בגלל שקוראים לי עודד הרשו לי להשתתף בדיון
מניתוח פסיכופתולוגי פשוט של ההודעות של רובכם הגעתי למסקנה שאני מוטרד לא פחות מכם, אני אציג את עצמי בתור "עודד האופטימי" מצד אחד עומד לפני רופא מצויין שכשל, כשל מתוך מחלקה עמוסה, מתוך תנאים לא תנאים, מתוך מציאות מעוותת, מתוך כשלים שהם לא רק שלו, ש"איבד את זה" לרגע קט, או אפילו ליותר מרגע קט, מצד שני עומד לפני הרופא המצויין ביותר שלמרות כל הקשיים עדיין שומר על מקצועיות לצד ערכים ואמונה ומוסר רפואי אמיתי, בשני התנאים פיטורים שכאלו יהיו עוול, כאשר במקרה השני, לא יהיו פיטורים כאלו כלל, או שאני טועה, כי אין כזה דבר בן אדם מושלם ובטח לא רופא מושלם במדע של שנות המאה הקודמת - כי אנחנו עוד שם וגם נישאר קרוב לשם בעשרות השנים הבאות לפחות וגם לאחר מכן מושלמות אינה תכונה שקיימת בעולם הזה. אני חושב שהעיקר להתרכז פה זה על כרונולוגיה ודרך התנהגות ולא מקרה ספציפי אחד או שניים, אלא על רקורד עשיר בחוסר יחס, זילזול ושחיתות, כל זה מתאפשר גם כתוצאה ממערכת בריאות קורסת ומחלקות מלאות ובאמת מציאות מאוד מאוד מורכבת של רפואה וגם בהעדר פיקוח הולם ומשוב של קליינטים\פציינטים. יחס היא מילה חשובה והיא עצמה מבטלת את המושג "הכל יחסי", כשמדובר ביחס, אין שום יחסיות, או שיש יחס או שאין.