נמאס מהנידנודים

[נעה גל]

אמוטיקונים - איך עושים את זה? (1)

 

[נעה גל]

אמוטיקונים - איך עושים את זה? (2)

 

[נעה גל]

אמוטיקונים - איך עושים את זה? (3)

 

[נעה גל]

תמר - בשביל לראות את התמונות

בגדול, את צריכה ללחוץ עליהן ואז יפתח לך מסך עם התמונה שהעלתי בגודל אמיתי (כדי שתוכלי לקרוא את הכתוב).

 

[שרון של אייל]

והערה אחרונה -

ברגע שמכירים את הצירוף של הסימנים שיוצר את התמונה הרצוייה - אפשר פשוט להקליד אותו. הסימן הזה | נמצא במרבית המקלדות מעל ל"אנטר" או משמאל ל"באקספייס", וכך ניתן להקליד | חיבוק | (בלי הרווחים) ולקבל ציור כזה

או :- D (בלי הרווח) ולקבל

 

[נעה גל]

למתקדמים ../images/Emo8.gif

 

[נעה גל]

ליליה - מה קורה?

לא חשתי במהלך הדיון שתמר מתנשאת, היא בעלת ניסיון רב עם ילדים ואך טבעי שהיא תהיה בטוחה מאוד בדעותיה (אנחנו מכירות עוד כמה שבטוחות מאוד בדיעותיהן כאן בפורום

). היא בלי ספק מגיעה ממקום שונה מאיתנו והיא גם מביאה נקודת מבט של בעלת מקצוע (שהיא נקודת מבט שונה מאוד משל הורה בגלל ההתמודדיות השונות). למה לא נחיה יחד בשלום?

 

[ליליה והגמדים]

נעה יקירתי, את כבר יודעת

מה דורך לי על השריטה.... משפטים כמו "מגיל שנה חייבים ללמד את הילד לדחות סיפוקים ולא לעמוד דום על כל דרישה" בשילוב עם עניין ה"באתי ללמד" ומשפטים כמו "אולי יש לך שיטה ששום פסכולוג,רופא או איש חינוך יודע או שמע?". יוהרה נבובה של תורה שחשה טובה וגבוהה מן הילד/ה ומזיקה שכשהיא באה ממי שמגדירה את עצמה כאשת חינוך. קשה לי עם זה. כל הפוביות חוזרות - בידי אלו אני מפקידה את ילדי? החטא הבסיסי של מערכת החינוך ואנשי / נשות חינוך שמגיעים למצב כזה מול תלמידים והורים, הוא חטא היוהרה. בנוסף, כמו שאת יודעת מהכרותך עם אמהות כאן - רובינו יודעות בהחלט על מה אנו מדברות, קוראות הרבה, ראויות לכבוד הבסיסי לאינטליגנציה שלנו למרות שאנחנו לא בנות 3....

 

[נעה גל]

ליליה - תני צ'אנס לכאלה שלא מכירים

את השריטות שלך

(או לחילופין את שלי). ראי בזה הזדמנות פז להעביר את המסרים שלך גם לתוך מערכת החינוך

ולשנות משהו(זוכרת שדיברנו, ממש לפני כמה ימים, איך אנשים נסגרים כש"נוגעים" להם בנקודה הרגישה שקוראים לה "חינוך ילדים"? - זה מקרה דומה מאוד). בכל מקרה, אני חייבת להגיד לך שאני ואת (ויש כאן עוד כמה) חיות כבר כמה שנים, כל שבוע, כל יום, כמה שעות ביום במרחב הוירטואלי. אנחנו הרבה יותר רגישות לדרך בה דברים נכתבים ואיך לנסח דברים. לפעמים, זה כל ההבדל בין דיעה אחת לשניה למרות, שעל המסך הן נראות הפוכות (לדוגמא, למרות שיש לי די הרבה ויכוחים עם vered4 בנושאים מהותיים בגידול ילדים, אין לי ספק שבמציאות אנחנו לא כל כך רחוקות ביישום של ההורות).

 

[vered4]

את אני וליליה ../images/Emo13.gif

זה מה שליליה כתבה בהמשך. איזו מקריות משעשעת.

 

[ליליה והגמדים]

דווקא בגלל שאני חושבת ונוהגת כמוך

ודואגת שהדברים שחשובים לילדים יהיו זמינים מאוד, כשמגיעים לאפיזודה של נדנוד אני מנסה להציב גבול כלשהו. וזה אכן תלוי גיל. כי רעות לא מנדנדת אלא נכנסת לאטרף - מצבים שבהם אני כולי סבלנות ואהבה כי אני לא חושבת שיש שיטה אחרת להרגיע אותה בלי שהיא תפגע עמוקות מהגישה ההורית. זה יכול להמשך המון זמן, למדתי לומר לעצמי שזו פשוט חלק מהמטלה ההורית, להפסיק כל מה שאני עושה, לא להיות מתוסכלת על ההפסקה הזו ו"להתמכר" לסיטואציה עד שהיא נגמרת. אני לא בטוחה שזו תהיה תגובתי כשהיא תהיה נניח בת 6.

 

[נעה גל]

ברור שהתגובה משתנה עם הגיל

בדיוק כמו שהציפיות משתנות עם הגיל. סביר להניח שאני אגיב אחרת אם הבת שלי (7) תנדנד לי לעומת הבן שלי (3+). וכל זה נאמר משום ששרמת היכולת לדחות סיפוקים של שני הילדים שלי היא בגדר הנורמה (לפחות לדעתי

).

 

[vered4]

אני מבדילה בין שני מצבים

הראשון- סיפור השוקו. לא הייתי מתנהגת ככה לילד שלי- זה ממש מרושע בעיני. יש אנשים מבוגרים שאי אפשר לדבר איתם לפני הקפה, אז למה אי אפשר לקבל ילד שקם עם צורך מסוים? מצב שני למשל כשאני מדברת עם מישהו והילד לידי מדבר כאילו הוא היחיד שנמצא בחדר. במצב כזה, בגילו המופלג (3.5), אם הוא לא מקבל את העובדה שאני אתפנה אליו עוד רגע, אין לי בעיה להרים את הקול ולהגיד לו לא בהכרח בשיא הסבלנות שאני תכף מתפנה אליו. כלומר, לא כל מצב מטופל באותה צורה.

 

[נעה גל]

אגב, כשדיברתי עם חברה שלי וסיפרתי

לה מה ראיתי - היא פשוט היתה בשוק. כך שהדבר לא נעשה מרשעות (והאמת? היא בחורה מקסימה באמת והרשעות ממנה והלאה). כששאלתי אותה למה היא לא מכינה מראש היא אמרה לי שבגיל הזה הוא כבר צריך להיות סבלני קצת יותר

.

 

[ליליה והגמדים]

היא למדה מהספר של תמר? ../images/Emo6.gif

 

[irisgh]

אני מעריכה שהיא פשוט התרגלה ל...

לנידנודים שלו

. גם אני מוצאת את עצמי לעיתים מושכת ומושכת. פשוט התרגלתי כבר לזה שהוא מנדנד, ואני לא מיד נזעקת עם כל פעייה. ואילו הוא התרגל לזה שאני לא מגיבה מייד, ולכן ממשיך לנדנד

 

[דסי אשר]

לא לגמרי מסיכמה אתך,נעה, ואני מחברת

זאת לאותן אבחנות, למשל, עם ילדים עם רגישיות יתר. המטפלים, בעיקר מרפאות בעיסוק (לילה, ל אמכיר המרפאים בעיסוק...) - אחר שמאבחנות את הבעיה , כאשר הרבה פעמים היסטורית הינקות, מוסיפה ומחזקת את התמונה... בתהליך הטיפול וההתערבות, מלמדים- את הילד וסביבתו- כיצד לעזור לילד למצוא פיתרונות יעילים יותר- להתגברות על הקושי. אם ילדה מאד רגישה - לקשר חברתי- הם לא ימליצו למנוע ממנה קשר חברתי- אלא הם ילמדו אותה / יציעו לה "כלים" אלטרנטיביים, כיצד להתמוד עם הבעיה. אישית אני לא חושבת שצריך לנהוג כמו אותה אם, חברה שלך - שזו אכן הגזמה פרועה...אבל מצד שני, ההילחצות של ההורה, מהתנהגות/טמפרמנט- כמו שאת קוראת לכך - של ילד שכבר בחדר לידה כל המבקרים שמעו אותו צורח הכי חזק- רק מחזקת בתינוק ואחר כך בפעוט את ההתנהגות, במקום להעדין אותה, לפתוח לילד אלטרנטיבות פעולה ותגובה אחרות- כי חייו לא יהיו קלים במציאות הסובבת אותו, ולא משנה אם זה ילד עם סף סבלנות נמוך, או עם ביישנות רבה, או עם רגישות למגע וכו'. מבינ למה התכוונתי? במשפחתון שלי, היתה אחת כזו, מגיל חצי שנה- הכל היה מלווה בצעקות, הכל היה צריך להגיע עכשיו, מייד.... ככך היה ביחסים עם האם, שלא יכלה לשאת ציוץ של הילדה. והייתה זו ילדה, אכן עם "טמפרמנט חם"(מוצא סבא וסבתא- דרום אמריקה...). היא זו שהיה לה כל כך קשה, שנולדה לה אחות. עליה כתבתי... ילדה אדירה, מאד מאד חמה, מאד מאד נבונה, אנחנו קשורות זו לזו. השבוע ביקרתי אותה לראשונה מאז סיימה המשפחתון והחלה מעון(36 חברה בני 3 שנים...)... כשהיא שמעה מאמה שאני עומדת לבוא-פרצה בבכי, הקטנה המתוקה. ונחזור לקשייה... כל דרישה שלה לוותה בצרחות, שמולאו מיד,. לידת האחות- היית העבורה "שוק" מבחינת מערכת היחסים המוכרת לה בינה לבין הוריה. כאן- ה"דרישה" שלה להחזיר את אחותה לבטן, לבית החולים - לא מולאה, כאשר התסכול שהציבה "נוכחות" התינוקת החדשה, הייתה יותר חמורה מבקבוק השוקו שלא מוכן. דסי

 

[נעה גל]

דסי - לא הבנתי. איבדתי את ההקשרים

שלך. מה הקשר בין הורה שלא מסוגל לסבול את הבכי של הילד שלו והדבר מעלה בו רגשות שונים, לבין הענות לצרכים של ילד שהצורך שלו הוא שיענו לצרכים שלו? (איזה משפט, אה?

) למה זה בסדר ואולי אפילו חיוני להענות לרעב פיזי של הילד, או לעובדה שהוא לא מסוגל לשאת מגע של בד סינטטי או לחילופין להענות למגע של ילד שזקוק להרבה מגע, אבל, ילדים עם בעיות סבלנות צריך "לחנך"? מה? כי סבלנות היא ערך? (תמר, אני משתמשת בהגדרה שלך כי אני חושבת שהיא מאוד מאפיינת תחושות של הרבה אנשים לגבי סבלנות). למה אפשר לקבל רצינות/שמחת חיים/טוב לב/ רכושנות כתכונות אבל סבלנות - זה לא. כי זה לא נוח?

 

[דסי אשר]

אנסה לעשות סדר בדברים שלך ושלי...

אני לא הגבתי לעמדה, לעובדה, שמדובר בהורה שלא מסוגל לסבול את הבכי של ילדו- אלא הגבתי למה שכתבת, על ילד עם טמפטרמנט מסויים, שגורם לו, נניח - להיות דורשני/תובעני/צרחן/סף תיסכול נמוך... יותר מכל האחרים. את כתבת- שאם זה הטמפרמנט של הילד- כדי לטפל בבעיה, לא צריך למנוע ממנו מצב של הענות מידית(כמו חברתך שלא היית הערה בכלל למה שעשתה), אלא ההיפך, על מנת להצליח לעזור לילד כזה, על ידי הוריו, צריך להיענות לו במהירות, כל הזמן, ובכך "להשביע" את הצורך שלו- עד שלא יצטרך להיות "רעב". עכשיו תנסי עוד פעם לראות את ההשוואה שעשיתי עם ילד כזה, ועם צורת העבודה של המרפאים/ות בעיסוק- בתחום קושי בוויסות סנסומוטורי. דסי

 

[לאה_מ]

אבל אז את בעצם אומרת משהו מאד

דומה למה שנעה אמרה. אני רוצה להביא דוגמא אישית שלי - הבת שלי זקוקה מאד לנוכחות הפיזית שלי בקרבתה. יותר מזה, היא זקוקה לחיזוקים ממני, לאישורים ממני בהרבה תחומים. כשאנו הולכות יחד ברחוב היא תמיד אוחזת בידי - ולא רק אוחזת, אלא ממש "נתלית" עלי, מושכת כלפי מטה; כשאני יושבת בבית היא הרבה פעמים מרגישה צורך לגעת בי, להצמד אלי; אם אני מעירה לה על משהו שמפריע לי היא יכולה לומר לי "חשבתי על הדברים שאמרת לי, והבנתי אותם כך: את לא אוהבת אותי"... דיברנו פעם על הבדלי הטמפרמנט בין הורים לילדים שהופכים את ההתמודדות עם המצבים האלה לקשים יותר. אנחנו פשוט דוגמא קלאסית לכך - אני מאד זקוקה לחופש שלי, עצמאות היא ערך מאד חשוב בעיני, אני אדם מאד רציונאלי... על רקע הבדלי הטמפרמנט האלה, ההתמודדות איתה קשה לי אפילו יותר. בכל זאת, אני חושבת שהדברים שציינתי הם צרכים שלה. אני לא חושבת שהיא מניפולטיבית, אני לא חושבת שהיא מתמרנת אותי לעשות דברים שנוחים לה - אני חושבת שהיא באמת זקוקה לזה - זקוקה לנוכחות שלי, לקרבה הפיזית שלי (ואולי יותר ממה שאני מסוגלת לתת), לאישורים שלי... מצד שני - אני שומעת מאנשים אחרים שבאים איתה במגע (הגננת, המורות, הורים של חברים שלה, קרובי משפחה שלנו) שמתפעלים מכמה שהיא עצמאית, כמה שהיא בטוחה בעצמה, כמה שהיא מקרינה שלווה פנימית - היא לא ילדה עם צרכים מיוחדים, טיפוליים - היא ילדה עם הצרכים שלה, והצרכים שלה מסופקים ככל שאמא שלה, בעלת הטמפרמנט המאד שונה, מסוגלת לספק אותם. אילו הייתי מונעת ממנה הענות שלי לצרכים שלה - האם הייתי מלמדת אותה ערך מסויים? האם היא עדיין היתה - בסופו של דבר - בטוחה בעצמה, עצמאית, שלווה?