך X אחרי שתעשה ... / אחרי שתסיים ... / כש... וכדומה.

 

[לאה_מ]

ואם את כן מתכוונת לתת

אבל יודעת שהוא יצטרך לחכות (למשל, כי את עסוקה במשהו אחר שלא מאפשר לך להתפנות מיד), להכיר בקוצר הרוח שלו תוך העמדתו על המצב, ואולי להציע אלטרנטיבה למילוי זמן ההמתנה. למשל - אני רואה שאין לך סבלנות, אבל תצטרך לחכות עד שאני אגמור לטגן את השניצלים. אתה יכול בינתיים לעזור לי לערוך את השולחן.

 

[ליליה והגמדים]

זה בערך מה שאני עושה

למרות שבדרך כלל לא ממש מטגנת שניצלים

יש עוד קטע שבו אני אומרת נראה לך שלא שמעתי ולא הבנתי? אז אני מרשה לך להגיד את זה עוד 20 פעם ודי. ואז עומר - שהוא ילד עם חוש הומור לא רע, אומר 20 פעם תוך שניה וחצי, כשהוא מתגלגל מצחוק והעניין נגמר. בזמן האחרון יש בדיקת גבולות מחודשת. כאן הנידנוד זוכה לפעמים פגוש גדרות קשוחות יותר...זה עוזר די מהר.

 

[תמר אדר]

לעודד לסבלנות ולדחיית סיפוקים. הכי

אנני יודעת את גילו של יניב, אך מאוד חשוב לעודד אותו לדחיית סיפוקים והמון סבלנות. תגמלי את גילוי הסבלנות הקטן ביותר בכך שתומרי לו שאת מאוד שמחה שחיכה בסבלנות. הגדרי לו את משמעות הסבלנות ע"י כך שתומרי "היית כל כך סבלני שחיכתה בשקט ל... עד שאני אגמור לנקות את הכיור. זה מראה שאתה כבר ילד גדול ובוגר" כך תלמדי אותו שיש לו את היכולת לדחיית סיפוקים, אף שילדך אינו יודע זאת.הוא ירגיש טוב עם עצמו כיוון שאת מרגישה טוב לגבי התנהגותו הסבלנית. אל תיכנעי ללרצונות שלו בכל פעם שהוא מנדנד. כניעה רק מחזקת את התנהגות הלא סבלנית ומעודדת אותו להמשיך לנדנד כי בכך הוא מקבל את רצונו.את חייבת להסביר לו שלא הנדנודים הם שהביאו לו את מבוקשו.גם אם הוא ממשיך לקטר במשך ההמתנה, אמרי לו "סיימתי לשטוף את הכילים. עכשיו אני אתן לך את מבוקשך". אל תכעסי עליו וזכרי זה לא נמשך לנצח. אבל מאוד חשוב להיות קשובה לרצונות שלו, וגם אם את מתעלפת מעייפות אחרי יום קשה הסברי לבנך. בהצלחה

 

[נעה גל]

אני לא בטוחה שאני מסכימה - כלומר,

אני חושבת שזה תלוי בגיל הילד. אני חושבת שיש ילדים שקשה להם לחכות (טמפרמנט מסוים) וחלק מהיכולת שלהם לצבור "סבלנות" היא קודם כל למלא את המאגרים שלה. אז אני לא חושבת שאם ילד מבקש משהו צריך לזרוק הכל מהידיים ולרוץ למלא אחר בקשותיו, אבל, אני חושבת שאם יש ילד שזה הסגנון שלו (ואפשר לראות את הסגנון הזה ממש מלידה - צרחות בשביל לקבל אוכל ומאוחר יותר אין סבלנות לחכות לבקבוק ועוד), שווה לנסות לתת לו את מה שהוא צריך במידה והדבר אפשרי (והרבה פעמים הדבר אפשרי עבורנו). אני לא חושבת שאנחנו תמיד צריכים ללמד ילד, לפעמים, אפשר לפתור בעיה דווקא בלי "ללמד". [כמובן שבמצבים בסגנון "אמא בואי תקראי לי סיפור" ובדיוק את מטגנת שניצלים, אז השיטה של לאה היא מצוינת וגם עובדת]. דבר אחרון וסיפור. דבר אחרון, אם הנודניקיות היא ענין חדש יחסית (כלומר, הוא לא תמיד היה נודניק) כדאי לבדוק אם הבעיה היא באמת דחיית סיפוקים או תשומת לב. הבת שלי (שהיא בת 7) הופכת להיות נודניקית ברמה בין לאומית כשהיא לא מקבלת את תשומת הלב שהיא צריכה (את תשומת הלב שאני נותנת היא מקבלת תמיד

). בדיוק עכשיו סימנו שבועיים מסויטים למדי איתה, עד שפתרנו את בעית הנודניקיות. והסיפור. יש לי חברה טובה ואהובה שיש לה ילד (בן שלוש) עם טמפרמנט קשה ביותר. אחד הילדים היותר קשים שאני מכירה. הוא מעצבן ומילל ומקטר וצמוד להורים שלו - משהו יוצא דופן שההורים שלו מתקשים להתמודד איתו. *כל יום* כשהילד מתעורר משנת הצהריים הוא שותה שוקו בבקבוק. אם הוא צריך להמתין דקה לשוקו שלו מתחילות צרחות מכאן ועד הודעה חדשה. אני לא יודעת מה אתכן, אבל אם לי היה ילד כזה (והיה לי

), אני הייתי דואגת מראש שיהיה לי שוקו מוכן במקרר. חברה שלי חושבת אחרת ממני. יום אחד כשישנתי אצלה נדהמתי לראות שחברה שלי עושה הכל - אבל הכל - לפני שהיא מכינה לילד שוקו. היא עושה הכל בזמן שהילד צורח "שוקו" ובוכה. היא מנגבת כלים ואומרת "אתה רוצה שוקו?". הוא צורח. חברה שלי ניגשת לבת שלה ועוזרת לה עם הרקמה. הילד מיבב. "עוד רגע יהיה לך שוקו, קצת סבלנות". הילד נצמד לה לרגל וצורח. "הנה אני מכינה לך שוקו" היא מוזגת חלב לבקבוק וניגשת לשירותים. וכך זה ממשיך במשך 1/4 שעה עד שהילד מקבל את השוקו שלו. אני הייתי על סף התמוטטות עצבים. ובאופן אישי, אם אני הייתי הילד הזה גם אני לא הייתי מאמינה שהשוקו שלי יגיע אלי מתישהו. לדעתי, ילדים שלא נולדו עם סבלנות מובנית צריכים לרכוש אותה, והדרך לרכוש אותה היא (שוב, לדעתי) לספק להם כמה שיותר מהר את הצרכים והרצונות שלהם בשביל ש"יהיה להם אימון במערכת" ואז, אחרי תהליך ארוך של מילוי מצברים אפשר לעבור לחינוך ודחית סיפוקים.

 

[תמר אדר]

סבלנות נלמדת ונטמעת כמו גם דחיית סי

דחיית סיפוקים. נכון כל ילד נולד עם טמפרמנט ויש 7 טמפרמנטים האסכולה הפסיכולוגית התפתחותית.סבלנות הוא ערך שנלמד. אין ספק שתינוק נולד ודורש לאכול אין מקום לדחיית הסיפוק שלו מכמה סיבות ואחת מהן,שהוא לא יודע לתקשר מלבד הבכי.כך שגם אם תסבירי לו, הרבה לא יעזור. תינוק נולד כטיפוס אגוצנטרי וכך ימשיך עג גיל שלוש. זהוא לב התפתחותי שכל העולם עומד לרשותם. מגיל שנה חייבים ללמד את הילד לדחות סיפוקים ולא לעמוד דום על כל דרישה. נכון שצריך להיות עירניים וקשובים לילד, יחד עם זאת להסביר לו שביקום שלו יש עוד אנשים שגם להם צרכים משלהם. דחיית סיפוקים מאוד עוזר גם לתהליך הגמילה. וחשוב לחנך וללמד את הילד לסבלנות שרק תעזור לו. תמר- גננת (B.EDׂ) ואמא לארבעה מתוקים.

 

[נעה גל]

או... אני ממש לא מסכימה גם כאן

אני חושבת שחיי המשפחה מספקים הזדמנויות רבות לאין ספור כבר מרגע הלידה ל "רכישה" של דחית סיפוקים, מבלי שנצטרך ממש ללמד ילד באופן פעיל מה זה אומר. הרי ברגע שלאמא לוקח דקה עד שהיא מתארגנת להנקה או עד שהיא מכינה בקבוק בשביל שתינוק יחווה תחושה מסוימת של תסכול. אנחנו גדלים לתוך עולם שלא מספק לנו את הצרכים על השניה הראשונה, ככל שהילד גדל וככל שהמשפחה שלו גדלה כך הוא חווה יותר מצבים בהם הוא מוצא את עצמו דוחה סיפוקים. זה קורה במשפחות הכי טובות

גם באלה שממש מנסות לספק כל צורך בשניה שהוא עולה. רוב מוחלט של הילדים מסתדר היטב בעולם עם הכישורים שמספקת לו המשפחה בכל הנוגע לדחיית סיפוקים. הבעיה מתחילה עם אותם ילדים המתקשים להתגבר על התסכול. אלה זקוקים, לדעתי, להתייחסות שונה ורגישה יותר מאשר "ללמד אותם". והיו עוד כמה דברים שלא ממש הסכמתי איתם - סבלנות היא לא ערך, לדעתי. סבלנות היא תכונה. וכמו כל תכונה, יש ילדים שיש להם הרבה ממנה ויש כאלה שלא. ובאופן ישיר הם צומחים למבוגרים סבלניים או לא. סובלנות לעומת זאת, היא כן ערך. אבל זה כבר לדיון אחר. טמפרמנט - הטענה שיש כבר יותר מ-7. אני חושבת שזה קצת יותר מתיאוריה לניתוח התנהגות. נכון, אפשר להסתכל על כל העולם דרך הטמפרמנט ואז זו באמת רק תיאוריה. אבל בחדר תינוקות בבית חולים אפשר לראות תינוקות שעדין לא נחשפו לתיאוריה וכבר הם בעלי טמפרמנט שונה זה מזה.

 

[ליליה והגמדים]

../images/Emo45.gif

ומעניין לבחון באמת בהזדמנות, לאילו ערכים אנחנו שואפות לגדל את הזאטוטים.

 

[לאה_מ]

אני מסכימה עם נעה, ורציתי להוסיף

שנדמה לי שהטעות שהרבה מאיתנו, ההורים, "נופלים" בה היא דוקא הנסיון ללמד ילדים כל מיני דברים שאין שום צורך ללמד אותם באופן מכוון (כמו "גבולות" או "דחיית סיפוקים"), וכך נופלים למלכודת שלא התכוונו להכנס אליה, שבה ההתנהגות שלנו מוכתבת על ידי מה שאנחנו חושבים ש"צריך" להיות (כדי לעמוד בקריטריונים של הלימוד) במקום מה שאנחנו מרגישים שנכון עבורנו, עבור הילדים שלנו ועבור המשפחה שלנו.

 

[שחר של עמית]

לאה - כל כך התחברתי למה שכתבת!

לפעמים בדרך היותר קשה למדתי את הלקח הכל כך אמיתי הזה, שכתבת בכמה שורות. יש איזו דרך לדעת מראש ולעשות את ההבחנה הראויה, דקה לפני שנופלים למלכודת?

 

[vered4]

בודאי שיש!

להתחיל עם הילד השלישי

 

[לאה_מ]

../images/Emo6.gif

 

[לאה_מ]

../images/Emo6.gif

 

[ליליה והגמדים]

תמר, ההודעה הזו

היא הסיבה שחייכתי לעצמי כשראיתי את הודעתך כאן בפורום, בה הזמנת אותנו ללמוד ממך. גידול ילדים ולהיות גננת זה שני עולמות נפרדים. ילד בגן מגיב אחרת מאשר מול הוריו. אישית לא הייתי משאירה ילד גם אצל גננת שמשתמשת במינוחים כמו "חייבים" ו"צריך" ותופסת את הילד שלי כהתנסות מתוך text book. כשילד בוכה או מנדנד הוא מחפש גבול ואהבה, הוא מחפש קצה לגעת בו אבל לא כזה שמתנהג אליו כמו האמא החורגת של סינדרלה אלא כזה שמקבל באהבה את חיפוש הגבולות שלו. חוץ מזה שגם לו קבלתי את המלצות ה- text book הללו, עוד לא נתקלתי בספרות חינוך עדכנית שתומר שילד בן 3 מסוגל להבין את מה שאת מנסה ללמד אותו ובדרכים שאת מציעה.

 

[תמר אדר]

את מזלזלת באינטיליגנציה של ילד בן3

ומאוד חבל.אני גם אמא וגם גננת.ויש לי חברות שהן אמהות ופקידות,מורות ועקרות בית. וכולן מתנהגות בכבוד לילדיהן וביצעו את חובתן והצורך לחינוך ילדיהן. וכולןללא יוצא דופן ועוד עשרות אימהות שמעריכות את יכולות האיטיליגנציה של ילדיהן! ולמה בגן הילד שונה? כי הגן זה מסגרת, ולמסגרת יש גבולות. ואילו בבית, בשביל לא להתמודד בצורה החינוכית עם הילד שלך את נותנת לו "לחפש גבולות"? מה זאת אומרת "הילד מחפש גובלות"? מי אמור להציב לו אתן? ואיך בדיוק מציבים גבולות? אשמח להשכיל ממך בסוגיה הזו, אולי יש לך שיטה ששום פסכולוג,רופא או איש חינוך יודע או שמע? לקחת על עצמך את האחריות הכבדה ביותר לאדם. זה ילדיו,וחלק מהאחריות היא חינוכו. וחינוך זה סדר, וסדר זה גבולות. כן.וכן. את חייבת כי זו חובתך כאם וכמחנכת. לא הייתה לי כל כוונה ללמד ולא הזמנתי אותך ללמוד.(מה גם שאת יכולה לאמץ את האימרה:"מכל מלמדי השכלתי" ה לא מכשל אותך כאדם!) בלהיות אמא אין צורך בהשכלה. יש חובה להעריך את מה שאת מגדלת! אמליץ לך על חלק מהספרים שאני אישית כאמא וכמחנכת אשמח אם תשכילי ותפתחי אופק שונה. 1. לחנך בלי צעקות ובלי מכות/ ד"ר ג'רי לי וייקוף- הוצאה:מטר בע"מ אני חושבת שניתן לרכוש בסטימצקי. 2.פסכולוגיה התפתחותית עד גיל ארבע שנים/ דן קורין- הוצאה שרה בץ. 3.שלוש השנים הראשונות/ד"ר ברטון וייט- הוצאה אונבריסטה העברית ירושלים- מח' חינוך לגיל הרך. 4.הילד משפחתו וסביבתו/ד.ו. ויניקוט - הוצאה:ספרית פועלים. 5.הורים ילדים ומה שבינהם/ד"ר עדנה כצנלסון. ניתן לרכוש דרך עיתון הורים. מאוד מומלץ. וזה רק חלק. אם את קוראת אנגלית ללא קושי אשמח מאוד לתת לך רשימה. ודבר חשוב מאוד. הצטרפתי לפורום כדי להיעזר ולעזור. ולא ללמד ובטח שלא לקבל עוינות שכזו מצידך.(זה נמוך!) להשכלה כללית אם קיבלת רושם שיש גננת ביקום שלא משתמשת במונחים "שזיעזעו" אותך. כדאי שתשבי עם ילדך בבית ותתני לו את כל החופש שבעולם להמשעך "לחפש" את הגבולות שלו.

 

[ליליה והגמדים]

אני דווקא ממש לא מזלזלת

באינטליגנציה של ילד בן 3 או בזו שלך (כמו גם בהתנשאות העקבית בהודעותייך). ובואי לא נעשה תחרות קריאה. עדיין, רוב מה שכתבת כאן הוא בבחינת נזק אקטיבי לילדים בעיני. אנא המנעי מלפרש מתוך דברי פרשנות שיפוטית של כוונות שאין בהם - העברית שלי מאוד מדוייקת, מה שאני רוצה לומר - כתוב שם. אני שמחה שהגננות והמטפלות של הבת שלי קראו פחות ספרים.

 

[תמר אדר]

חבלי לי מאוד-

והמטרה שלי כאן היא לא להתעמת. ואם הדעות שלי לא נראות לעינייך או שאת מקבלת רושם של התנשאות מהכתיבה שלי. יש לי פיתרון- אל תקראי. אני גאה בעצמי כאדם שמשכיל גם מספרים. לא אגיב אלייך יותר,

 

[נעה גל]

תמר - אנחנו כאן בשביל להתעמת ../images/Emo13.gif

אחד היתרונות של הפורום באינטרנט שאנשים מרגישים חופשי יותר ואומרים באופן קיצוני יותר מה הם חושבים. אחד החסרונות של האינטרנט הוא - שאי אפשר לשמוע את נימת הדברים. על רקע זה, חלות הרבה אי הבנות (ואם תשארי כאן תוכלי לצפות בהן). אנשים נותנים לכתוב את הפירוש האישי שלהם ולפעמים הם חושבים שהדברים נאמרים בזלזול/התנשאות/ציניות/כל דבר אחר, למרות שהכוונה המקורית של הכותב לא היתה כזו. אחת הדרכים להתמודד עם המגבלה הזו של האינטרנט היא השימוש באמוטיקונים

שמוסיפים "הבעה" לכתוב. זה יכול לחסוך הרבה קשיים. ואם תשארי איתנו עוד קצת - יהיה לך העונג להכיר את "דיעותיה הנחרצות בכל נושא" של ליליה והגמדים וסגנון הכתיבה שלה ואני מניחה שתגלי ש"שום דבר לא אישי". לגבי עימותים - כמו שאמרתי כבר בכותרת, זו אחת מהמטרות שלנו כאן בפורום. לכולנו יש אמיתות בנושא חינוך ילדים, המפגש עם ה"אמיתות" השונות מעלה לא פעם עימותים שנותנים הרבה חומר למחשבה, ולפעמים אפילו מביאים לשינוי בחשיבה. זה כל הכייף

.

 

[תמר אדר]

נכון. את צודקת, תודה לך -

נכון את צודקת. האמת היא שזו הפעם הראשונה שלי בתוך פורום של הורים,(להבדיל אלפי הבדלות מפורום של משרד החינוך שהכל מאוד קונקרטי,עינייני ויבש כמדבר סהרה) שכותבים מתוך הבטן בכל האמת שאפשר. וזה קסם לי. אני נמצאת בשנת שבתון ולכן גם התפנתי להיכנס לכאן,(שאני עובדת בשעה 21:00 אני מדברת סינית)וזה מאוד מעניין וחביב. צר אם אני כותבת בהתנשאות אך אין כל כוונה להתנשא "אני מתוך עמי". אם יש אפשרות לתרום מנסיון וידע. אני לא רואה בזה פסול, אני גם לומדת מידע וניסיון של כותבים בפורום זה. ואני גאה על כך, לא כל מה שברור לי ברור לאחר ולכן המציאו את חילוקי הדעות, וזה בסדר ונכון. אך בני תרבות אנו, גם אם דרכי או דעתי לא משתווה לדרכך ודעתך, ואפילו מקוממת אותך. יש דרך לזעוק "הגזמת!",ולא ע"י פסילה שכזו.(זה לא יפה) לילה לא מכירות אותי ואת דעותיי,(ואני מאוד נחמדה)אבל גם לא נתנה לי את האפשרות. הגבתי לשאלות הבנות כאמא.זה שבחרתי לעבוד בחינוך לא שונה מזה שהייתי עובדת פקידה במשרד. אלו הדעות שלי. כך חינכו אותי, אני גדלתי בבית עם הורים שהיו אנשי חינוך, וזו דרך החיים שאני מכירה מהבית ומהחברה הקיבוצית שנולדתי וגדלתי, חונכתי וחינכתי.וזה לא עושה אותי שונה מהשכנה המקסימה שלי שמגדלת 5 ילדים ועובדת בעבודה הכי קשה בעולם- עקרת בית. אני אלמד להתמודד עם תגובות כאלה, צר לי על הבורות, אבל אני לא יודעת כיצד מעלים את הסמיילים. אודה לך אם תלמדי אותי. תודה לך- תמר