מתוסכל מאוד:(

or1986

New member
מתוסכל מאוד:(

שלום רב, אני בן 25 עוד מעט מאיזור המרכז,אפשר לומר שיש לי הכל בחיים,משפחה אוהבת,עבודה,אבל לא שמחת חיים.מעולם לא הייתה לי אחת כזו.כל בוקר בשבילי הוא דיכאון חדש,בעודי מתעורר ללא שמחה ממיטתי,מקווה שהיום הזה כבר יעבור,שאסיים את המשמרת בעבודה הזו ואלך חזרה לביתי.לפעמים אני אומר לעצמי שהלוואי ויכולתי לעזוב אך זה הדבר היחידי שמפרנס אותי כרגע.אני כבר לא יודע מה לעשות,ימיי בעבודה הזו עוברים בסבל אישי רב,תוך כדי מחשבות על עתידי הלא נודע,זאת לאחר פרישתי לפני חצי שנה מן האוניברסיטה הפתוחה.אני לא יודע מהיכן להתחיל את סיפורי אך בכל אופן...אנסה. הכל מתחיל מסוף גיל 13 כאשר אבי נפטר בפתאומיות והדבר הותיר בי חלל ריקני שאינו מתמלא עד היום.נותרתי עם דיכאון פנימי רב,ללא שמחת חיים.שנה לאחר מכן נאנסתי ע"י חברי הטוב ביותר ומעולם לא התלוננתי עליו בפני המשטרה.החלטתי בשיתוף עם אימי ללכת לטיפול פסיכולוגי שעזר לי מאוד באותה תקופה והרגשתי קצת טוב יותר,אך עדיין הדיכאון שכן אצלי בלב,מחכה להתפרץ כלפי חוץ מדי פעם ופעם.מאז שאני זוכר את עצמי אני דיי חסר ביטחון בנוגע לדברים מסויימים בחיי וקשה לי להגיע להחלטות בעצמי,דבר שאספר יותר בהרחבה בהמשך. בגיל 17 התחלתי שיעורי נהיגה אך בגלל תאונה שעברתי מעולם לא חזרתי לשיעורים עקב הפחד שלי לעשות רישיון-כתוצאה מהתאונה.מאז ועד היום אני נודד ברחבי המרכז באוטובוסים או תלוי בחבריי בכל הקשור לתחבורה.אני פשוט מפחד שאעשה תאונה או אפגע במישהו:(,אני מרגיש שלעולם לא אצליח בקצב הזה להתגבר על הפחד לנהוג.אני רואה את חיי כל יום חולפים לנגד עיניי בעבודתי,מדמיין את עצמי במראה עם המראה העצוב שלי.מדי יום ראשי מתמלא במחשבות שליליות לגביי עתידי,שאגמור כהומלס ברחוב. את השירות הצבאי הצלחתי לשרוד רק בעזרת האנשים שהיו לצידי ובכלל בגלל כוח הרצון האדיר שיש לי.לאחר השירות הצבאי רציתי ללמוד אך לא ידעתי לאיזה כיוון לפנות.בין לבין הייתי בביתי במשך שנה וארבעה חודשים עד שמצאתי את העבודה הנוכחית בשירות לקוחות בחברה בה אני עובד.בהתחלה העבודה הייתה דיי כיפית בגלל האנשים שהיו עימי אך לאט לאט נשחקתי לגמריי ופשוט אני כבר לא מסוגל להיות שם יותר,עם הלקוחות האלו,והרעש מסביב.עבודה כזו כנראה לא בשבילי,אני צריך סביבה שקטה יותר ולעשות משהו שאהיה שמח איתו.תעודת בגרות בקושי יש לי,פסיכומטרי מעולם לא עשיתי מתוך פחד להיכשל כתוצאה מאבחון כושל שעשיתי שבו נאמר לי לא לעשות פסיכומטרי (הוא היה לפני שנתיים בערך).מאז עשיתי עוד אבחון במכון ידוע במרכז הארץ,שעל פי תוצאותיו אני מתאים לתחום המחקרי,בעל יכולת טובה באנגלית,יכולת טובה לתשומת לב לפרטים,לא מתאים למקצועות המתמטיים עקב חולשתי במתמטיקה,חסר ביטחון וכ'ו.התחומים שיצאו לי עסקו בתרגום וכללו בלשנות,מידענות ותחום התרגום. מתוקף היותי אדם סקרן קניתי שני ספרים בנושא אך מעולם לא קראתי אותם עדיין.מאז עברתי בין כל מיני תחומים ואינני יודע באיזה תחום לבחור.הדבר בא כתוצאה מכשלוני באו"פ בתחום התקשורת,תחום שאינו מדבר אליי מבחינה אישית כלל וכלל.חשבתי על כל תחום כמעט מפסיכולוגיה ועד לתחום הרפואה.מארכיאולוגיה ועד לבלשנות.מבלשנות ועד להוראת אנגלית,מהוראת אנגלית להיסטוריה.אני פשוט לא יודע להגיע להחלטה:(.אני כבר מתוסכל מאוד,בא לי כבר לבכות.מעולם לא למדתי קורס מקצועי.חשבתי גם על האפשרות הזו.אני כבר אובד עצות בנוגע לחיי.נמאס לי להיות מדוכא וחסר ביטחון. אני מרגיש שלעולם לא אצליח להגיע להחלטות בקצב הזה ושאישאר בלופ הזה לעוד המון זמן.חשבתי כבר לחזור לטיפול פסיכולוגי או לעשות אבחון תעסוקתי נוסף.מקווה לטוב...
 
נשמע שחווית חוויות לא קלות בכלל בחייך הקצרים

ולכן לא קל לקום ולהמשיך הלאה,אבל אתה פשוט חייב לעשות זאת. אני חושבת שלהמשיך בטיפול פסיכולוגי יעזור לך מאוד,יאזן אותך ובמקביל אולי לקחת כמה פגישות של אימון אישי שיכוון אותך למקצוע שנכון לך לעסוק בו.
 

אופירA

New member
מנהל
אפשר להרגיע אותך?

קודם כל, אתה צריך להירגע ולראות את כל מה שעובר עליך באור יותר ריחני ופחות מבוהל ומיואש. נכון, לא עוברים עליך דברים קלים, ונכון, אתה חסר ביטחון וקצת רגיש. אבל כל מה שעובר עליך אינו טרגדיות, ועובר על כל בני האדם כולם, רק שרובם לוקחים את זה יותר בקלות, ואם תלמד לעשות זאת, תהיה הרבה פחות מבוהל. אל תשכח את היתרון היחסי שלך - כוח רצון אדיר! אתה בהחלט מסוגל לחזק את עצמך ולהגיע למצב שבו הדברים הקשים ייראו לך פחות קשים, וממילא תצליח להתמודד איתם ביתר קלות. המחשבות שלך רואות הכל באור שחור, והן שצובעות את הדברים בצבע הקשה שלהן וגורמות לך את התחושות המאוד קשות שאתה מתאר. אתה צריך לשנות את המחשבות ואת התחושות, והמציאות שלך תהיה יותר טובה בהרבה. אתה בחור ישראלי ממוצע בהחלט, כמו כל הבחורים בגילך בישראל, ומצבך טוב. הצלחת להתמודד עם הצבא, עם הבגרות ועם עבודה. גם אם קשה. קשה לך בגלל המחשבות. אם המחשבות שלך יוטבו, יהיה לך פחות קשה. אבל יכולת יש לך, וכוח רצון גדול מאוד יש לך, ואתה איש של סביבת אנשים ולא מתבודד - יש לך נתונים טובים. תזכור את זה תמיד. אבא נפטר, זה בהחלט קשה מאוד. גם החוויות הטראומטיות קשות. אבל עיקר הבעיה זה חוסר הביטחון העצמי. אותו תצטרך לחזק ע"י אמירות חיוביות כלפי עצמך, שימחקו את החשיבה השלילית שיש לך כלפי עצמך ביסודך, משום מה. אינני יודעת למה יש לך חשיבה שלילית על עצמך, אבל מותר לך לוותר עליה ומותר לך לאמץ מחשבות של אמון בכוחותיך. כי אין לך סיבה אמיתית לחשיבה שלילית. כדאי שתתבונן ותבדוק עם עצמך, ותראה שאין לך סיבות. חלש במתמטיקה או בכל מיני דברים זה לא דבר שלילי. לא כל אחד טוב בכל דבר. אדם נמדד לפי הדברים שהוא טוב בהם, ולא לפי הדברים שהוא לא טוב בהם. אתה בן אדם של חברה, של שפות ושל מידענות - אין יותר טוב מזה בחברה של ימינו! קשה לך להגיע להחלטות - זה צרה של כולנו. נראה לי שאתה פשוט מאוד לא רגוע, בגלל שאתה מרגיש שאתה חורץ את גורלך. אבל אם תדע שהחלטותיך אינן קובעות את גורלך, אלא הוא נקבע מכוח עליון הרבה יותר ממך, ותבין שמה שבידיך זה להרגיע את עצמך ולהרגיש יותר טוב עם עצמך - תבין שאינך צריך לפחד מהחלטותיך. מקבלים החלטות בנחת, מתוך שיקול הדעת הנבון הידוע לך באותו רגע, ולא נותנים כוח למציאות ש"מוכיחה" שההחלטה לא היתה טובה. מחליטים שכל החלטה שלך היא טובה, ואם המציאות לא טובה, אז מחליטים לקבל אותה ולהחליט החלטה נוספת בהתאם למציאות. אינך יכול לנבא את המציאות ולכן לא מוטל עליך לעשות זאת. עליך לעשות רק מה שביכולתך, ולא לפחד לעולם ממה שאין ביכולתך לנבא או לעשות. פחד מתאונה זה נורמלי לחלוטין. רבים הגברים שאינם נוהגים כי הם מבינים שהכביש הוא רישיון להרוג. בגוש דן אין שום פסול בשימוש בתחבורה ציבורית, מאחר שזה יותר זול ויותר יעיל. רק פחות נוח. נו, שוין. שאלו יהיו הצרות שלנו. להיתקע בפקקים ולחפש חצי שעה חניה הרבה יותר לא נוח. תאמין לי - זה גורלם של יושבי ת"א הממונעים. תרגיש טוב עם עצמך. אינך צריך לפחד מהפחד שלך לנהוג. אמור לעצמך שהוא נורמלי, והנח לזה. אל תייסר את עצמך בגלל קושי. יש לך קושי קטן, אז מה? בגלל זה אתה צריך למלא את ראשך באמונה שתהיה הומלס??? בגלל זה אתה צריך להאמין שאתה חלש מאוד מאוד? בגלל זה אינך יכול לראות את כל מה שטוב בך? בימינו קשה מאוד מאוד לצעירים אחרי צבא למצוא עבודה. המצב שלך נורמלי לחלוטין. בשירות לקוחות כ-ו-ל-ם נשחקים הרבה הרבה לפני הוותק שצברת בעבודה. אתה יכול לטפוח לעצמך על השכם שהצלחת להחזיק כל כך הרבה זמן בשירות לקוחות. ברור שאתה צריך לשאוף לחפש את סביבת העבודה הנוחה לך, ולא להתרגש מכך שיש לך צרכים וקשיים. אינך נורא כמו שאתה מרגיש. אתה כל כך מפחד מעצמך עד שאתה נבהל מכל כישלון. אבחון אחד אמר לך לא לעשות פסיכומטרי, ונתת לו כוח עצום. אבחון אחר אמר שאתה מתאים למחקר ולמידענות, אבל לא התרגשת ממנו מספיק... מותר לך להאמין בעצמך, בכל מקרה, עם כל האבחונים. הבן שלי פעם עבר אבחון מקצועי מאוד, שטען שהוא לא מתאים לניהול. אבל הבן שלי רצה לעבוד ניהול, אז הוא הלך ללמוד ולעבוד בניהול. אבחון זה לא אלוקים. הבן שלי עבר הרבה כישלונות בחיים, והם מאוד כאבו לו, אבל הוא מעולם לא נתן להם כוח להפחיד אותו. בכל מקום שהוא נכשל, הוא קם וניסה שוב, או במקום אחר, לפי הנתונים. כאשר בכיוון אחד הוא לא השיג מה שהוא רצה למרות ניסיונות חוזרים וכושלים, הוא הסתובב הצידה ופנה לכיוון אחר. בלי להשליך על עצמו את המציאות של אי ההצלחה. הוא לא החליט שהוא חלש ושלילי בגלל שהוא לא הצליח. תחליט לאמץ את החשיבה הזו. כולם נכשלים וזה לא מפריע להם להצליח. להיפך - ההבנה שהצלחה עוברת דרך כישלונות היא שמביאה את ההצלחה. מי שנבהל מכשלונות הוא זה שקובר את עצמו במו ידיו במציאות כושלת. לדעתי, תתחיל קודם מחיפוש עבודה. אפשר בתחום שבו השפות יכולת להיות הכוח שלך. על כיוון הלימודים תחליט עם הזמן, אפילו בצורת אנ-דנ-דינו, כל מה שיעלה בדעתך, בלי פחד מפני כישלון. תבין שלא נכשלת באו"פ בשום דבר. למדת משהו שלא התאים לך, והחלטת שהוא לא מתאים לך. זה לא כישלון!!! זו החלטה נבונה!!! לא יכולת לנחש שזה לא יתאים לך, אז עכשיו אתה יודע. תנסה לחשוב מה אתה אוהב, ותאמין שכל מה שאתה אוהב זה טוב ולא כישלון. מותר לאדם לטעות, והוא אינו אמור לדעת לנבא את עתידו.
 

efriend

New member
קודם כל זה קטונתי מלייעץ לך,

כי זה נשמע שעברת דברים קשים מאוד ושהמצב שלך באמת לא קל. לכן כל מה שאגיד לא יהיה לגמריי במקום. ועל אף זאת, אציע לך את מה שעובד בשבילי: עשייה. הנסיון שלי הוא שעצם העשייה נותמן לנו הרגשה טובה, פחות חושבים כל מיני מחשבות לא טובות על העתיד, ואיכות החיים משתפרת. אתה אומר שהעבודה שלך הפסיקה לספק אותך - אולי כדאי לעבור עבודה. שינוי סביבה יכול לתת לך זריקת מרץ, הרי עובדה שבהתחלה כן נהנית מהעבודה. למצות את העבודה שלך אחרי תקופה ולהמשיך הלאה זה תהליך טבעי בעולם העבודה. לגבי התלבטות בעניין הלימודים, אני חושב שזה לא מאוד חשוב מה תבחר, העיקר שתבחר. תבחר תחום שאתה מרגיש אליו איזושהי משיכה, אפילו רק בקצת יותר גדולה מלתחומים אחרים, ותתחיל. לא משנה מה תבחר, הלימודים כנראה יהיו הרבה יותר מספקים מאשר ההתלבטות האינסופית. בהצלחה מכל הלב
 
למעלה