ניתוק קשרים

[מחר יהיה טוב יותר]

ניתוק קשרים

לפי הבנתי בתי לוקה באספרגר ובמשך שנים כנראה בגלל אי הבנתה את ההיתנהגות שלי ושל בעלי נתקה את קשריה עימנו נכון להיום כבר 10 שנים. הבת לומדת רפואה בחו"ל- בחורה חכמה דוברת שפות ואינטיליגנטית,אבל עד היום כמעט ללא חברות וחברה.
האם יש איזה שהוא דרך להסביר לה שהיא לוקה בתיסמונת ואולי כתוצאה מכך תשוב לקשר עימנו.

 

[Conviva]

הניתוק ככל הנראה לא חל בגלל ה"תסמונת"

אלא בגלל שהיא נפגעה מכם ו/או שיש לה צורך עמוק להתמקד בקשר עם אדם אחר שחשוב לה ביותר או לחלופין במימוש תשוקה אחרת שממלאת את עולמה כליל.
אני יכולה לשמש דוגמה דומה מאוד לבת שלך. הגרתי לישראל לפני 17 שנים והקשר שלי עם הוריי שגרים בחו"ל הוא מינימלי והיו תקופות שהיה אפסי. קבוצת החברים שלי מאוד מצומצמת וכך זה היה תמיד כי כך מתאים לי ולאישיותי וזהותי.
אם הוריי יבואו אליי בטענה שאני לוקה בתסמונת אספרגר ולכן אני זקוקה להם עוד יותר מכפי שזקוק אדם רגיל להוריו, סביר מאוד להניח שהם יזכו ממני להתעלמות עוד יותר גדולה והניתוק רק ילך ויחמיר. באופן דומה, כאשר אמי מאשימה אותי שאיני שומרת על קשר רציף איתה, זה תמיד יוצר ריחוק עוד יותר גדול.

לשמור מתוך מרחק על קשר שהיה פעם טוב - זה מאוד קשה.
לשמור על קשר שצלע ממילא - עוד יותר קשה.
כי מדובר באדם רגיש ופגיע וכל האשמה או שימוש בתיוג שלילי יוצר תחושת התנכרות של ממש.
למה לשמור על קשר שבו צד אחד תמיד מתוייג כאשם, כפוי טובה, אגואיסט, או לחלופין כלוקה בתסמונת ונזקק?

 

[מחר יהיה טוב יותר]

תודה על תשובותכם

ראשית כל השנים לא הבנתי את הבעיה אבל היום אפשר אולי ירד לי האסימון כשעשיתי אחד ועוד אחד. . ברור לי שהבת שלי חכמה מאוד ואפילו מחוננת כי מה שהיא עשתה לבד בכוחות עצמה אין הרבה שעושים. להשלים בגרויות (עזבה את בית הספר באמצע י,א מהחלטה שלה למרות שניתנה לה אפשרות להגיע רק למבחנים) למדה באוניברסיטה הפתוחה כהכנה ללימודים ,עבדה בשלוש משרות- גרה מחוץ לבית ולא לקחה שקל מאיתנו , למדה לדבר צרפתית ברמת שפת אם וכמובן אנגלית והיום לומדת בחול שנה 3 והכל על חשבונה עם קצת מילגות פה ושם ועבודה בחופשות בעגלות באירופה.
אני מבינה שיש אנשים שאינם אוהבים חברה וחברים. אבל בהתנהגות שלה לפי מה שקראתי הבנתי שיש דברים שדומים לאספרגר- ייתכן שיש רמות שונות אינני יודעת.
במשך השנים ניסינו פסיכולוגים אבל זה לא עזר.
איננו יודעים מה מהות השינאה והניתוק כלפינו. אנחנו מניחים לה לנפשה אבל לי כאם זה כמו לאבד ילד שהוא בשר מבשרך וזה כואב.
שלא נדבר על זה ששאר ילדי חיו וחיים עדיין באיזשהו אופן בצל המקרה- אגב גם להם אין קשר הדוק איתה.

 

[Conviva]

שוב, ייתכן שלא מדובר בשנאה כלפיכם

גם אמי מאשימה אותי בשנאה ואדישות כלפיה.
אין זה נכון.
סביר להניח שבתך מפגינה את רגשותיה אחרת מכם. שמירה על קשר בשבילה זה משהו אחר מאשר בשבילכם.
אני מאוד מבינה את התסכול של אמי, שחיה לבד לחלוטין וזקוקה לקשר עם ילדיה, אני מבינה גם במקרה שלה את התשוקה לקשר עם נכדיה. אבל כל עוד יש מטען כזה עמוק של חוסר הבנה והעלבות והאשמות, כל עוד אתם באים בגישה "אנחנו רוצים לעזור לך כי יש לך בעיה מאז ומעולם", שום דבר לא ישתנה.
כל עוד תחוו כזה עלבון (לא מוצדק לדעתי), כל עוד תחושו שכאילו איבדתם את הילדה, כל עוד תפענחו את התנהלותה כך, אין סיכוי לשום קשר.
אני יודעת שזה נורא קשה להבין, ולא לשפוט אותה על הצרכים השונים שלה בחברה ובמשפחה.

להניח לאדם להיות כפי שהוא זה לא להניח לו מחוסר ברירה כי הוא רחוק ולא נגיש אז אין מה לעשות, אלא להניח לו באהבה ובקבלה.
ה"צל" שאת מדברת עליו צריך להיעלם. אצל כל בני המשפחה.
מתוך שינוי בגישה ופרשנות של התנהגות הבת. אחרת אין סיכוי לאור ביחסים ביניכם.

 

[arana1]

הניתוק הוא גם בגלל שמה שאינו שנאה מתפרש ככזה

מה שאני זוכר מהקשר הרופף והבעייתי עם הורי ובני משפחתי זה שהמרחק שהיה נכון ומתאים לי התפרש ונחווה כעימותי על ידיהם,ולכן,במצב שבו תחושת המרחב שמאפשרת לך אהבה מתפרשת על ידי קרוביך כשנאה אין לך ברירה אלא להתנתק,אני נוטה לשער שהניתוק הזה כואב וקשה לה כמו לכם,אולי אפילו יותר, כי כל אדם צריך משפחה, אבל כנראה שהיא בחרה להתגבר על הכאב והבדידות ולהשלים עם המצב כי האופציה האחרת פשוט בלתי נסבלת, יש לא מעט אספים שנאלצים לבחור כך, זה גם מה שאני בחרתי.

 

[אמא מודאגת3]

הסתדרה לגמרי לבד

בשלוש משרות ועוד הסתדרה בחוץ לארץ לבד לגמרי, כל כך הרבה שינויים בחייה, וללא עזרה ולהסתדר במקום עבודה לא אחד אלא שלוש, תסלחי לי
הבת שלך לא רק שהיא לא על הספקטרום אלא היא ההפך המוחלט!!
אספרגר מתקשה להסתדר בעבודה, בחברה, בלימודים בקבוצה וכו'.. מתקשה מאוד משינויים של הרוטינה הקבועה של חייו
מתקשה לעמוד בשינויים של איזור מגורים וכו'..
אני מאוד מבינה אותך כאמא ולבי איתך
אבל כל זמן שתחשבי שהיא שונה את לא תתני לעצמך להשלים איתה וחבל,
את צריכה לראות שיש לך בת מאוד מוצלחת וזה להקרין לה.
רצוי אולי שהאחים שלה ינסו לעשות סולחה.

 

[arana1]

לא בהכרח

אספרגר, ואפילו אוטיסט קלאסי יותר, יכול להיות הכי גמיש בעולם, אשף של שינויים ואינראקציות מסוגים רבים ושונים, וכבר דובר על זה גם בפורום הזה לא מעט.שאספי נצמד לקבוע רק בגלל הכאוס המטורף הנגרם לו כנתין של יחסים המשבשים עליו את דעתו לחלוטין,הרי בדיוק משום כך היא ניתקה את הקשר עם ההורים,והיא לא הראשונה ולא היחידה לעשות כך, וגם אני ממליץ על כך כאן בפורום הרבה פעמים.נקווה שיום אחד הורים ילמדו להתייחס לאוטיסטים,אולי כשהאוטיסטים עצמם יהפכו להורים זה יקרה,אבל בינתיים, כשהאדם הכי קרוב לך רואה אותך בדיוק הפוך, ונמצא בדיוק איפה שלא צריך ולא נמצא בדיוק איפה שהכי צריך אז אנשים ממשיכים לבלבל בין מה שקורה כשמפריעים לאוטיסט לחיות לבין הזהות האמיתית שלו, וזה ממש ממש לא דומה, אפילו,כצפוי, ממש הכי הפוך.

 

[schlomitsmile]

כשאת אומרת ניתוק, למה את מתכוונת?
אין לך מושג איפה היא?
&nbsp
כאמא אני מבינה את כאבך

כבת שאמה נפגעת ממנה כל הזמן שהיא "מתנתקת"
יכול להיות שאני מבינה גם את בתך...

 

[מחר יהיה טוב יותר]

לגבי הניתוק

אני פירגנתי ועדיין מפרגנת לבת שלי , למרות מה שכתבתם שלא כך היה מחוסר ידע ואין לי טענות . אני גאה מאוד בבת שלי כל השנים. הכעס שלה והניתוק שלה נובעים מסיבה שאינה ידועה לי.
הניתוק הוא ניתוק מוחלט וכל מה שאני יודעת עליה זה מאנשים אחרים. ומהפייסבוק שאינני חברה שלה.
פה אני פונה לכל מי שלא מדבר עם הוריו מכל סיבה שהיא ולא חשוב מה הסיבה ומי אשם. דברו , דברו, דברו. הכאב הוא עצום- דומה לאם שכולה. תמיד בסוף מצטערים ויפה שעה אחת קודם להשלים.
אני הייתי עושה כל דבר שאפשר כדי להחזיר אותה אלי.
מבחינת האספרגר אני משערת שבעתיד לכשתסיים את לימודיה תצטרך עזרה מקצועית כדי להשתלב טוב יותר בחיים. ( כי לפי מה שהבנתי למרות שעבדה במקומות שונים היו מידי פעם בעיות תקשורת שאת מהותן אינני יודעת).

 

[arana1]

גאווה היא לא העניין, גם לא פרגון, או חסרונו

 

[schlomitsmile]

האם היא אמרה/כתבה לך שהיא כועסת עליכם?
ברור לי שאת אוהבת אותה,
מעריכה אותה,
מתגעגעת אליה.
לא באתי לשפוט או לבקר אותך חלילה.
השאלות שלי נובעות מכך שהרבה פעמים אנשים לא שמים-לב
שהם מייחסים כוונות ורגשות לאחרים מתוך פרשנות מוטעית של התנהגותם.
&nbsp
העובדה היא שבתך לא מטלפנת אליכם, לא מבקרת אותכם ולא כותבת לכם.
למה היא נוהגת כך?
לא יודעת.
אולי היא כועסת, אולי לא.
אולי היא בוחרת לנהוג כך,
ואולי היא מרגישה שאינה יכולה לנהוג אחרת.
אולי היא מרגישה לא מובנת,
מרגישה שאין טעם לנסות לתקשר כי ממילא זה ייגמר במפח-נפש?
אולי מסיבה אחרת?
כל מה שאני מנסה בזהירות להציע,
זה שלא תפרשי אותה, את התנהגותה.
נסי לברר איתה-
ישירות אם אפשר בלי שזה ירגיש כהטחת אשמה "כמה שאת מכאיבה לנו"
או דרך מישהו אחר,
מדוע היא נוהגת כפי שהיא נוהגת,
האם יש משהו שאם הוא ישתנה גם היא תוכל לשנות את התנהגותה.

 

[schlomitsmile]

וזה מזכיר לי
בדיוק אתמול למדתי עם בני הקטן (הוא לומד בחינוך ביתי, בבית) את הפרק על מגדל בבל.
ודיברנו על זה, שגם כיום, קורה שאנשים לא מבינים זה את זה,
מפרשים לא נכון זה את זה (כמו שקרה בסיפור מגדל בבל)
והתוצאה היא רגשות קשים הדדים, ועימות או התרחקות.
חשבנו יחד איך אפשר לפתור מצבים כאלה,
והבנו שראשית כדאי להיות מודעים לאפשרות הזאת-
שכמו במגדל בבל, אולי אנחנו פשוט מפרשים לא נכון זה את זה
ומכאן נובע הקצר והתסכול והפגיעה,
ואז "צריך ממש להתאמץ" כמו שבני אמר, כדי להסביר ולהקשיב.

כי לכל אחד שפה משלו, ומה שאצלך הוא כעס יתכן שאצלה הוא משהו אחר.

 

[schlomitsmile]

אצלך כלומר בשפתך, בעינייך

 

[ענתנוי]

דיבורים לא עוזרים

הנתק ביני לבין אימא שלי נפתר רק לאחרונה, אחרי שהיא עברה כמה אירועי מוח קשים ומסכני חיים, והשתחררה מהחסימה התקשורתית שכבלה אותה.
רק היום היא מתחילה להבין אותי ולקבל אותי כמו שאני, כי היא יכולה להבין את עצמה ולהשלים עם הגורל שלה.

 

[dina199]

אני מניחה שכשהיא תהיה רופאה היא תסתדר

עובדה שהסתדרה מצויין עד עכשיו.
וכן לא הכל ידוע כי לא הכל בשליטתינו. אולי מבחינתה זה לא ניתוק.
ואולי זה ניתוק שאין לכם סיכוי לדעת מה הסיבה שלו.
בכל מקרה אין לאף אחד מושג מה יקרה בעתיד, זאת אומרת גם לכם אין מושג איך היא תסתדר בעתיד. ואילו לפי מה שאת מספרת, בהווה היא מסתדרת מצויין (וגם הסתדרה בעבר)

 

[Conviva]

במקרה שלנו הדיבורים

גם אינם עוזרים. אמי מציעה תמיד שנלבן את הבעיות ונמצא להם פתרון. שנתמקד בפרימה של סבכים תקשורתיים. שנשב ביחד ונשים את הכול על השולחן ונחפש דרך חזרה.
אבל אין דבר כזה. צריך שינוי של גישה. של תדר. ואז, אולי, הדברים ייפתחו וישתנו מעצמם.

הכאב הוא עצום, ללא ספק. וכמו שנאמר כאן, הכאב נוכח גם אצלה, גם אם היא לא מפגינה אותו ולא משתפת אותו עם איש.
את נמצאת בתוכה כל הזמן, והמון דברים מזכירים לה אותך, לטוב ולרע, היא חולמת עלייך בלילות, הקשר שלכן נוכח שם גם כשיש ניתוק שנמשך כבר שנים.
ולדעתי, למרות כל ההבנה שלי אלייך, וגם אני אמא לבת, זה לא כמו מצב של אם שכולה.
אם שכולה לא יכולה להתנחם בזה שהבת שלה אולי מאושרת, חווה אהבה, סיפוק, יופי, משמעות.
אם שכולה כואבת לא רק את כאבה מאבדן של עצמה אלא בעיקר את אבדן החיים של הבת, שנקטעו טרם עת ואולי גם בסבל שאין לתארו.
זה תמיד מדהים אותי שאמי לא שותפה לשמחות שלי, לא מאושרת מהדברים שאני מאושרת בהם, ובמקום זה תמיד מרוכזת בייסורים על כך שאיבדה אותי, כלומר איבדה אותי לעצמה.

אגב, אולי בתך תבחר מקום עבודה כזה שיאפשר לה להיות היא עצמה, מבלי שאף אחד יבקר אותה ואת דרכה להביע את עצמה מול אחרים.
כך שיכול מאוד להיות שלא תצטרך שום עזרה "מקצועית" שתשתלב איפה שהיא לא מעוניינת להתשלב...

 

[schlomitsmile]

(הטקסט מופיע בקישור)

 

[Conviva]

 

[dina199]

אם היא הצליחה לעשות לבד כל כך הרבה

מה זה חשוב אם יש לה תסמונת או לא ?

ואם יש לה משהו , בתור אדם בוגר שלומד רפואה, היא יכולה להחליט לבד אם היא רוצה לעשות איבחון או לא.
בכל מקרה קורה שלילד בוגר יש נתק עם ההורים, וזה לא שייך לשום תסמונת.
כנ"ל לא להיות חברותי לא מחייב להיות קשור לאף תסמונת.
מה שכן לחץ בלתי פוסק לקשר בכח יכול להביא להמשך הניתוק.

 

[טובללכת]

קודם כל, את לא יכולה לאבחן..

ולהחליט שהבת כנראה עם אספרגר, גם אם יש לך תחושת בטן כזו.
אבחונים כאלו הם לא בסמכותך ובידע שלך.
יש כל מיני סיבות ונסיבות שגרמו לניתוק הקשר ושאינם דווקא קשורים לנושא.
אני מסכימה לגמרי עם conviva בכך שאם תאמרי לה שכנראה מדובר באספרגר, הנתק יעמיק.
אגב, אם היא לומדת רפואה אז בוודאי היא יכולה לבדוק ולהבין טוב ממך אם מדובר באספרגר.
ובכל מקרה, כדאי לך ליצור אמון מחודש איתה, אולי אפילו דרך הפייסבוק, בתור התחלה (אם היא מחוברת לפייס').
והכי חשוב הוא פשוט לעשות זאת בהדרגה ובלי לתת לה תחושה שכועסים עליה או מעירים לה.
תנו לה חיזוקים והבעת אמון בהיותה ביתכם ועל הישגיה בחיים. זה מאד חשוב.
אולי אפילו לכתוב לה שם בפרטי שאתם מתנצלים על שגיאותיכם ומבקשים לחדש קשר.