מתוסכל מאוד
שלום רב, אני בן 25 עוד מעט מאיזור המרכז,אפשר לומר שיש לי הכל בחיים,משפחה אוהבת,עבודה,אבל לא שמחת חיים.מעולם לא הייתה לי אחת כזו.כל בוקר בשבילי הוא דיכאון חדש,בעודי מתעורר ללא שמחה ממיטתי,מקווה שהיום הזה כבר יעבור,שאסיים את המשמרת בעבודה הזו ואלך חזרה לביתי.לפעמים אני אומר לעצמי שהלוואי ויכולתי לעזוב אך זה הדבר היחידי שמפרנס אותי כרגע.אני כבר לא יודע מה לעשות,ימיי בעבודה הזו עוברים בסבל אישי רב,תוך כדי מחשבות על עתידי הלא נודע,זאת לאחר פרישתי לפני חצי שנה מן האוניברסיטה הפתוחה.אני לא יודע מהיכן להתחיל את סיפורי אך בכל אופן...אנסה. הכל מתחיל מסוף גיל 13 כאשר אבי נפטר בפתאומיות והדבר הותיר בי חלל ריקני שאינו מתמלא עד היום.נותרתי עם דיכאון פנימי רב,ללא שמחת חיים.שנה לאחר מכן נאנסתי ע"י חברי הטוב ביותר ומעולם לא התלוננתי עליו בפני המשטרה.החלטתי בשיתוף עם אימי ללכת לטיפול פסיכולוגי שעזר לי מאוד באותה תקופה והרגשתי קצת טוב יותר,אך עדיין הדיכאון שכן אצלי בלב,מחכה להתפרץ כלפי חוץ מדי פעם ופעם.מאז שאני זוכר את עצמי אני דיי חסר ביטחון בנוגע לדברים מסויימים בחיי וקשה לי להגיע להחלטות בעצמי,דבר שאספר יותר בהרחבה בהמשך. בגיל 17 התחלתי שיעורי נהיגה אך בגלל תאונה שעברתי מעולם לא חזרתי לשיעורים עקב הפחד שלי לעשות רישיון-כתוצאה מהתאונה.מאז ועד היום אני נודד ברחבי המרכז באוטובוסים או תלוי בחבריי בכל הקשור לתחבורה.אני פשוט מפחד שאעשה תאונה או אפגע במישהו,אני מרגיש שלעולם לא אצליח בקצב הזה להתגבר על הפחד לנהוג.אני רואה את חיי כל יום חולפים לנגד עיניי בעבודתי,מדמיין את עצמי במראה עם המראה העצוב שלי.מדי יום ראשי מתמלא במחשבות שליליות לגביי עתידי,שאגמור כהומלס ברחוב. את השירות הצבאי הצלחתי לשרוד רק בעזרת האנשים שהיו לצידי ובכלל בגלל כוח הרצון האדיר שיש לי.לאחר השירות הצבאי רציתי ללמוד אך לא ידעתי לאיזה כיוון לפנות.בין לבין הייתי בביתי במשך שנה וארבעה חודשים עד שמצאתי את העבודה הנוכחית בשירות לקוחות בחברה בה אני עובד.בהתחלה העבודה הייתה דיי כיפית בגלל האנשים שהיו עימי אך לאט לאט נשחקתי לגמריי ופשוט אני כבר לא מסוגל להיות שם יותר,עם הלקוחות האלו,והרעש מסביב.עבודה כזו כנראה לא בשבילי,אני צריך סביבה שקטה יותר ולעשות משהו שאהיה שמח איתו.תעודת בגרות בקושי יש לי,פסיכומטרי מעולם לא עשיתי מתוך פחד להיכשל כתוצאה מאבחון כושל שעשיתי שבו נאמר לי לא לעשות פסיכומטרי (הוא היה לפני שנתיים בערך).מאז עשיתי עוד אבחון במכון ידוע במרכז הארץ,שעל פי תוצאותיו אני מתאים לתחום המחקרי,בעל יכולת טובה באנגלית,יכולת טובה לתשומת לב לפרטים,לא מתאים למקצועות המתמטיים עקב חולשתי במתמטיקה,חסר ביטחון וכ'ו.התחומים שיצאו לי עסקו בתרגום וכללו בלשנות,מידענות ותחום התרגום. מתוקף היותי אדם סקרן קניתי שני ספרים בנושא אך מעולם לא קראתי אותם עדיין.מאז עברתי בין כל מיני תחומים ואינני יודע באיזה תחום לבחור.הדבר בא כתוצאה מכשלוני באו"פ בתחום התקשורת,תחום שאינו מדבר אליי מבחינה אישית כלל וכלל.חשבתי על כל תחום כמעט מפסיכולוגיה ועד לתחום הרפואה.מארכיאולוגיה ועד לבלשנות.מבלשנות ועד להוראת אנגלית,מהוראת אנגלית להיסטוריה.אני פשוט לא יודע להגיע להחלטה.אני כבר מתוסכל מאוד,בא לי כבר לבכות.מעולם לא למדתי קורס מקצועי.חשבתי גם על האפשרות הזו.אני כבר אובד עצות בנוגע לחיי.נמאס לי להיות מדוכא וחסר ביטחון. אני מרגיש שלעולם לא אצליח להגיע להחלטות בקצב הזה ושאישאר בלופ הזה לעוד המון זמן.חשבתי כבר לחזור לטיפול פסיכולוגי או לעשות אבחון תעסוקתי נוסף.מקווה לטוב...
שלום רב, אני בן 25 עוד מעט מאיזור המרכז,אפשר לומר שיש לי הכל בחיים,משפחה אוהבת,עבודה,אבל לא שמחת חיים.מעולם לא הייתה לי אחת כזו.כל בוקר בשבילי הוא דיכאון חדש,בעודי מתעורר ללא שמחה ממיטתי,מקווה שהיום הזה כבר יעבור,שאסיים את המשמרת בעבודה הזו ואלך חזרה לביתי.לפעמים אני אומר לעצמי שהלוואי ויכולתי לעזוב אך זה הדבר היחידי שמפרנס אותי כרגע.אני כבר לא יודע מה לעשות,ימיי בעבודה הזו עוברים בסבל אישי רב,תוך כדי מחשבות על עתידי הלא נודע,זאת לאחר פרישתי לפני חצי שנה מן האוניברסיטה הפתוחה.אני לא יודע מהיכן להתחיל את סיפורי אך בכל אופן...אנסה. הכל מתחיל מסוף גיל 13 כאשר אבי נפטר בפתאומיות והדבר הותיר בי חלל ריקני שאינו מתמלא עד היום.נותרתי עם דיכאון פנימי רב,ללא שמחת חיים.שנה לאחר מכן נאנסתי ע"י חברי הטוב ביותר ומעולם לא התלוננתי עליו בפני המשטרה.החלטתי בשיתוף עם אימי ללכת לטיפול פסיכולוגי שעזר לי מאוד באותה תקופה והרגשתי קצת טוב יותר,אך עדיין הדיכאון שכן אצלי בלב,מחכה להתפרץ כלפי חוץ מדי פעם ופעם.מאז שאני זוכר את עצמי אני דיי חסר ביטחון בנוגע לדברים מסויימים בחיי וקשה לי להגיע להחלטות בעצמי,דבר שאספר יותר בהרחבה בהמשך. בגיל 17 התחלתי שיעורי נהיגה אך בגלל תאונה שעברתי מעולם לא חזרתי לשיעורים עקב הפחד שלי לעשות רישיון-כתוצאה מהתאונה.מאז ועד היום אני נודד ברחבי המרכז באוטובוסים או תלוי בחבריי בכל הקשור לתחבורה.אני פשוט מפחד שאעשה תאונה או אפגע במישהו
,אני מרגיש שלעולם לא אצליח בקצב הזה להתגבר על הפחד לנהוג.אני רואה את חיי כל יום חולפים לנגד עיניי בעבודתי,מדמיין את עצמי במראה עם המראה העצוב שלי.מדי יום ראשי מתמלא במחשבות שליליות לגביי עתידי,שאגמור כהומלס ברחוב. את השירות הצבאי הצלחתי לשרוד רק בעזרת האנשים שהיו לצידי ובכלל בגלל כוח הרצון האדיר שיש לי.לאחר השירות הצבאי רציתי ללמוד אך לא ידעתי לאיזה כיוון לפנות.בין לבין הייתי בביתי במשך שנה וארבעה חודשים עד שמצאתי את העבודה הנוכחית בשירות לקוחות בחברה בה אני עובד.בהתחלה העבודה הייתה דיי כיפית בגלל האנשים שהיו עימי אך לאט לאט נשחקתי לגמריי ופשוט אני כבר לא מסוגל להיות שם יותר,עם הלקוחות האלו,והרעש מסביב.עבודה כזו כנראה לא בשבילי,אני צריך סביבה שקטה יותר ולעשות משהו שאהיה שמח איתו.תעודת בגרות בקושי יש לי,פסיכומטרי מעולם לא עשיתי מתוך פחד להיכשל כתוצאה מאבחון כושל שעשיתי שבו נאמר לי לא לעשות פסיכומטרי (הוא היה לפני שנתיים בערך).מאז עשיתי עוד אבחון במכון ידוע במרכז הארץ,שעל פי תוצאותיו אני מתאים לתחום המחקרי,בעל יכולת טובה באנגלית,יכולת טובה לתשומת לב לפרטים,לא מתאים למקצועות המתמטיים עקב חולשתי במתמטיקה,חסר ביטחון וכ'ו.התחומים שיצאו לי עסקו בתרגום וכללו בלשנות,מידענות ותחום התרגום. מתוקף היותי אדם סקרן קניתי שני ספרים בנושא אך מעולם לא קראתי אותם עדיין.מאז עברתי בין כל מיני תחומים ואינני יודע באיזה תחום לבחור.הדבר בא כתוצאה מכשלוני באו"פ בתחום התקשורת,תחום שאינו מדבר אליי מבחינה אישית כלל וכלל.חשבתי על כל תחום כמעט מפסיכולוגיה ועד לתחום הרפואה.מארכיאולוגיה ועד לבלשנות.מבלשנות ועד להוראת אנגלית,מהוראת אנגלית להיסטוריה.אני פשוט לא יודע להגיע להחלטה.אני כבר מתוסכל מאוד,בא לי כבר לבכות.מעולם לא למדתי קורס מקצועי.חשבתי גם על האפשרות הזו.אני כבר אובד עצות בנוגע לחיי.נמאס לי להיות מדוכא וחסר ביטחון. אני מרגיש שלעולם לא אצליח להגיע להחלטות בקצב הזה ושאישאר בלופ הזה לעוד המון זמן.חשבתי כבר לחזור לטיפול פסיכולוגי או לעשות אבחון תעסוקתי נוסף.מקווה לטוב...