ניצול של המצב
מדהימה אותי, כל פעם מחדש, חוצפה של אנשים. בפנימייה שלי התארחו כ-250 אנשים מרחבי הצפון. זה התחיל במספר קטן של משפחות, כשהכוונה הראשונית הייתה לאפשר הגעה לחניכי הכפר שרוצים מקום שקט לשהות בו וגדל וגדל עד למימדים הללו, בלי שאף אחד יודע עד מתי וכמה עוד נוכל לשאת. האנשים, ברובם משפחות עם ילדים, קיבלו כאן מעל ומעבר ובהרבה רצון טוב- חדרים עם מצעים, שלוש ארוחות מלאות ביום, כל בוקר נסיעה לאטרקציה כלשהי באזור (המועצה המקומית ארגנה), כל אחה"צ פעילות אתנו, החיילות, ושעות רבות של בריכה, ולא התבקשו לתת תמורה כספית- רק לנקות אחריהם ולעזור בתורנוית מטבח. הכפר היה אמור להיות סגור בשבועות הללו ולאפשר לעובדיו מנוחה לקראת שנת הלימודים החדשה, אבל ההנהלה החליטה להתגייס לטובת אנשי הצפון. עד כאן הכל טוב ויפה- אחדות, כמו שנורא רוצים להחדיר לנו מכל כיוון היום. הבעיה התעוררה כשאנשים התחילו לקחת כמובן מאליו (דבר נוראי לעשות באופן כללי) את מה שהם מקבלים והתחילו להתלונן ולהקשות על הצוות עם כל מיני טענות. כשמציל הבריכה לא הגיע ביום שבת בשתיים, כמו שנאמר להם, היו כמה שקיללו, ופנו אליו בצורה לא יפה וכועסת על כך שאיחר... בתום 10 ימים הצוות כבר היה באפיסת כוחות וגם הכסף, שלא ניתן לו שום מימון או עזרה ממקורות ממשלתיים, לא אפשר להמשיך להחזיק את האורחים. הם התבקשו לעזוב ביום ראשון, 7\23, ונעשו מאמצים לעזור להם למצוא מקום חדש לשהות בו, לאלה שהיו מעוניינים. המהלך הזה גרר הרבה תגובות נזעמות, האשמות ואף מילים כמו "פינוי", עם קונוטציה ברורה שאני, באופן אישי, לא מבינה איך הם העיזו להטיח בנו. הסיום היה מכוער בחלקו, אנשים כעסו ולא טרחו להודות והרבה עזבו והשאירו אותנו מאחור מתוסכלים. כמה אפשר להשקיע ולתת ובסוף לקבל כזה יחס. אחת המשפחות לא עזבה את הכפר עד הערב כי לא הסכימה לעבור למקום שבו היא צריכה לשלם על האוכל... אני תמיד נדהמת מחדש מכך שאנשים בטוחים שמגיע להם, מאנשים שלוקחים את הניתן כמובן מאליו, מאנשים שהם כפוי טובה.