נמאס לי
אנחנו נשואים 15 שנה. (המון זמן...) יש לנו 3 בנות ושנינו עובדים במישרות מלאות. אבא שלו נפטר לפני כשנתיים בנסיבות טרגיות. אני וחמותי מעולם לא היסתדרנו. היא לא רצתה בי בתור כלה כי היתחתנו ללא מקצוע כסף ובאתי ממשפחה די רגילה בלי חסכונות וכספים. תמיד היא היתה מעבירה עליי ביקורת, הערות מרושעות ולא היה לי "גב" מבעלי. הוא שומע ושותק, או מתעלם או אומר לי " מה איכפת לך מה היא אומרת? שתגיד? היא אישה זקנה". בחג האחרון הזמנתי אותה אלינו ומיכיוון שהיא כבר לא נוהגת, לא היתה ברירה אלא, להזמין אותה לישון אצלנו. מהרגע שהיא ניכנסה היא לא הפסיקה להעיר הערות, "את שותה קפה יקר, המקלחות שלך לא נקיות, הילדות סגורות בחדר כל הזמן (הן משחקות עם חברות ובמחשב) הסלא שהכנת מי יאכל אותו?" ועוד ועוד. עם השנים היתרגלתי אליה, אני עונה לה..."חבל על מי שמת ולא על אוכל שלא אכלו" "אני עובדת הרבה שעות, המיקלחת לא תתפרק" וכד'. הקטע הוא שהבן שלה מגיע לארץ לאחר 5 שנות עבודה בחו"ל יחד עם אשתו ושניי בניו הקטנים. זו הכלה האהובה עליה, משפחה של פרופסורים באוניברסיטה. היא עצמה אדריכלית שעשתה הסבה ולמדה במשך 10 שנים וסיימה בתואר דוקטור ל..פילוסופיה. חמתי מאוד "מחזיקה" ממנה. מעולם לא העבירה ביקורת עליה, תמיד כל מה שהיא עושה טוב בעיניי חמותי. ולי כבר נמאס לשמוע כמה היא חכמה, טובה, מוצלחת. אלוהים, גם אני הייתי רוצה ללמוד ולא לעבוד, כל הלימודים שלי היו בערב משולבים עם עבודה במישרה מלאה תוך טיפול בילדות שלי. אני לחוצה לקראת המפגש איתם, נמאס לי מחמותי והכי נמאס לי מבעלי שיושב ושותק. המצב בינינו גרוע, ללא יחסי מין, ללא דיבורים, תמיד הוא לחוץ בגלל כסף. אני הזנחתי את עצמי כבר כמה שנים ואני שונאת את עצמי. בעצם נמאס לי לחיות. אני מפחדת להיתגרש כי לא אוכל לפרנס לבד. נמאס לי.
אנחנו נשואים 15 שנה. (המון זמן...) יש לנו 3 בנות ושנינו עובדים במישרות מלאות. אבא שלו נפטר לפני כשנתיים בנסיבות טרגיות. אני וחמותי מעולם לא היסתדרנו. היא לא רצתה בי בתור כלה כי היתחתנו ללא מקצוע כסף ובאתי ממשפחה די רגילה בלי חסכונות וכספים. תמיד היא היתה מעבירה עליי ביקורת, הערות מרושעות ולא היה לי "גב" מבעלי. הוא שומע ושותק, או מתעלם או אומר לי " מה איכפת לך מה היא אומרת? שתגיד? היא אישה זקנה". בחג האחרון הזמנתי אותה אלינו ומיכיוון שהיא כבר לא נוהגת, לא היתה ברירה אלא, להזמין אותה לישון אצלנו. מהרגע שהיא ניכנסה היא לא הפסיקה להעיר הערות, "את שותה קפה יקר, המקלחות שלך לא נקיות, הילדות סגורות בחדר כל הזמן (הן משחקות עם חברות ובמחשב) הסלא שהכנת מי יאכל אותו?" ועוד ועוד. עם השנים היתרגלתי אליה, אני עונה לה..."חבל על מי שמת ולא על אוכל שלא אכלו" "אני עובדת הרבה שעות, המיקלחת לא תתפרק" וכד'. הקטע הוא שהבן שלה מגיע לארץ לאחר 5 שנות עבודה בחו"ל יחד עם אשתו ושניי בניו הקטנים. זו הכלה האהובה עליה, משפחה של פרופסורים באוניברסיטה. היא עצמה אדריכלית שעשתה הסבה ולמדה במשך 10 שנים וסיימה בתואר דוקטור ל..פילוסופיה. חמתי מאוד "מחזיקה" ממנה. מעולם לא העבירה ביקורת עליה, תמיד כל מה שהיא עושה טוב בעיניי חמותי. ולי כבר נמאס לשמוע כמה היא חכמה, טובה, מוצלחת. אלוהים, גם אני הייתי רוצה ללמוד ולא לעבוד, כל הלימודים שלי היו בערב משולבים עם עבודה במישרה מלאה תוך טיפול בילדות שלי. אני לחוצה לקראת המפגש איתם, נמאס לי מחמותי והכי נמאס לי מבעלי שיושב ושותק. המצב בינינו גרוע, ללא יחסי מין, ללא דיבורים, תמיד הוא לחוץ בגלל כסף. אני הזנחתי את עצמי כבר כמה שנים ואני שונאת את עצמי. בעצם נמאס לי לחיות. אני מפחדת להיתגרש כי לא אוכל לפרנס לבד. נמאס לי.
