עם התובנה הזאת גדלנו כולנו. עם האמונה/הבנה שזה היה אבל לעולם לא יכול לחזור. שהעולם השתנה. הבין. התבגר והתפכח. אבל רק לפני זמן קצר קראנו בהגדה של פסח ש"בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו". אם עד היום היה נדמה לנו שגם זה קטע של העבר ושהיום, על אף שעדיין יש לנו אויבים ושונאים, זה 'בקטנה' יחסית ולא באמת עוד עומדים עלינו לכלותינו ממש, באו אירועי שמיני עצרת התשפ"ד והזכירו לנו לא ולא, לא השתנה מאומה. עדיין, גם היום, גם ב2025 למניינם, עם ישראל מצוי באותו מצב בו נמצא לאורך הדורות. מצב בו יש בכל דור ודור מי שעומד עליו לכלותו. מצב בו אם 'העולם' היה מקבל את מבוקשו, עמנו היה נופל שדוד לפניו עד שהיה נעלם.
היום, מעבר לסייעתא דשמייא, מה שמציל אותנו מכליה הוא בעיקר קיומה של מדינת ישראל חזקה. כן, יש בה חולשות, יש בה מחלישים, בין אם במכוון ובין אם מרשלנות, יש בה בעיות והיא עדיין לא מושלמת. הכל נכון והכל ידוע לכל. ועדיין. מדינת ישראל היא הערובה לכך שלא באמת תיתכן שואה נוספת. לא כמו השואה ההיא. אשרינו שזכינו שגם אם אנו נאלצים לקבל גם היום את התזכורת לנכונות האמור בהגדה, לפחות אנחנו יודעים להתמודד עם זה.
