ניסיון לעצה אופרטיבית
מתוך ניסיוני, לאורך השנים מצטברים מתחים ועלבונות שנובעים מזה שצד ההורים דורש מהילד להיות בקשר ומרגיש מוזנח ולא נאהב, והבת מרגישה עלבון עמוק מזה שההורים רודפים אותה ואינם מאפשרים לה להיות עצמאית וחופשית. גם אם היא מבינה מאוד את מקור הדרישה שלהם, אין לה מזור בשבילו כי זה משהו שההורים צריכים לפתור עם עצמם. כך נצברים בשני הצדדים פצעים והניתוק נעשה עמוק יותר ויותר.
גם אם נעשו טעויות במסע המשותף הורים-ילדים, לעיתים הילד מסוגל להכיל את הוריו הטועים ולסלוח להם, אבל אם הם ממשיכים להאשים אותו ולהתעקש על חידוש ותיקון הקשר - אין סיכוי לחידוש קשר כלשהו.
מתוך ניסיוני, אילו רק היה אפשרי להורים להרפות, לקבל, להשלים, בצורה אמיתית, לא כקלישאה, לאהוב את הילד גם מרחוק, גם מתוך אי ידיעה, גם בתוך אי שליטה על המתרחש בחייו, הכול היה קל יותר. צריך להבין שאוטיסטים (גם לא מאובחנים, ובאופן כללי, אנשים מסוימים) יכולים להיות מחוברים גם בתוך מה שנראה ונחווה (על ידי צד אחד) כניתוק. הם לא מרגישים כנכון להם להפגין חיבור סתם לשם הפגנה והחצנה. לפעמים, גם כשהם אוהבים, הם מעדיפים שלא לנסח זאת במילים.
גם אני עברתי למדינה אחרת כדי להתרחק מהוריי. אם יש סיכוי כלשהו לחידוש של קשר משמעותי עם אימי, עליה לקבל בהשלמה את זה שאני שונה ממנה לחלוטין, וזה עדיין לא אומר שאני פחות טובה, לוקה ופגומה.
אז אולי תניחו לדברים להיות כפי שהם. אם תפסיקו להפעיל כוח ורצון לשליטה ובקרה על חייה, אולי הדברים ישתנו מעצמם. אולי, לא בטוח. אבל לפעמים החיים מביאים הפתעות.
יש בבת שלכם כל כך הרבה טוב. לא כל אחד יש בו כוח ללמוד רפואה ולהקדיש חיים שלמים לעזרה לזולת.
אל תרחמו עליה. ואל תקראו לה כפויית טובה.
תאהבו אותה מרחוק. כפי שהיא.