נושא אחר לגמרי

[פישים]

לי לפעמים יש תחושות כאלה על רקע הורמונלי (PMS, הריונות)

 

[פרמלה]

זה התקף חרדה קטן

תרופות מהסוג שפורט בתגובות מטפל גם בזה.

 

[פודינג תות]

REMOTIV

מופק מצמח ההיפריקום (את יכולה לגגל) וכמעט ונטול תופעות לוואי בהשוואה לנוגדי דכאון אחרים. בעבר (הלא רחוק) גם מטפלים מהרפואה המשלימה יכלו לתת אותו למטופלים. כיום, כל רופא משפחה יכול לתת מרשם. מתאים לרוב למצבי חרדה דכאון קלים עד בינוניים. את יכולה לנסות במקביל לערוצים טיפוליים אחרים.

 

[לורליי פלוס]

מכירה מקרוב שני מקרים

אצל שניהם זה עזר מאוד, בתוך שבועיים-שלושה היה מהפך בחייהם. אצל שניהם - זה לווה בטיפול פסיכולוגי במקביל. במקרה אחד - הטיפול הפסיכולוגי היה קצר יחסית, ובמקרה השני הוא ממשיך גם היום, כשנה וחצי מתחילת נטילת התרופות. במקרה הראשון - זומישהי שאחרי תקופה של כשנתיים גמלה את עצמה בהדרגה מהכדורים, וכיום היא חיה בלעדיהם כבר איזה 10 שנים, ומתמודדת בצורה מדהימה עם לידות, קריירה תובענית ולחצים שונים של החיים. במקרה השני - עוד מוקדם לדבר על גמילה, אבל אותו אדם עשה שינוי בחייו שהוא, לטעמי, משמעותי כמעט כמו הטיפול התרופתי והפסיכולוגי ביחד: הוא הוסיף לו ספורט כמה פעמים בשבוע, עשה שינוי תזונתי, נותן לעצמו יותר מקום לפעילויות פנאי מהנות. בקיצור - שינוי כזה לא חייב להיות לצמיתות - הוא יכול להיות זמני, לתקופה של כמה חודשים עד שמתאזנים, ואז לרדת מהכדורים בהדרגה בפיקוח רפואי. לא רואה במה זה שונה מאדם שיש לו חוסר איזון ששלוטת התריס ונאלץ לקחת בגלל זה אלטרוקסין וכד'.

 

[מיכל בימקה]

אני לקחתי ציפרלקס

סבלתי מדיכאון אחרי לידה. כשישבתי מול הפסיכיאטרית שהלכתי אליה לייעוץ ואמרתי לה שאני חוששת לקחת כדורים (מה זה אומר עלי? אז עכשיו אני פסיכית רשמית? האם זה יכול להזיק? אלו רק חלק מהשאלות ששאלתי את עצמי), היא שאלה אותי שאלה שמאוד עזרה לי - את מאמינה שהחיים שלך יכולים להיות בלי עצבות, חרדות עם שינה טובה? גם בעיני טיפול תרופתי (כדורים נגד דכאון וגם כדורים להקלה על הפרעות קשב וריכוז) מטפלים בסימפטום בלבד. זו הסיבה שאת הטיפול התרופתי כדאי שילווה טיפול ריגשי מכל סוג שהוא. הטיפול בתרופתי איפשר לי להיות פנויה לטיפול ריגשי כדי לטפל במקור. רופא משפחה יכול לתת לך מרשם. אני ממליצה בחום לפגוש פסיכיאטר (מקבלים על פגישות החזרים מקופת חולים), כדי לדבר איתו. הוא ידע לרשום לך את הכדור המתאים ולסייע לך. בהצלחה! מיכל

 

[maya lo]

לא חיבים לבחור רק אחד- אפשר גם וגם וגם!

גם להתחיל טיפול פסיכיאטרי - כדי לטפל בבעיה האקוטית , שקוראת עכשיו ומפריעה לך מלטפל בה לעומק (בחזקת עזרה ראשונה) לבחון פסיכולוג מתאים, אם רוצים ללבן דברים שחוזרים שוב ושוב בחיים כשמקבלים את הכוחות גם מכאן וגם מכאן - אפשר להמשיך לעוד שינויים, כמו תזונה וספורט (שדרך אגב מעלה את מצב הרוח פלאים, כי הרי זה גם "סמים" למוח). לא היתי הולכת ללימודים רוחניים מפחד משרלטנים ומכתות למינהם , וגם כי אני לא חושבת שלמישהו יש את ה"תשובה". (כי תכלס אין ממש "תשובה").

 

[מיסיס מייס]

מכירה שני מקרים

אחד, של חמותי, שאחרי פיגוע שבו נהרגו קרובים שלה לקחה (לוקחת?) משהו שכזה נגד התקפי חרדה. בלי קשר לכלום, היא אישה מאוד נחמדה אבל טיפוס מאוד עצבני וחרדתי. עוזר לה? לא יודעת. מאוד מקווה שכן. דרך אגב, גיליתי שהיא לוקחת כי כמעט חטפתי התקף לב שהתאומון הוציא לה את זה מהמגירה! מזל שהייתי שם (וזה לא במגירה יותר). שני, של מישהי שפעם הייתי איתה בקשר קרוב. הייתה במשבר נפשי קשה ומתמשך, שנים אחרי גירושין טראומטיים. ילדים מאוד בעיתיים, מעין אובדן שליטה על החיים... אבל היא הייתה במין "היי" שדי מנותק מהמציאות שלא עשתה שום מאמץ אפקטיבי לשפר. פעם אמרה לי שלוקחת איזה אנטי- דיכאון שכזה. שוב, לא מכירה ממש מה ומי, אבל לעשור לה לשפר את חייה זה לא עזר, אולי אפילו עיכב החלטה שצריך לטפל בכל הבעיות שהיו לה וסביבה. (או שאולי היציל אותה מתהום הנשייה לגמרי בלי קשר לחוסר התפקוד? יכול להיות). ובגדול- חושבת כמו נועה נועה. עם הרבה סייגים למשברים נקודתיים קשים ועוד ועדו סייגים שקצרתי מלפרט, אבל בגדול אני בעד קודם כל לטפל ב-למה עצובים, ולא "למסך" את זה. (ושוב, עם הרבה הסתייגויות).

 

[שקשוקה שוב]

שלל הנושאים שעלו בשרשור הזה

הם בדיוק הדברים שנלקחים בחשבון אצל אנשי המקצוע (הטובים) כשהם צריכים להחליט על כן/לא להמליץ על טיפול תרופתי. רק רופא כמובן מחליט על כך, אבל אנשי המקצוע המטפלים מסביב (אם יש) אמונים גם הם על הפנית תשומת הלב לכך שכדאי לפנות לרופא בכדי לשקול זאת, במידה והם מרגישים שיש צורך. יכולה להבין את הרתיעה מטיפול תרופתי, יכולה להבין את התחושה/גישה שזה רק ממסמס ולא מטפל, בניגוד לממש נדרש בכדי לאפשר איכות חיים ותפקוד, ובכל זאת תומכת מאד מאד במצבים בהם זה נדרש, ויש בהחלט כאלה. גם אצל אנשים שנכנסים "רק" תחת מצוקה נפשית זו או אחרת. וכפי שנאמר, גם הטיפול התרופתי וגם הפסיכותרפויתי יכולים להיות לגמרי לא כרוניים, כלומר מופסקים לאחר פרק זמן מסויים בו חלה תמורה שמאפשרת זאת. בקיצור, אני בעד, רק לאחר ברור מעמיק עם איש מקצוע (רופא) טוב.

 

[mirmirmir]

הציפרלקס הציל את חיי

אחרי הלידה של בתי השניה היה לי דיכאון אחרי לידה, אני לא אלאה בפרטים וכבר כתבתי על זה המון - אבל עלינו על זה (אני ובן זוגי) ממש מהר והתחלתי טיפול - גם תרופתי - כאמור ציפרלקס וגם של שיחות בשלב מסויים הרגשתי צורך להוריד את השיחות אבל על הציפרלקס אני לא מוותרת לעולם. הכדור הקטן והלבן הזה מאפשר לי לחיות, לדברים שפעם היו מעציבים אותי ומדכאים אותי לעבור לידי רמת החיים ואיכות החיים שלי (ושל כל מי שסביבי) השתפרה פלאים אני אדם טוב יותר אמא טובה יותר בת זוג טובה יותר וטוב לי, אני בעד ציפרלקס (ודומיו) , אפשר לקבל מרופא משפחה, אפשר במקביל ללכת לשיחות אצל פסיכולוג כי זה תמיד כיף ועוזר ושיהיה בהצלחה אין שום סיבה לסבול סתם מיר

 

[טייני לאב]

מירמיר

כשכתבתי פה על החברה שלקחה כדורים ומרגישה מצוין עכשיו זה גם בזכותך

 

[נועהנועה]

כל הכבוד על הפתיחות

לא חושבת שיש במה להתבייש אני עצמי בהודעה המקורית אמרתי שבמקרים אקוטיים כמו מחלה של מישהו קרוב או דכאון אחרי לידה כשחייבים לתפקד במיידי ואין זמן לפתור דברים בטווח רחב אני יכולה להבין שימוש בכדורים. לגבי שימוש באופן קבוע בחיים... פה יש לי גישה שונה. אני מבינה את ההקלה ואת התחושה שהכל טוב יותר. אבל לי זה היה מפריע שזה סוג של "שקר" ולא מה שאני באמת מרגישה. אני מאמינה ביכולת של אדם למצוא בתוך העולם שלו בנפשו את המקומות החיוביים ולבנות אותם. ואני מאמינה שהתחושות הפנימיות האלו (טובות או רעות) הם מורי הדרך שלנו שעוזרים לנו להכיר את עצמנו וללכת בדרך שנכונה לנו ולעשות את מה שאנחנו אמורים לעשות בעולם. ברגע שממסכים את התחושות האמיתיות בעצם איבדנו קשר עם המצפן שלנו ,עם האני האמיתי שלי, וזה נראה לי הכי נורא בעולם. יותר נורא מלהתמודד עם עצב/קושי/דכאון. אבל שוב זה סט האמונה שאני חיה איתו. ממה שאני שומעת ממך כאילו שויתרת על האפשרות שאת יכולה להיות שמחה ומאושרת בלי הכדורים. וזה קצת עצוב בעיניי. שוב לא שופטת אבל מרגישה שלפי האמונה שלי כן יש דרך שבה תרגישי טוב בלי הכדורים (או שאולי אני אופטימיסטית מדי או רואה את העולם בצורה ורודה מדי אבל ככה אני חושבת) בכל מקרה מאוד מעריכה ששיתפת.

 

[mirmirmir]

מבחינתי יש לי בעיה כימית במוח

והכדור הקטן הזה עוזר לי אני מניחה שאם היה מדובר באסטמה לא היית מדברת ככה על ונטולין או אפילפסיה וכדורים שמונעים פירכוסים מבחינתי זה אותו הדבר. זו הבעיה וזה הפתרון פשוט וקל ועוד משהו - לא מדובר פה בסוג של שקר אני חוזרת רגע לדימוי הפיזי שאותו יותר קל להבין - זה כמו שמישהו עם צליאק לא יכול להתחיל לאכול גלוטן כי מה שסביבו כולם אוכלים מבחינתו ההמנעות מהגלוטן היא האמת שלו, ככה אני והציפרלקס שלי מיר

 

[פישים]

(על שתי ההודעות וכמה טוב שטיפלת)

 

[אווה ניני]

את אותם דברים (מרגיזים!) אומרים גם על ריטלין

וזה פשוט לא נכון! והדוגמאות שהיא נתנה נכונות לגמרי.

 

[ניק כללי]

רק על עצמי לספר ידעתי

ומודה לך מראש שהעלת את הנושא כי הוא מעסיק אותי מאוד. אני הייתי בטיפול פסיכולוגי לפני 8 שנים שבמהלכו הפסיכולוגית המליצה לי לפנות לפסיכיאטר (על רקע של המנעות וחרדה). הוא המליץ טיפול בכדורים במקביל לטיפול הפסיכולוגי. המשכתי עם הכדורים השונים לאורך כל השנים. רוב הזמן אני לוקחת פרוזאק ודומיו. במהלך ההריון המצב הנפשי שלי החמיר ונאלצתי לקחת עוד כדורים כדי להוריד את רמות החרדה. כשאני קוראת את זה מהצד אני נשמעת לעצמי פסיכית. אם היית מכירה אותי לא היית חושבת שאני לוקחת כדורים. אני מתפקדת באופן מלא. משרה מלאה. 2 ילדים. חיי מין

יש לי עצב תמידי בתוך הלב. אפילו עם הכדורים. אבל לצערי בינתיים לא הצלחתי להפסיק אותם לגמרי בלי שתהיה החמרה במצב. קשה לי איתם בעיקר תדמיתית (בעיני עצמי כמובן כי אף אחד כמעט לא יודע על זה). כל מי שמכיר אותי מחשיב אותי כחייכנית. לא היית מגדירה אותי כדכאונית. אני בטוחה שיש עוד נשים שלוקחות כדורים אבל זה עדיין נושא שמתביישים בו ולא מדברים עליו.

 

[בלה ואוזה]

סחטיין על הפתיחות

אפילו אם בניק כללי. לפני 8 שנים אולי רשמה לי רופאת המשפחה רסיטל. לקחתי חצי כדור והרגשתי רע. רע. רע. רע. הרגשתי מסוממת לגמרי. כמו על טריפ. זרקתי את כל החבילה והלכתי לפסיכולוגית מקסימה. אני מסכימה שפסיכולג זה יקר, וזה לא מתאים לכל אחד. והשרשור הזה שכנע אותי ש"למה לא כדורים?" אבל ההמלצה שלי היא בהחלט להשקיע בפסיכיאטר, או בטיפול נשולב. ולא להסתמך רק על רופא המשפחה. כי בזמנו - כשהרגשתי את כל התחושות המטורפות האלה, לא היה לי טלפון של הרופאה להתקשר ולשאול אם אני לא משתגעת ואם התחושות האלה נורמליות. ובכלל, היא לא באמת ידעה מה היא נותנת לי. היא נתנה מה שביקשתי וזהו. בקיצור - הכל הרגיש לא רציני וזה לכשלעצמו הלחיץ אותי פחד.

 

[סימןשאלה1]

פסיכיאטר שראיינתי פעם אמר לי

שקיימת סטיגמה בנושא בריאות הנפש גם בקרב רופאי משפחה והם חוששים להפנות לטיפול פסיכולוגי/פסיכיאטרי כי הם חוששים שבכך הם פוגעים במטופל.

 

[בלה ואוזה]

זה לא היה העניין

נתקלתי אצל רופאי משפחה בבורות לשמה בכל מה שקשור לתרופות שאינן "יומיומיות". או תרופות פסיכיאטריות. זאת דוגמא אחת - ללכת לרופאה, לבקש מרשם לתרופות נוגדות חרדה - היא מתקתקת משהו במחשב, מוציאה מרשם ל"רסיטל". ואין לה מושג מה זה הרסיטל הזה, מה ההבדל בינו לבין אחרים. כלום. מה התופעות לוואי, מתי אמור להשפיע. היא מצטטת מתוך העלון הרפואי. אבל התחושה היא "לא רצינית". פעם נוספת הייתה מזמן מזמן (מנסה להיזכר אם זה היה לפני מקרה הרסיטל או אחרי), כשביקשתי מרופא אחר מרשם ל"זייבן" (תרופה העוזרת להפסקת עישון). לא היה לו מושג מה זה. פתח מולי את המחשב. ישב קרא יחד איתי. אני הסברתי לו שזאת תרופה שבמקור פותחה נגד דכאון. ישבנו שנינו כמו שני סטודנטים לרפואה עד שהוא הרגיש שלמד מספיק ונתן לי את המרשם. בשתי הפעמים באתי עם ידע על התרופה יותר מהרופא ועשיתי שיעורי בית. הוא נתן תחושה שהוא מנסה להכיר ולהבין מה ביקשתי. היא נתנה תחושה של "קחי ולכי" ולכן לא יכלתי לסמוך עליה ברגע שהרגשתי לא טוב עם הכדור הראשון. אבל בשתי הפעמים - לרופאי המשפחה לא היה מושג! ולכן אני חושבת שחשוב ללכת לפסיכאטר ורצוי פרטי.

 

[סימןשאלה1]

כן, אני מבינה

ב תור מישהי שנוטה להיות מאוד מקורית במחלות שהיא מפתחת, כבר השארתי כמה רופאים פעורי פה (דלקת בעצב הפנים למשל). יש המון בורות בקרב המון רופאים לצערי. לא יודעת אם את זוכרת את הגהנום שעברתי עם הגדול בגלל רופאה שלא ידעה להתמודד עם ממצא חריג בבדיקות דם. סתם הוספתי הערה שמחזקת את דבריך לגבי זה שלפעמים לפנות לרופא המשפחה זה לא הפתרון הכי טוב.

 

[rnavina]

כמו כל בעלי מקצוע, יש גם רופאי משפחה לא משהו

הייתי מצפה מרופא להגיד לי שהוא לא מכיר את התרופה הזו ולא לתת אותה סתם כי ביקשתי.