moon light23
New member
מתגעגעת לאקס
אשמח לקבל את עצתכם... היה לי חבר שנה וחצי, גרנו ביחד רוב הזמן הזה... לקשר איתו היו הרבה יתרונות משמעותייםם מבחינתי קודם כל היתה בינינו אהבה גדולה (עדיין יש) ולמרות שהיא לא התבטאה באותן דרכים ידעתי שהוא אוהב אותי ולא ציפיתי שיביע אהבה "בדרך שלי" מה שנקרא, קיבלתי באהבה את הדרך שלו... הוא נאמן מאוד ולגמריי רציני לגביי, רוצה יציבות בחיים וביטחון עם בת זוג קבועה וזה דבר שאינו מובן מאליו ומאוד חשוב לי נמאס לי מהמשחקים ובואו נודה באמת קשה היום למצוא בני זוג נאמנים באמת שלא פוחדים ממחויבות וכל כך טוטאליים ושלמים עם בת זוג אחת... לפחות ככה זה בגילי לא יודעת מה לגביי גיל אחר, והוא בגילי פחות או יותר בן 24. היתה לי איתו הרמוניה היה מאוד נעים כיף ונוח בבית שלנו, הוא תמיד דאג לכל מה שרציתי או ביקשתי מאוד אהב לבשל לי ולבלות איתי ככה בכיף בבית.. פחות בליין ואני קצת יותר וזה טיפה הפריע אבל לא יותר מידי.. לא בגלל זה נפרדתי ממנו אני מאוד מעריכה אותו כבן אדם חושבת שיש לו השקפה בריאה על החיים ולמדתי ממנו הרבה.. הוא היה עוזר לי לצאת ממצבים של אובר רגשיות נשית כזו שהייתה משתלטת עליי לפעמים, כלמיני רגעים של חוסר ביטחון שהתבטאו בכל מיני דרכים ותמיד ההשקפה הבריאה שלו הזכירה לי שלא הכל סרט בחיים הוא רציונלי וזה מאוד איזן את האוב אמוציונליות שלי... כמובן שמבחינת משיכה פיזית וסקס הכל היה טוב אין תלונות, לפעמים קצת שקענו לשגרה אבל זה הגיוני בהתחשב במגורים יחד ושנינו עובדים ולומדים... נפרדתי ממנו בעיקר בגלל בעיה אחת רצינית שמאוד הפריעה לי- הוא היה מבליג על כל מה שמפריע לו בי, לא משתף אותי אם הוא נפגע ממני וכאלה, ואז היו נוצרים מצבים שהוא אוגר בבטן וזה היה מתפוצץ בריבים לא נעימים בהם הוא היה ממש צועק ואומר דברים לא יפים... לא מדברת על אלימות או קללות אבל דברים מאוד פוגעים וצעקות ממש... בנוסף קשה לי עם העובדה שיש לו אגו מנופח מאוד זו לא פרשנות שלי הוא בעצמו אומר את זה, "הכבוד" חשוב לו יותר מהכל ואם אני בוכה או משהו- גם אם הוא באמת היה לא בסדר ואני בוכה מסיבה לגיטימית- הוא לא יבוא ויתחיל להתרפס בפניי במילים שלו- הוא לא סמרטוט. הוא ייחכה שארגע ואז ייגש להשלים, וגם תוך כדי כך שהוא רק מלטף ומחבק. בקושי מתנצל בקושי מודע לדברים שהוא עושה לא בסדר, לעומת זאת אני מאוד מודעת לעצמי ואם טעיתי אתנצל ואודה בכל. אין לי בעיה להודות בפאקים שלי... בכל אופן נפרדנו לפניי חודשיים וחצי בערך, אני ממנו, בגלל כל הבעיות הנ"ל. מאז דיברנו כמה פעמים אמרתי לו שאני עדיין אוהבת אותו, הוא אמר שגם הוא אבל בכך שעזבתי ערערתי את היציבות שלו והוא לא מסוגל להיות עם בחורה שעלולה פתאום לקום וללכת. הוא אמר שהעזיבה שלי הייתה קשה לו והוא לא מוכן בשום אופן להיות במצב הזה שוב, ויש לו חשש שאם נחזור אני שוב אלך והוא מעדיף אפילו לא לחזור אליי בלבד שזה לא יקרה. אני היום מרגישה שלמדתי דבר או שניים ויש לי מסקנות ותחושות של איך אני אוכל לשפר את התקשורת בינינו במידה ונחזור ואני מאמינה שהדברים הם ניתנים לפתרון, רק שהוא לא יודע אם הוא רוצה לקחת את הצ'אנס. מה גם שגיליתי שהעולם בחוץ לא כזה מפתה וזוהר ומהמון בחינות הוא באמת מציאה.. אני מבינה לגמרי את ההרגשה שלו ואת החשש מלהיפגע שוב, מצד שני אני לא יכולה לחתום על חוזה שלעולם לא ניפרד!!! הוא מבחינתו רואה את עצמו במערכת זוגית יציבה שבה נשארים ועובדים על הבעיות ויהי מה (אלא אם כן מדובר במשהו חריג כמו בגידה) הוא כן מבין שהיחס שלו אליי טעון שיפור אבל לדעתי- הוא הבין זאת עוד כשהיינו יחד ואני לא נתתי לו צ'אנס לשנות ולעבוד על עצמו וזה שאני רק עכשיו מבינה את זה זה עלול להיות מאוחר מידי והוא מצפה מחברה שלו שתעבוד על הדברים בתוך הקשר ולא תלך בגללם כי זה מערער את היציבות שכל כך חשובה לו, וזה כן לגיטימי בעיניי. מה דעתכם? יש משהו שאני יכולה לעשות? הרי אין תעודת ביטוח בחיים, גם אני לא יכולה להיות בטוחה במיליון אחוז שדברים ישתפרו ושהיחס שלו אלי בזמן שאנחנו רבים ישתנה... לוותר עליו? אולי הבעיות הן גדולות מידי ויהיו שם בחוץ גברים שיתאימו לי יותר? להילחם עליו?כי בכל זאת האהבה גדולה ושנינו לא ממש הצלחנו להיות ולצאת עם אחרים מאז- היו נסיונות כושלים אבל לא יותר מזה מבולבלת...
אשמח לקבל את עצתכם... היה לי חבר שנה וחצי, גרנו ביחד רוב הזמן הזה... לקשר איתו היו הרבה יתרונות משמעותייםם מבחינתי קודם כל היתה בינינו אהבה גדולה (עדיין יש) ולמרות שהיא לא התבטאה באותן דרכים ידעתי שהוא אוהב אותי ולא ציפיתי שיביע אהבה "בדרך שלי" מה שנקרא, קיבלתי באהבה את הדרך שלו... הוא נאמן מאוד ולגמריי רציני לגביי, רוצה יציבות בחיים וביטחון עם בת זוג קבועה וזה דבר שאינו מובן מאליו ומאוד חשוב לי נמאס לי מהמשחקים ובואו נודה באמת קשה היום למצוא בני זוג נאמנים באמת שלא פוחדים ממחויבות וכל כך טוטאליים ושלמים עם בת זוג אחת... לפחות ככה זה בגילי לא יודעת מה לגביי גיל אחר, והוא בגילי פחות או יותר בן 24. היתה לי איתו הרמוניה היה מאוד נעים כיף ונוח בבית שלנו, הוא תמיד דאג לכל מה שרציתי או ביקשתי מאוד אהב לבשל לי ולבלות איתי ככה בכיף בבית.. פחות בליין ואני קצת יותר וזה טיפה הפריע אבל לא יותר מידי.. לא בגלל זה נפרדתי ממנו אני מאוד מעריכה אותו כבן אדם חושבת שיש לו השקפה בריאה על החיים ולמדתי ממנו הרבה.. הוא היה עוזר לי לצאת ממצבים של אובר רגשיות נשית כזו שהייתה משתלטת עליי לפעמים, כלמיני רגעים של חוסר ביטחון שהתבטאו בכל מיני דרכים ותמיד ההשקפה הבריאה שלו הזכירה לי שלא הכל סרט בחיים הוא רציונלי וזה מאוד איזן את האוב אמוציונליות שלי... כמובן שמבחינת משיכה פיזית וסקס הכל היה טוב אין תלונות, לפעמים קצת שקענו לשגרה אבל זה הגיוני בהתחשב במגורים יחד ושנינו עובדים ולומדים... נפרדתי ממנו בעיקר בגלל בעיה אחת רצינית שמאוד הפריעה לי- הוא היה מבליג על כל מה שמפריע לו בי, לא משתף אותי אם הוא נפגע ממני וכאלה, ואז היו נוצרים מצבים שהוא אוגר בבטן וזה היה מתפוצץ בריבים לא נעימים בהם הוא היה ממש צועק ואומר דברים לא יפים... לא מדברת על אלימות או קללות אבל דברים מאוד פוגעים וצעקות ממש... בנוסף קשה לי עם העובדה שיש לו אגו מנופח מאוד זו לא פרשנות שלי הוא בעצמו אומר את זה, "הכבוד" חשוב לו יותר מהכל ואם אני בוכה או משהו- גם אם הוא באמת היה לא בסדר ואני בוכה מסיבה לגיטימית- הוא לא יבוא ויתחיל להתרפס בפניי במילים שלו- הוא לא סמרטוט. הוא ייחכה שארגע ואז ייגש להשלים, וגם תוך כדי כך שהוא רק מלטף ומחבק. בקושי מתנצל בקושי מודע לדברים שהוא עושה לא בסדר, לעומת זאת אני מאוד מודעת לעצמי ואם טעיתי אתנצל ואודה בכל. אין לי בעיה להודות בפאקים שלי... בכל אופן נפרדנו לפניי חודשיים וחצי בערך, אני ממנו, בגלל כל הבעיות הנ"ל. מאז דיברנו כמה פעמים אמרתי לו שאני עדיין אוהבת אותו, הוא אמר שגם הוא אבל בכך שעזבתי ערערתי את היציבות שלו והוא לא מסוגל להיות עם בחורה שעלולה פתאום לקום וללכת. הוא אמר שהעזיבה שלי הייתה קשה לו והוא לא מוכן בשום אופן להיות במצב הזה שוב, ויש לו חשש שאם נחזור אני שוב אלך והוא מעדיף אפילו לא לחזור אליי בלבד שזה לא יקרה. אני היום מרגישה שלמדתי דבר או שניים ויש לי מסקנות ותחושות של איך אני אוכל לשפר את התקשורת בינינו במידה ונחזור ואני מאמינה שהדברים הם ניתנים לפתרון, רק שהוא לא יודע אם הוא רוצה לקחת את הצ'אנס. מה גם שגיליתי שהעולם בחוץ לא כזה מפתה וזוהר ומהמון בחינות הוא באמת מציאה.. אני מבינה לגמרי את ההרגשה שלו ואת החשש מלהיפגע שוב, מצד שני אני לא יכולה לחתום על חוזה שלעולם לא ניפרד!!! הוא מבחינתו רואה את עצמו במערכת זוגית יציבה שבה נשארים ועובדים על הבעיות ויהי מה (אלא אם כן מדובר במשהו חריג כמו בגידה) הוא כן מבין שהיחס שלו אליי טעון שיפור אבל לדעתי- הוא הבין זאת עוד כשהיינו יחד ואני לא נתתי לו צ'אנס לשנות ולעבוד על עצמו וזה שאני רק עכשיו מבינה את זה זה עלול להיות מאוחר מידי והוא מצפה מחברה שלו שתעבוד על הדברים בתוך הקשר ולא תלך בגללם כי זה מערער את היציבות שכל כך חשובה לו, וזה כן לגיטימי בעיניי. מה דעתכם? יש משהו שאני יכולה לעשות? הרי אין תעודת ביטוח בחיים, גם אני לא יכולה להיות בטוחה במיליון אחוז שדברים ישתפרו ושהיחס שלו אלי בזמן שאנחנו רבים ישתנה... לוותר עליו? אולי הבעיות הן גדולות מידי ויהיו שם בחוץ גברים שיתאימו לי יותר? להילחם עליו?כי בכל זאת האהבה גדולה ושנינו לא ממש הצלחנו להיות ולצאת עם אחרים מאז- היו נסיונות כושלים אבל לא יותר מזה מבולבלת...
