נוטמג

[החטא והשופטת]

ואפרופו תגובות חוסמות,

מעט מאוד פעמים (אולי שלוש או ארבע) אזרתי אומץ ושיחררתי לציבור הגולשים שיר פרי-עטי, במה שהיה פעם פורום הבית שלי. הפסקתי לעשות את זה לפני שנה וארבעה חודשים, אחרי שמישהו כתב לי "עכשיו יבואו האבא והדוד וידגדגו לך מתחת לבית השחי". אני בטוחה שגם מנחם בן לא היה מודע להשפעה החריפה של התגובות שלו עלי.

 

[אטיוד5]

חושב שהניסוח היה יותר מוצלח משהו ..

אבל הוא היה מפרגן מעין כמוהו, יחיד שמתיחס, מחויך. זה שפרשת את התגובה ההיא לחומרה - זבש"ך.

 

[החטא והשופטת]

הניסוח המדוייק היה:

"עכשיו אמא, אבא והדוד הגיבור ינצלו את ההזדמנות לדגדג אותך בבית השחי." מפרגן? שוין. אני בטוחה שגם מנחם בן חשב שהוא מפרגן ושזב"שי.

 

[אטיוד5]

אם היטלר אהב את בטהובן ...

וגם אני אוהב את בטהובן, אז זה אומר משהו מיוחד עלי? איזה מין הגיון זה? לעסנו את זה כבר, שלי. חוצמזה, אם הבנתי נכון, מנחם (אני לא מכיר אותו, לא יודע מי זה) אמר לך שאת אשכרה לא מוכשרת, באלו המילים. לא אמרתי משהו כזה מעולם. את יודעת שאינני חושב ככה. וגם אז ידעת.

 

[החטא והשופטת]

לא הבנת נכון.

הוא דוקא אמר שאני כן.

 

[אטיוד5]

כתבת קודם ...

"הוא אמר לי כמה דברים, שבעקבותיהם הפסקתי לכתוב" וגם כתבת עכשיו שהוא אמר לך שאת מוכשרת. אז מה הוא אמר לך? שאת מוכשרת אבל לא בבית הספר של כתיבת שירה?

 

[קֶרֶן יער]

אני לא זוכרת מה הוא אמר לשלי, כי

אני לא זוכרת את שלי, אבל אני זוכרת אמירות שלו לאנשים שונים. כולן מנסות לחתוך בסכין, כאילו של מנתחים, אבל בעצם כהה ומכאיבה, כדי "לשפר". ובעצם, לא היה באמירות כלום משפר, אלא רק דורך והורס. הוא כאילו עבר מין "זיכוך עצמי" בו הוא הודה ששום דבר שכתב מעולם לא היה מקורי או טוב ואגב תהליך רמס כל זיק של טוב בכל כתיבה של כל אדם אחר. יהודה עמיחי ניסה לרכך אותו, אבל טוב לב לא מצליח לגבור על רשע ואנוכיות. שלי- זוכרת שיהודה עמיחי אמר שהמשפט השירי הכי יפה ששמע היה מנכדתו שאמרה לו "סבא, יפה כאן כמו בנק"? זה עד היום נוגע לי.

 

[shellyland]

כן. ../images/Emo13.gif

בכלל, עמיחי דווקא כן התייחס לערך האומנותי של היצירות. אני זוכרת אותו מעיר הערות מאוד בונות על שימוש באמצעים, בנייה של דימויים, דיוק וכיו"ב. למדתי המון ממה שהוא העיר לי ולאחרים. חבל שהוא לא הנחה את הסדנה לבד.

 

[shellyland]

ועוד משהו שזכור לי לטובה:

כשאמא שלי עלתה ארצה ולמדה במכון גרינברג, עמיחי היה המורה שלה לספרות (וגם אפלפלד). עד היום שמורות אצלי המחברות שלה מאותה תקופה ואני מסתובבת בארנק עם תמונה שלה ושל כל החברות שלה עומדות מסביב למשורר הנערץ. כשבאתי וסיפרתי לו את זה, שאל לשמה ובאילו שנים למדה שם. למרות שעברו למעלה משני עשורים, הוא זכר לפרטי-פרטים אותה ואת בנות קבוצתה: מי נשארה בארץ, מי התחתנה עם מדריך וכיו"ב. זה ריגש אותי בעומצות שלא יתוארו! כאילו... עמיחי! ואמא שלי! והוא זוכר אותה!

 

[קֶרֶן יער]

איש מופלא. מופלא.

 

[shellyland]

זצוק"ל ../images/Emo16.gif

 

[shellyland]

הוא לא אמר לי להפסיק לכתוב,

אם זאת שאלתך. להיפך, אפילו. מבחינה ספרותית, הביקורת שלו כלפי היתה מצויינת. הןא התייחס לצדדים אחרים של הכתיבה שלי, שלא היה מקומו או תפקידו להתייחס אליהם, והוא עשה זאת בצורה פולשנית ושיפוטית. אני בטוחה שהוא חשב שהוא עשוה דבר נכון, אולי אפילו מפרגן, אבל הוא חרג ממה שמותר לו לעשות בתור מנחה ובתור מבקר ספרות. קצת מזכיר לי את ה"ביקורת" שהוא כתב כשהתפרסם הקובץ הראשון של המשוררת נפלא שז. במקום להתייחס לשירים עצמם, לערף הספרותי שלהם, לפואטיקה שלה, הוא החליט שהרבה יותר חשוב לו לחקור האם באמת אבא שלה אנס אותה במשך שנים, כפי שהיא מתארת בשיריה. על פני עמוד שלם הוא סיפר על שיחות הטלפון שהיו לו איתה ועם אבא שלה ואיך הוא ניסה לעמת אותה איתו והיא לא הסכימה, ולכן הוא מבטל את שיריה בטענה שהם לא נאמנים למציאות. שיא הרגישות. מזל שהוא לא התקשר לאמא של ביאליק, לשאול אותה אם באמת לא היו לו נעורים.

 

[shellyland]

נפלא=הנפלאה; לערף=לערך

 

[אטיוד5]

זה באמת לא לענין

ועכשיו נשאלת השאלה מדוע את לוקחת דברים שהם לא לענין ללב?

 

[קֶרֶן יער]

גואל רצון

זה מה שרץ לי בראש. גואל רצון. למה? משהו באיך אדם עושה משהו רע ומצליח ליצור בנסיבות שסביבו מין האלהה כזו שזה לא נתפס בעיני קורבנותיו כמשהו רע, עד שמאוחר מדי.

 

[shellyland]

כי הייתי בת 20 ולא ידעתי שלא צריך.

וזה לא שלקחתי ללב מה שהוא אמר, כמו שפחדתי (ועד היום נשאר לי הפחד הזה) מתגובה בלתי-הולמת נוספת. יש בכתיבה משהו מאוד חושפני. הרבה יותר מאשר בטיפול או בשיחה אניטימית. יש שם רמות של חשיפה שלפעמים הן גדולות מדי אפילו אם רק אני קוראת את מה שכתבתי. רובן לא נאמרות בפירושף אלא משתקפות או מסתברות והן יוצאות אל תוך השיר באופן לא מודע, כמעט. זה, למעשה, החוזה-הפנימי שמאפשר כתיבה טובה: לא לחשוב באופן מודע על מה אני חושפת וכמה, אלא לתת לזה להתרחש באופן טבעי ולתת למילים להגדיר את עצמן מתוך עצמן, לא מתוך נבכי הפסיכולוגיה המסועפת שלי. (

יובלי, תעזור לי. אני קצת מתקשה עם ההסבר). סעיף נוסף בחוזה קשור בזה שבזמן הכתיבה, אני חייבת להתעלם מזה שאולי מישהו יקרא את השיר ויבין אותו. זה לא כמו לכתוב מכתב. לכן, אחת המחשבות הכי מפחידות כשמישהו קורא שיר שלי, מלבד המחשבה שהוא יחשוב שאני לא כותבת טוב, היא שהוא ינסה לגרד מתוכו תובנות הקשורות בי או במבנה הרגשי שלי, ולא יתייחס אליו עניינית, כאל שירה צרופה. לא יודעת אם הצלחתי להסביר את זה כמו שצריך. "והשירים, כדרכם, אינם מגלים אלא את הניתן להאמר במילים..." (דוד אבידן, שם, שם).

 

[קֶרֶן יער]

כן. הצלחת.

 

[אטיוד5]

כשאת קוראת שיר ...

את מנסה לגרד? את או מישהו אחר יודעת למפות את המבנה הנפשי *הלא-מודע* של כל משורר מתוך כתיבתו? כולנו בנויים בצורה כזאת שיש בנו מבנים נפשיים שאיננו מודעים להם? ולבסוף - מה כ"כ מפחיד בחשיפה הזאת (אם אמנם היא מתקיימת, אפשרית וכ"כ שקופה)?

 

[תופס עוגב]

צ'מע

אני לא חושב שכל אחד יודע מה המודע שלו ומה הלא מודע שלו. כך שמן הסתם, כש"מגרדים" לנפתולי נפש המשורר" לא יודעים אם מגיעים למודע שלו או ללא מודע שלו. אבל זו לא הנקודה - לא כל אחד שמח שמישהו ינפנף לו בפניו בנפתולי נפשו שלו - חד אם הם הנפתולים המודעים או התת מודעים. למען האמת, בהנחה שלא מדובר בהליכה ל"מגדת עתידות", פסיכולוג או כל מטפל אחר, סביר שההעדפה הטבעית היא להמנע מבחישה באותם הנפתולים האינטימיים. עם חברים קרובים, זה עשוי להיות משהו אחר. לא בהכרח. יש כמובן גם מי שכן אוהבים את זה, אבל אני לא חושב שהם הרוב. הענין הוא שאמנות היא סוג של אקסהיביציוניזם. אבל היא סוג ששומר על האקסהיביציוניסט מוגן. יעני - הרעיון הוא שאם אני הולך ערום, אתה כקהל תראה אותי דרך משקפיים בהם אני לבוש, כך שזה מן "ללכת בלי ולהרגיש עם". כשהאיזון הזה נפגע, האמן עלול להפגע, כי הוא לא כיוון שיראו אותו באמת בלי. כמו מישהי שמסתובבת ערומה במלתחות של הבנות, ונוח לה עם זה, עד שבא מישהו (זכר = שלא אמור היה לראות מה קורה שם) ומציץ לה.

 

[תופס עוגב]

דבראשון, דוקא לדעתי הגדרת את הדברים

מאוד ברור ונכון. דבר שני, אני חושב שכל אחד מתייחס אחרת לענין שבוחשים בו עצמו (ולא רק באמנות שהוא מגיש על המזבח). אין ספק שהתיחסות לדברים שמעבר לאמנות עצמה - אינה ראויה (כהתעסקות באמנות) והתעסקות כזו עלולה לפגוע מאוד באמן, גם אם (מטבע הדברים) לא בכל אמן. אין ספק שמשורר הולך על החבל הדק שבין לחשוף הכל לבין להשאיר משהו מכוסה. הרעיון הוא שהקורא אמור ללכת לאן שהשיר לוקח אותו, ולא לנסות לקחת את השיר כמו נר בחושך, כדי לגלות דברים על המשורר. לא כל משורר יכול לעמוד בזה (נפשית).