נושא אחר לגמרי

[סימןשאלה1]

ודרך אגב

ממה שנאמר לי ממנהל מחלקה באחד מבתי החולים הפסיכיאטרים (אז מילא להתעליין עלי, עליו נראה לי שיהיה לך קצת קשה), הגבול בין הפרעה/בעיה נפשית למחלת נפש עובר בדיוק שם, בקו של התפקוד. אז אל תזלזלי בו. ראיתי אנשים שלא טיפלו בעצמם והגיעו למקומות מאוד קשים (כשחשבו שזה סתם וזה יעבור, אבל זה לא עבר בלי תרופות). תפקוד יומיומי הוא לא משהו טריוויאלי, במיוחד כשיש ילדים בתמונה. מחלת נפש היא מחלה ככל מחלה אחרת. אז אני לא אומרת שאי אפשר לפעמים להתגבר על דיכאון באמצעים אחרים ובטח לא אומרת שאצל הכותבת מדובר במחלת נפש, כי קטונתי. אבל כשמדובר במחלה, כשאדם כבר מתקשה לתפקד (לטפל בילדים, להתפרנס, לקיים זוגיות וכו׳), אז בהחלט טיפול תרופתי יכול להציל את החיים שלו.

 

[מיסיס מייס]

אבל לא דיברו פה על מחלות נפש, לא? (אז ברור

שצריך טיפול תרופתי. חובה ממש).

 

[efratcn]

וגם זה מוטל בספק

מהיכרות עם מערכת בריאות הנפש. יש הרבה מקרים שמדובר בהבדלים בין תרבותיים או הקשורים בזמן. הומוסקסואליות בעבר נחשבה להפרעה נפשית וכיום כמובן שלא. יוצאי העדה האתיופית שמגלים באתיופיה סימנים המזוהים עם סכיזופרניה ופסיכוזות מטופלים שם באמצעים קהילתיים ובמערב מאושפזים בכפיה ומקבלים תרופות פסיכיאטריות. ואלו סתם דוגמאות. (ואני לא משוללות התרופות הפסיכיאטריות. יש מקרים שזה ממש מציל חיים. זה סתם כדי להאיר עוד נקודה במורכבות העניין

)

 

[מיסיס מייס]

כמובן. לא התכוונתי למקרים הללו

אלא למחלות נפש "קלאסיות" ולא אצל אוכלוסיות מהגרים. והפרעה נפשית גם היא משהו אחר מאשר מחלת נפש, וגם את זה את בטוח יודעת

 

[efratcn]

על אף ההבדל

לפעמים הקו הוא מאד דק. ואני תמיד תוהה על עצם האבחנה שניתנת בתישאול בן מקסימום 20 דק'. ואיך זה שכל חולי הנפש (לפחות ברפואה הציבורית) הם מהגרים או עניים או מהשכבות המוחלשות של החברה? כמה מתוך זה זו באמת אבחנה וכמה זה false-positive?

 

[מיסיס מייס]

ברור שיש מאובחנים בטעות, אבל יש גם

חולי נפש שממש לא מהתחתית הסוציו- אקונומית. הייתה לי חברה טובה בתיכון שאמה הייתה עם מניה- דיפרסיה. היכרתי אחת פעם שחשפה בפני שדודתה סכיזופרנית, והיא באה ממשפחה מבוססת לאללה.... ונער שפתאום התפרצה אצלו סכיזופרניה וממצב של תלמיד רגיל הגיע לאישפוז ממושך (היה בבית הספר שלי. סיפור עצוב לאללה

) אז הסוגריים שלך (רפואה ציבורית) חשובים מאוד. כנראה שמי ששם לא רואה אותם, אבל הם לגמרי חולי נפש. ולא מעשירון תחתון. למחלות נפש רבות יש אלמנטיים גנטיים והן לא מבחינות בין עשירים לעניים. רק שהעניים חשופים יותר ברפואה הציבורית (ובהחלט יתכן שאצלם יש יותר אבחונים שגויים, של פולס פוזיטיב).

 

[סימןשאלה1]

את ממש טועה במשפט האחרון שלך

יש המון אקדמאים, פוליטיקאים, אמנים, מפורסמים שמאובחנים ומקבלים טיפול. הרבה נשארים בארון כי הסטיגמה עוד חיה ובועטת. את תופתעי לגלות כמה אנשים שאת מכירה אובחנו כפגועי נפש. שלא לדבר על אלה שלא אובחנו. ומייס, נכנסת לדיאלוג ביני לבין נועה נועה בו הסברתי למה כתבתי מה שכתבתי וגם סייגתי שכמובן שלא אומרת שהכותבת נכנסת לקטגוריה, התייחסתי להתנגדות גורפת לטיפול בתרופות ולמשפטים מאוד ספציפיים. ומן הסתם שתינו לא יכולת לאבחן את הכותבת ובטח שלא דרך הודעה בפורום.

 

[efratcn]

למה אני טועה?

אני מדברת מניסיון של עבודה במקום מסוים. יש חתך מאד ברור של מי שמגיע לשם. מניחה שחלק מהענין הוא שמדובר בשירות ציבורי. מי שיש לו כסף הולך לפרטי. וטועה בעניין ה-false positive? גם בזה אני לא בטוחה. שוב, מאותה הסתכלות במקום העבודה. מצד שני, זה באמת פחות חשוב. אני כן חושבת שתרופות יכולות להציל נפשות.

 

[סימןשאלה1]

פספסתי את הסוגריים שלך

וקראתי איך כל חולי הנפש הם מהגרים וכו׳ גם אני מדברת מתוך נסיון במקום עבודה מסויים. יש מצב שהעבודה שלי אפילו היתה קשורה לעבודה שלך...

 

[אווה ניני]

התהייה הזו (על שירותים ציבוריים) נכונה גם

לתחומים נוספים. למה חלק גדול מהילדים שלומדים בחינוך מיוחד (במיוחד בבתי הספר) הם מהשכבות המוחלשות? זה לא שאין ילדים שזקוקים לחינוך מיוחד בשכבות מעל - הם פשוט מקבלים יותר טיפולים יקרים, תשומת לב וגם נכונות של המערכת להתמודד איתם בחינוך הרגיל

 

[מירנדה ביילי]

בנוגע לזה -

זה מאד מורכב, בעקרון ילד שגדל בעיר שידועה כבעייתית ועם אוכלוסיה בעייתית - כדי לקבל טיפול צריך להיות מקרה קשה, כי יש הרבה ילדים שצריכים טיפול והתקציב לא מספיק. לעומת זאת ילד שגדל בעיר נחשבת ושיש בה פחות מקרים שצריכים התערבות - יקבל טיפול הרבה יותר בקלות ומהר כי יש פחות דרישה.

 

[פישים]

הכמה מאנים דיפרסים שאני מכירה (זו מחלה או

הפרעה? אני לא ערה להבדלים) - הם אשכנזים צברים עם עיניים כחולות, מהמעמד הבינוני, עם מגוון מגדרי ונטייתי.

 

[ענבים2]

זו דעתך וזכותך לחשוב ככה

אני יכולה לומר לך מעדות וליווי של המון שלוקחים, זה ממש לא פלסטר. וגם פלסטר אפקטיבי במקרים בהם הוא נדרש.

 

[NORD]

בלת"ק - אני לוקחת כבר 19 שנה,

כתבתי על זה כבר. האבחנה והמרשם חייב להגיע במקור מפסיכיאטר, ואחר כך אפשר להמשיך לקבל מרופא משפחה. בכל אופן לא יודעת אם הייתי לוקחת כדורי SSRI (פרוזק ודומיהם) אם לא הייתי סבורה שיש לי בעיה פיזיולוגית. קשה לי לייעץ לאחרים. כשאני התחלתי לקחת אותם (וגם כשחזרתי לקחת אותם אחרי נסיונות הפסקה) לא היה לי ספק שזה נחוץ. ברור גופני (בדיקת דם) ברור שכדאי לעשות, בכל מקרה. אני לא חושבת, במקרה שלי, שמדובר על "הקלה על הסמפטום בלי לגעת במוקד". אני מאמינה באמת ובתמים שמקור הבעיה פיזיולוגי, ממש כמו כאב ראש או סוכרת נעורים. אבל קטונתי להגיד איזו אמירה כללית או לייעץ לאחרים.

 

[kmiki]

מנסה לעזור

מקווה שלא מפריע לך שאני שואלת. זה לא בא ממקום של התנגדות לטיפול תרופתי, בכלל, אני מכירה מקרים שזה עזר בהם יופי, אבל בכל זאת עולה השאלה האם ניסית לברר מאיפה זה מגיע, לפני הפניה לפתרון תרופתי. אני חושבת שבמקרים מסויים הדכאון יכול להיות תוצאה של התנוונות, עייפות החומר, אולי רענון של החיים עצמם יכול לעזור, לפני התערבות תרופתית. ידוע שספורט ותחביבים מעוררים את הגוף ומשחררים אנדורפינים ויוצרים תחושת שביעות רצון גדולה ותחושת סיפוק מהחיים. האם ניסית לפנות לבירור פסיכולוגי, כדי לברר מה הסיבה לדכאון? אני חושבת שקודם מבררים מה הבעיה ואז מטפלים בה. אני גם חושבת שרופא שירשום לך כדורים נוגדי דכאון, מבלי סיבה מוצדקת, אינו רופא טוב.

 

[שhira]

חושבת..

שאכן בלקיחת כדורים יש משהו שמטפל בסימפטום ולא בבעיה אבל.. לפעמים הסימפטום הוא הבעיה לפעמים התחושה נובעת מפעילות כימית במח ואז כל דבר קטן גורם לתחושות להתעצם. ואז אם תטפלי בסימפטום פתאום הדברים הקטנים אכן יהיו קטנים ולפעמים גם אם יש אכן סיבה ממשית לתחושה עצם הטיפול התרופתי עוזר "להתניע" עוזר לקפוץ מעל המשוכה הראשונה ולהתחיל לגעת בסיבה עצמה ולטפל בה. לא רואה בכך שום רע. חושבת שכן נכון ללכת לרופאת משפחה (אם יש אחת שאת מרגישה בנח איתה) ולספר מה מרגישה. לעשות בדיקות מקיפות על מנת לראות שאכן לא מדובר בחוסר ברזל בלוטות לא מאוזנות וכד' ומשם להמשיך לטיפול. אני הלכתי פעם אחת לפסיכיאטר האזורי יצאתי ממנו עם הפניה לפסיכולוג ואפס תרופות. האמת, בתוך תוכי קיוותי שיגיד שאכן יש כדור X שיכול לעזור.. לפעמים זה יותר קל מטיפול ארוך טווח. בהצלחה לך ואל תזניחי לכי תבדקי

 

[osnat3333]

תתחילי מרופא משפחה

אבל לפני הכדורים, תתחילי עם בדיקות דם... תבדקי שלא חסר ויטמין D תבדקי תפקודי בלוטת התריס רופא השמפחה כבר יפנה אותך הלאה, אם צריך

 

[טייני לאב]

יש לי חברה

שכבר שנה סובלת מתופעות של חרדה ומפחדת לקחת כדורים, אפילו טבעיים. היא מפחדת מתופעות הלוואי. אני כחברה שלה עדה לכל התקפי החרדה (זה בא בגלים) ומרגישה שאין לי כלים לעזור לה. אז כל אדם הוא שונה, וכל מקרה הוא שונה, אבל במקרה שלה למשל הייתי שמחה אם לפחות היתה מנסה. (מצד שני, חברה אחרת כן נוטלת וזה גרם אצלה לשיפור רציני וחזרה לתפקוד).

 

[ניק כללי]

את הניסיון הפרטי של עם פאקסט /סרוקסט

אני מגדירה כנפלא. התחלתי לפני יותר משנה בהמלצת פסיכיאטר בגלל תגובות פיזיולוגיות ללחץ בחיים. רופא המשפחה רשם לי. אני לוקחת מינון קטן מאוד כל בוקר (10 מ"ג) ומאז: - נעלמו התופעות הפיזיולוגיות (נוירולוגיות) - תחושת האושר הפנימי שלי התחזקה (הכוונה שלי להרגשה פנימית של שמחה שאינה תלויה במאורעות חיצוניים) וגם לפני זה הגדרתי את עצמי כאשה עם ראיית עולם אופטימית ושמחה בחלקה. - השתחררתי מכל מיני פחדים וקשיים (שתמיד הגדרתי כאופי) כמו פחד גבהים, קשיים חברתיים, חשש מדיבור בטלפון עם לקוחות ומחילוקי דעות אפשריים איתם. בהקשר הזה אני רק יכולה להצטער שלא התחלתי לקחת שנים קודם. לא סבלתי משום תופעת לוואי. חברים ובני משפחה יודעים שאני לוקחת, כולל חברות שלי מהפורום, אבל בגלל שאינני יודעת מי עוד קורא כאן, מעדיפה לשמור על פרטיותי.

 

[ניק כללי]

תודה

בזמן שעבר מאז שהתחלתי לחשוב על זה, שאולי זה יעבור, ואולי אחרי שנעבור את זה ואולי גם את זה זה ישתחרר, וכרגע אין לי כסף וזמן להגיע לטיפול, וגם לא סבלנות. והשבוע התחלתי להרגיש שאני נחנקת. פיזית, שמשהו תקוע לי בגרון ומפריע לי לבלוע ולנשום, ואני יודעת שאין שם כלום וברור לי שמשהו חייב להעשות ובהקדם. תודה על התגובות, אני אקבע תור בהקדם.