נושא אחר לגמרי

[ניק כללי]

נושא אחר לגמרי

מנצלת את חשכת הניק הכללי כדי לשאול ולספר. כבר המון זמן שאני עצובה, רוב היום ורוב הימים. עד עכשיו הסברתי לעצמי ולחברות ששמו לב שיש לי סיבות אוביוקטיביות ונכונות להיות עצובה, אבל לאט לאט אני מגלה שהמון נשים סביבי לוקחות תרופות לטפל בעצב כזה או אחר. ואני מתלבטת עם עצמי - תמיד חשבתי שנכון לטפל בבעיה, אם זה טיפול פסיכולוגי, אם זה בירור גופני - אנמיה או חסר כזה או אחר. ותכלס לקחת כדורים (ציפרלקס, פרוזק ודומיהן) זה להקל על הסמפטום בלי לגעת במוקד, מצד שני זה אולי יאפשר להתרומם ולהתמקד קצת בדברים אחרים. איך בכלל מקבלים כדורים כאלו? רופא משפחה? פסיכיאטר? צריך הפניה? ואם כבר - אני תוהה האם יש פה הרבה נשים שלוקחות בא לכן לשתף? הניק כמובן - ניק כללי 1234

 

[ExNewYorker]

קודם כל קבלי *חיבוק*

לפעמים בהחלט טיפול עוזר בסיפור ולא צריך להבהל (אני לא מדברת מנסיון אבל בתקופה מסוימת בחיי עמדתי לקחת עזרה אבל בסוף לא הגעתי לזה... אצלי פעילות גופנית היתה הפתרון) הייתי מתחילה עם רופא משפחה. בגדול אם איני טועה פסיכיאטר נותן טיפולים מסוג זה. אפשר גם להתחיל בטיפול פסיכולוגי (פסיכולוג אינו יכול לתת תרופות אבל יכול להיות שזו נקודת מוצא טובה לקביעה העם צריך עזרה של תרופות) הרגישי טוב!!

 

[NORD]

חייבת להסתייג בקטנה

מהטענה שפסיכולוג הוא עמדת מוצא טובה לקביעה אם צריך עזרה של תרופות. יש איזו תפיסה (נאיבית, מנסיוני) של אנשי המקצוע כבעלי גישה לאילו קריטריונים מוחלטים וברורים של שיפוט. הנסיון שלי הראה שזה ממש לא המצב. פסיכולוגים שפגשתי הסתייגו כולם (אם כי כמובן שזה מדגם קטן ולא מייצג) מפניה לערוץ תרופתי, והציגו את הפתרון הזה, בדומה לנועהנועה כאן בהמשך, כטיפול בסימפטומים והמנעות מנגיעה בעיקר. לא פגשתי עדיין את איש המקצוע שמכיר את כל הערוצים ויכול לייעץ ביניהם. התרשמתי הרבה יותר משיקול דעתם של פסיכיאטרים שפגשתי בסוגיה זו. לדידי, אין לי ספק שהערוץ התרופתי הוא הפתרון הנכון. אם הייתי מחכה שפסיכולוג יפה אותי לערוץ כזה, אני לא רוצה לחשוב היכן היו חיי היום. לא ברור מה אני מייעצת כאן בתכל'ס - אולי רק לזכור תמיד שלכל איש מקצוע יש את הפרספקטיבה והאמונה שלו, בתחום זה כמו באחרים, אין קריטריונים מוגדרים לכיוון הנכון, ואין מנוס מהפעיל שיקול דעת עצמאי, לבדוק כמה כיוונים, ולהטיל ספק גם בחוות דעת מקצועיות.

 

[ניק כללי]

קחי בחשבון שתרופות מסוג זה מורידות מאד את

החשק המיני - לאור הדיונים האחרונים שהיו כאן - יכול מאד לפגוע בזוגיות. גם אצלי יש דכדוכים - חלקם מוצדקים וחלקם לא - מנסה להתגבר ולשפר את מצבי. ניסית ללכת לפסיכולוגית אבל היה לי אמון מאד נמוך בה וביכולתה לעזר. נעזרת בבן זוגי ובחברות. לפעמים טוב ולפעמים פחות...

 

[מיכל בימקה]

אנחנו חלוקות בדעתנו כאן

נכון, יש תרופות שמורידות את החשק המיני. יחד עם זאת, יש לא מעט תרופות היום שלא פוגעות בחשק המיני. אני מאמינה שבן זוג בדיכאון, עצובה ומתוסכלת, יכול לפגום פי כמה בזוגיות מאשר אישה שהחשק המיני שלה נפגם מעט (או שזקוקה ליותר השקעה במשחק מקדים כדי להכנס לאוירה). בן זוג תומך, אוהב ואכפתי, יקבל את השינוי אצל בת זוגו, ויסייע לה בסבלנות ובאהבה. זו הגישה שלי

 

[ענבים2]

רופא משפחה יכול לתת לך מרשם

לכדורים אנטי דיכאוניים/אנטי חרדתיים... אישית אני בעד. אני חושבת שטיפול תרופתי אוסף אותך ומאזן. לפעמים המצבי רוח נובעים ממגוון של סיבות, אבל תכלס, מה שקורה זה מחסור בסורטנין. הכסורים מאזנים את הנפקתם. תכלס, יש ככ הרבה גורמי סטרס בחינו, שמאוד קשה לנטרל אותם. יש כאלו שמסתדרים ויש כאלו שפחות. ההשפעה של הטיפול התרופתי הוא יחסית מהיר. ותמיד טוב יהיה לשלב את הטיפול התרופתי בשיחות (פרטניות או זוגיות), זאת כדי להפרד מהכדורים בשלב מסויים, או להמשיך לקבלם, ולהיות שלמה עם זה בריאות נחת.

 

[פישים]

אני מכירה כאלה שלוקחות (ולוקחים)

ביניהם - אנשים עם התקפי חרדה (רגילים); אחרים עם חרדות לגיטימיות ומחשבות לא כיפיות בגלל מחלות קשות (שלהם, של בני הזוג, הורים וכו')...; אנשים שמתקשים לראות את חצי הכוס המלאה ורוצים שיהיה להם יותר נעים בחיים... בתור פריק קונטרול אני די שמחה שאני לא נזקקת לכאלה מן. בתור מתבוננת מהצד - לא שוללת בכלל אם משפר את החיים. הבנתי שיש תקופת הסתגלות לא כיפית של כמה שבועות. אה, כשלעצמי הייתי מבררת איך בדיוק מרגישים עם - האם התחושות הקיימות מתכהות, או אולי מתחלפות באחרות?

 

[efratcn]

כמי ששהתה בתהום הדיכאון לפני שנה וחצי

ולמזלי זה היה דיכאון קל (לא מאובחן אבל כן הלכתי לטיפול אצל פסיכותרפיסטית). אני גם עושה הכשרה בבריאות הנפש כך שתרופות לטעמי הן לחלוטין לגיטימיות (רק לפעמים נדמה לי שהיד על הדק התרופה קלה מדי). יש מצבים בהם כדורים ממש מצילי נפשות. יש מצבים שבהם א/נשים לא מסוגלות/ים לתפקד ללא כדורים (גם אם יש תפקוד יומיומי אבל תחושת "מתה בפנים"). אני באותה תקופה הסתגרתי נורא, לא יצאתי מהבית למעט עבודה, לא התראיתי עם חברות - ממש כלום (כשעבורי זה סוג של מוות כי אני מאד פעילה חברתית). בטיפול הצלחתי להתרומם ולא נזקקתי לטיפול תרופתי אבל זה בהחלט דובר עם המטפלת שלי. היו ימים שהייתי בטוחה שעוד רגע היא מאשפזת אותי. שולחת לך חיבוק גדול. יודעת כמה לבד אפשר להרגיש בתוך דבר כזה.

 

[D X 9]

לא יודעת

גם מסביבי המון לוקחות ומספרות שהשתפר מאד.

 

[נועהנועה]

אני מאוד מאוד נגד

כי זה סוג של פלסטר כמו שאת אומרת שאולי עוזר לך להחזיק את חייך כפי שהם ואולי זה דווקא מה שלא טוב אולי העצב מעיד על צורך בשינוי ואם תסגרי אותו (את העצב) אז השינוי לא יבוא... מסייגת שבמקרים של התמודדות אוקוטיות כמו למשל מחלה של מישהו במשפחה שחייבים לתפקד כן הייתי שוקלת. כלומר מצבים יותר זמניים שנגרמים ממשהו חיצוני שקשה לשלוט בו.

 

[nukibela]

מסוכן מה שאת אומרת...

אני בוודאות יכולה לומר לך שיש מקרים שלא דורשים חיטוט בנבכי נפשנו. אם מדובר בסתם חרדה, בנטיה פיזית לדיכאון קל, שכדור בהחלט פותר. סה"כ - זה הכל כימיה של המוח. לפעמים לא חייבים לעשות סי.טי. בגלל כאבי ראש, אלא פשוט לקחת אקמול. ומכירה הרבה אנשים סביבי שלוקחים ציפרצלקס ודומיהם. מכל מיני סיבות. זה לא אומר שהם בהדחקה. הם מודעים לכך שיש להם בעיה כלשהי, אבל הם לא מעוניינים בטיפול ארוך. מחוסר זמן, חוסר עניין וכו'. כדי לעבור טיפול פסיכולוגי מוצלח צריך רצון מצד המטופל. הייתי מציעה לך לנסות, מול רופא המשפחה לתקופה של כמה חודשים. אם את רואה שיפור, יכול להיות שהיית צריכה עזרה באיזון הכימי במוח. אם את לא רואה שיפור, ייתכן בהחלט שאת צריכה בירור יותר מעמיק.

 

[נועהנועה]

חוסר זמן ועניין?

אם לאדם יש בעיה נפשית ואין לו עניין לטפל בה כי זה לוקח זמן?? יש משהו יותר חשוב לאדם מהנפש שלו? לא הבנתי... זה ממש הבעיה של הזמן המודרני בואו נחייה כמו רובוטים העיקר שנתפקד ואם במקרה מישהו עצוב או מדוכא או משהו מטריד או מפחיד אותו אז בואו "נתקן" אותו כדי שימשיך לתפקד, הכי חשוב לתפקד. חס וחלילה להעמיק במה אנחנו מרגישים מאחורי כל התפקוד הזה. ועוד להצדיק אנשים בבחירה שלהם להתעלם מעצמם? וזו בדיוק הבעיה ברגע ש"העלמת" לבן אדם חלק ממה שהוא מרגיש בצורה חיצונית אז איך הוא כבר יודע מה שלו ומה לא שלו.

 

[efratcn]

או כי היא לא רוצה להיכנס לזה בשלב זה

אני הפסקתי את הטיפול שלי כי הגעתי למקומות שאין לי כרגע כוחות להתמודד איתם בטיפול. זה לגיטימי, זה נכון וגם אם הייתי ממשיכה בטיפול, זה היה פלסטר בעצמו, כי אי אפשר להכריח אף אחת להיות "מטופלת". כולנו מתעלמות מעצמנו ברמה זו או אחרת. חלקנו מודעות יותר וחלקנו פחות. בסופו של דבר רובינו גם מתפקדות בתוך זה. יש מי שהמחיר גבוה מדי עבורה ומזל שיש היום תרופות פסיכיאטריות שיכולות להקל על מי שסובלות אבל בוחרות שלא ללכת לטיפול פסיכולוגי. זה לא מקום של חוסר מודעות עצמית. להפך. זה מקום שמבין שכרגע אני לא צריכה עוד מודעות בחיים שלי (וזה מבלי להתחיל לדבר בכלל על מצבים פיזיולוגיים נטו שאין להם פתרון טיפולי פסיכולוגי).

 

[נועהנועה]

משום מה כולכן מניחות שהכוונה היא ללכת לטיפול

ממש לא יש הרבה שינויים שאפשר לעשות בחיים אם מרגישים עצובים הינה משהיא בשרשור סיפרה שהתעמלות עזרה לה מכירה נשים שעוזר להן חוגי יצירה (קדרות למשל) למישהיא זה יכול להיות לימודים רוחניים מאיזה סוג למישהיא אחרת יעזור שינוי אחר בחיים (לפתוח עסק למכירת עוגות) או לעבור לעבוד עם ילדים יש אינספור דרכי התמודדות שהם לא רק ללכת לפסיכולוג לטיפול ולחקור מה היה עם אבא ואמא בילדות. ואני ממש לא פוסלת טיפול פסיכולוגי

 

[סימןשאלה1]

זה כי את יוצאת מתוך נקודת הנחה שגויה

שדיכאון הוא תמיד תוצאה של סיבה אובייקטיבית. חוסר שביעות רצון, שעמום, טראומה וכו׳. אבל דיכאון יכול להגרם מסיבות אורגניות ולא נסיבתיות, כמו חוסר איזון במח. ואז כל השינויים והטיפולים הפסיכולוגים בעולם לא יעזרו, אלא רק יגרמו לתסכול גדול יותר, סטייל הנה אני מנסה ולא מצליח... זה קצת כמו להגיד למישהו עם מאניה דיפרסיה לנסות לשלוט בעצמו (להבדיל) או לנסות לעודד אותו באמצעים לא תרופתיים.(לא אומרת שזה המקרה, אבל יש המון כאלה. דיכאון היא אחת המחלות הנפוצות והיא הולכת וצוברת תאוצה עם השנים).

 

[נועהנועה]

אהם ממה שאני זוכרת מהלימודים שלי

רואים שהדברים האלו הם מקבילים כלומר אם רואים אצל מישהו מחסור בסירוטונין שגורם לדכאון ומטפלים בטיפול פסיכולוגי ויש שיפור אז מתחילים לראות גם שיפור במדדים הפיזיים ולחליפין אם מטפלים במגביר ייצור או קליטה של סרוטונין רואים שינוי במצב הנפשי כלומר סופרייז סופרייז יש קשר גוף נפש ! דכאון גם אם יש לו ביטויים פיזולוגיים (מה שקראת לו חוסר איזון במוח) הוא גם נפשי וטיפול דרך הנפש יכול להשפיע גם על הפן הפיזי שלו. עכשיו אני לא פוסלת שיש מחלות שקשה מאוד להתגבר עליהם דרך הנפש. יכול להיות שמישהו נולד עם ממש חוסר ייצור של סרוטונין או דופמין או כל ניורוטרנסמיטר אחר וחייב לקבל את זה מבחוץ אבל בחייך - על כמה מהמקרים שלוקחים את התרופות האלו מדובר? ובכמה מדובר ב"קיצור דרך"?

 

[סימןשאלה1]

אני לא מדברת על מחקרים

אני מדברת על החיים כמישהי שליוותה את העמותה הישראלית לבריאות הנפש הרבה שנים מתוקף עבודתי, דיברתי עם המון המון פגועי נפש ובני הממשלות שלהם. וגם עם רופאים. לכולם דיעות מאוד ברורות בנושא מחוויותיהם האישיות.

 

[סימןשאלה1]

משפחות

 

[פודינג תות]

הרבה פעמים התרופות מאפשרות טיפול

יש פער בין הודאה עצמית בבעיה לבין טיפול בה, על הפער הזה התרופות במקרים מסוימים יכולות לגשר. כשאתה שבר כלי קרוב לוודאי שהטיפול התאחר וממילא קשה מאוד להתרומם. אני בעד טיפול פסיכולוגי, אך לעיתים יש דרישה של הנפש לכאן ועכשיו. קרי, ניתן בהחלט לשלב ביניהם.

 

[nukibela]

ת'שמעי, לא כולם רוצים לחטט בעברם.

זה לא מתאים לכולם. ואם מדובר במשהו קטן שמפריע לאיכות החיים, שיכול להיפתר באמצעות לקיחת כדור לתקופה מסויימת, אני בעד. יש לי חבר טוב, שמאז שהפך לאבא - התחיל לסבול מחרדות. הוא מתפקד נפלא, גם בלי הכדורים, אבל זה מציק לו. הוא לא מוכן לעזוב את הילדים שלו ללילה. כל נסיעה בלעדיהם מסבה לו עגמת נפש. כשילד חולה, הוא מפסיק לאכול מלחץ. אנחנו יודעים שזה קשור לילדות שלו. משהו בקשר שלו מול הוריו. זה גם מבנה נפשי מסויים. הבנאדם פשוט מאוד רגיש. הוא בהחלט יכול לחיות בלי ציפרלקס. אבל עם ציפרלקס, החיים בהחלט נראים קצת יותר מאוזנים. הוא מצליח לקחת את הדאגות בפרופורציות, וכמו שאני רואה- פתאום החליט כמה החלטות גדולות שנדחקו מפאת יתר הדאגות שנדחסו אצלו. אז נכון, טיפול פסיכולוגי בהחלט יכול להועיל. וכשהו חושב על הדאגות שלו, זה נראה גם לו מגוחך. אבל הוא לא יכול להשתחרר מזה. והכדור היחיד שהוא לוקח, פשוט עושה לו קצת סדר בדאגות. אגב - חוץ מקצת עייפות בשבועיים - שלוש הראשונים, הוא לא דיווח על תופעות לוואי כלשהן. ואגב מס' 2 - חברה שלי לקחת ציפרלקס למשך חצי שנה אחרי הלידות. כל לידה גוררת דיכאון קל אחרי לידה. הכדור עזר לה להרים את הראש מהמיטה ולתפקד, עד שההורמונים של הלידה, יחד עם העייפות המצטברת שלא עוזרת - חלפו עברו. לא צריך לעבור תהליך גמילה.