מדינת ישראל היא מדינה חילונית
הידועה בציבור כדתית. מדינת ישראל היא מדינה חילונית ב100% (ולא ב99.9%) . כל חוק במדינה אינו תקף אלא אם נקבע ע"י הכנסת החילונית, והוא מבוצע בידי הממשל באמצעות המנגנון המינהלי שלו, בתי המשפט שלו, המשטרה שלו , בתי הסוהר שלו וכו´ -כולם מוסדות שסמכותם נובעת מין ה"מדינת ישראל היא מדינת החוק ולא מדינת ההלכה" לדת ישראל אין במדינה שום מעמד סמכותי ושום כוח ביצועי. כל ניסיון לכוף את חוקי התורה על אדם בישראל, כגון למנוע ממנו- בהסתמכות על חוקי התורה - לחלל שבת או לאכול טרפות, ייתקל בהתנגדות המשטרה, שתגן על זכותו להפר את חוקי התורה. אם לחוקים מסויימים שחקקה הכנסת יש תוכן הקשור לתכני ההלכה ההלכה הדתית, אין זה מקנה להם אופי דתי , שהרי תקפותם של חוקים אלה באה מן ההחלטה של רובה של הכנסת החילונית , שרצה בתוכן זה מטעמים הנובעים מאינטרסים השלטוניים ולא מן הדת, והרוב החילוני הזה הוא שכופה את החוקים הללו על האוכלוסיה , הרוב הזה הוא גם בעל הסמכות והיכולת לבטל את החוקים הללו. מדינה החילונית בלבד. ציבור הבוחרים , שהעלה את הרוב הזה לשלטון , הוא שהביא לחקיקת חוקים אלה- ולא דת ישראל חקקה אותם. לפיכך , כל מי שהצביע בעד הרוב הזה ואינו מרוצה מהחוקים שרוב זה מחוקק - מן הדין שיפנה את תלונותיו אל עצמו ואל ניבחריו . כל כפיה במדינת ישראל היא כפיה חילונית . היא מתבטאת , בין השאר , בזה שיהודים שומרי שבת מורחקים ממאות בתי חרושת, מן התחבורה, מן הנמלים ושדות התעופה הפועלים בשבת , או שהם נידונים למעמד של נחותי-דרגה בכל המפעלים הללו, או מועברים על דעתם ועל דתם כדי לזכות במה שמגיע להם ככול האזרחים האחרים. השלטון החילוני משתלט על דת ישראל ומשעבד ומנצל אותה לצרכיו. לשם כך הוא מקיים משרד דתות , ממנה וממן רבנות ומועצות דתיות וקובע את הפונקציות ואת הסמכויות, שהוא -ולא הדת- מקנה להם. הציבור הדתי "הרשמי" במדינת ישראל הוא הציבור היהודי היחיד בעולם שאין לו מוסדות דתיים מכוח התורה: הרבנות שלו אינה מוסד של התורה אלא מוסד של המדינה החילונית-משרד ממשלתי . ישעיהו לייבוביץ, "אמונה היסטוריה ערכים" חוק הנישואין והגירושין: הטענה, שההכרה מטעם המדינה בנישואין אזרחיים עשויה לפלג את העם היהודי לשני עמים שלא יוכלו להתחתן זה בזה - בשקר יסודה. שקר הוא, שהכרה כזאת תבטל את מוסד הקידושין. הטוען טענה זו מתעלם - מדעת או מתוך אי-ידיעה - מן המציאות של מאות-אלפים יהודים דתיים בארצות-המערב, החיים חיי-אישות בקדושה ובטהרה של דין-תורה בתחום שלטונם של חוקי-מדינה המכירים בנישואין וגירושין אזרחיים (כגון באנגליה), או אף דורשים אותם (כגון בגרמניה הקיסרית והווימארית). יהודי שומר תורה יוסיף לישא אשה בחופה וקידושין, ואם ח"ו יתגרשו - יעשו זאת כדת משה וישראל. ,המורדים בדת יסתפקו ברישום "נישואיהם" או "גירושיהם" במשרד ממשלתי בצורה שתיקבע ע"י החוק. כאן מושמים שני המונחים המכריעים במרכאות כפולות, שהרי מבחינה דתית לכאורה אין כאן נישואין כלל, אלא בעילת פנויה בלבד, וממילא אין בעיית גירושין קיימת. במקום שלא היו קידושין אין ממזרות, וולד שלא מן הנישואים לא נאסר לבוא בקהל. עדיין יא ראינו שמוסדות ההוראה התורנית ידונו ברצינות ולגופו של ענין במשמעות ההלכתית של "נישואים אזרחיים" במציאות שבה יהודים ויהודיות נישאים זה לזה תוך סירוב מפורש לקבל עליהם קידושין עפ"י התורה. יש לשאול: היש לנישואים אלה משמעות הלכתית כלשהי? קשה לחשוב, שהאשה שבא עליה איש על-סמך רישום במשרד ממשלתי תהיה בחזקת מקודשת, לאחר שהללו גילו דעתם בפירוש שאינם מתכוונים לקידושין כדת משה וישראל. מצב זה, שמפחית את חשש הממזרות עד למינימום, יהיה בו שיפור עצום לעומת המצב של חוק הנישואין והגירושין הקיים, שאינו אלא חוק לריבוי ממזרים בישראל - שהרי איסור אשת-איש, החל על עובדות פיסיולוגיות שאינן נוגעות אלא לבעליהן, לא ניתן לביסוס מבחינה מוסרית או חברתית ואינו אלא איסור דתי חמור; ולפיכך, בחוגים רחבים של האוכלוסיה שנתערער בה תוקף החוק הדתי - ובכלל זה הרבה אנשים הגונים מאד - אין הניאוף מוחזק איסור. נמצא, שהכופים קידושין על הציבור שאינו מודה בקדושתם עוברים בצורה חמורה על "לפני עוור לא תתן מכשול", ומתוך כפיית שמירה על איסור בעילת פנויה - שהעבירה עליו אינה עושה ממזר - הם מכשילים את הרבים באיסור מיתת בית-דין. אולם איו לצפות שהמוסדות הרבניים ידונו בענין זה דיון אובייקטיבי, מאחר שהם אינטרסנטים בדבר - כשם שאין לצפות משליטי ההסתדרות ומפלגותיה שידונו באובייקטיביות בבעיית הפקעת שירותי הבריאות מידי ההסתדרות. יתר-על-כן: החשש לפילוג העם בעקבות ביטול חוק הנישואין והגירושין הוא מגוחך - ואולי חסר כנות - נוכח המציאות הקיימת כבר היום: האם יכולים איש ואשה מישראל להיות זוג, אם האחד מהם רואה את עצמו כפוף לדיני טהרת משפחה, ואילו השני אינו מכיר בהם או אינו משלים עמם? האם אין איסורי-כרת אלה חמורים לאין ערוך מן האיסור של בעילת פנויה או מן החשש הרחוק של ממזרות? זאת ועוד אחרת: היהדות הדתית, יותר מכל סקטור אחר באומה, רואה במדינת ישראל לא את מדינת האומה הישראלית היושבת בה בשעה זו אלא את המדינה היהודית, ז.א. מדינת היהודים, שהם כולם אזרחיה הפוטנציאליים של מדינה זו. האם חשבה היהדות הדתית, בדאגתה לחשש פסולי-משפחות מצד אחד ולאחדות האומה מצד שני, על המצב והבעיות שיווצרו ברגע - שהוא אולי לא רחוק - שבו יזרמו לישראל המוני יהודים מבריה"מ או מארה"ב, יהודים שזה שני דורות או אף יותר חיו במסגרת החוקית והחברתית של מדינותיהם, ואין לדעת ולא לברר מהם יחוסיהם ומאילו יחסי-אישות נולדו ? כיצד סוברת היהדות הדתית לקיים בתנאים ההם את אחדות האומה בין דתיים ולא-דתיים? ישעיהו לייבוביץ , "הפרדת העם מהמדינה "