מקפיצה

[אמא לילדה]

../images/Emo92.gifכואב לי נורא.......

שלום לכולם אני חדשה כלומר עד כה לא הצלחתי לכתוב רק התבוננתי מהצד ובכיתי עם כולם. אני לא יודעת מהיכן להתחיל וכמה זה יעזור לי אני פוחדת להיזכר והפחד משתק אותי.... השאלה האם אי פעם אוכל להשתחרר !!!! מה לעשות כדי להשתחרר ???? איך אפשר לזכור את מה שהודחק כל החיים ורק בגיל 40 לאחר לידת ביתי התחלתי להבין שמשהו לא בסדר איתי. קשה לי מאוד אני לא יודעת מהיכן להתחיל אולי למישהו יש עיצה בשבילי.

 

[P h e n i x]

שלום לך ../images/Emo20.gif

אני הייתי מציעה לך אולי להתחיל מעכשיו, מהווה. את מצליחה לתפקד בבית? עם ביתך ומשפחתך? יש מישהו שתוכלי לספר לו - בעל, אחות חברה טובה? מישהו שיהווה תמיכה. אל תחשבי שמשהו לא בסדר איתך, גילויים כאלו מערערים אבל לא משנים את מי שאת? מזל טוב על הולדת הבת.

 

[אמא לילדה]

תודה

לאחר טיפול של שנתיים ובהנחיית המטפלת הצלחתי לספר לאחיות לחברה הטובה ואפילו לבעל. לצערי התגובה של הבעל היתה קשה ולא תומכת עם מסר מאשים שבגללי חיי הנישואים עלו על שירטון כיוון שלא היה ביננו חיי מין תקינים. התגובה שלו גרמה לי להתכווץ מחדש ולהרגיש אשמה דבר שאני מנסה לברוח ממנו כל חיי. מאז שחשפתי אני מרגישה נורא נואשת ללא יכולת להתמודד עם הגילוי. יש לי ילדה בת 4 שנים וחשוב לי מאוד לתפקד נכון על מנת שלא לפגוע בה - היא לא אשמה. כל הסיפור שלי התעורר לאחר לידת ביתי ומאז אני מנסה לחיות עם הגילוי הנוראי לצערי אני לא מרגישה שום הקלה להיפך רק מסע כבד נורא שיושב לי בלב ומכאיב נורא

 

[P h e n i x]

../images/Emo20.gif

מה קורה עכשיו עם הבעל? האם הוא עדיין איתך? במקרה שכן - ניסתם ללכת לטיפול זוגי? לא קל לבן הזוג לקבל את העובדה שאישתו נאנסה, ולפעמים הוא מוציא את זה בדרכים של "את אשמה" כי אין לו מושג איך להתמודד עם זה וזאת ניראית לו הדרך הכי "הגיונית". כמובן שכל הראציונל הזה לא תקף בכל המקרים וגם אם כן את לא צריכה לקבל את זה. האם את מבינה שגם את אינך אשמה? תוכלי לספר על הצורה בה הפגיעה עלתה בך ועל הקשר של הלידה לזה? אם לא נוח לך, זה בסדר. מה המטפלת שלך אומרת על ההרגשה הכבדה שלך? המועקה לא מתפוגגת במהירות, צריך להתמודד וצריך לקבל את הפגיעה, את עצמנו כפגועות, כנפגעות ומשם להמשיך הלאה. במשך הזמן עם המון עבודה קשה המועקה מתפוגגת - אני מבטיחה לך.

 

[אמא לילדה]

../images/Emo122.gif

הבעל עזב את הבית לפני כחודשיים. מריבה קשה ביותר מלפני כחודשים גרמה לפרידה הוא עבר להתגורר אצל חברים שלו ואני נשארתי לבד עם הילדה. היינו בטיפול זוגי כשנה. לפני 4 חודשים סיפרתי לו במהלך פגישה אצל המטפלת ואז הכל התפוצץ !!! אני לא יכולה לשאת את הנוכחות שלו!!! הוא גורם לי למתח וחרדה נוראית רק שאני לבד עם ילדתי אני מצליחה להרגע קצת. אני יודעת שזו תגובה שכיחה של הבעל כך לפחות הסבירה המטפלת הזוגית אבל זה לא מקל עלי או מנחם אותי. אני מבינה שיכלית שאני לא אשמה אבל ריגשית אני לא מסוגלת להשתחרר מההרגשה הקשה של אשמה. בתחילת ההריון החלו הבזקים וחלקי זכרונות לעלות התחלתי לעקוב אחת מודעות של נשים או ילדים שנאנסו בצורה אובססיבית לא הבנתי למה ולקח לי הרבה זמן להבין מה קורה. ההכחשה שלי היתה מוחלטת, לאט לאט הרגשתי שאני לא מסוגלת לקיים יחסי מין לא הבנתי למה ומה קורה שייכתי את זה לעייפות של ההריון בגיל מתקדם, התחלתי לחמוק מקירבה פיזית עם בעלי ולא הבנתי למה זה פגע מאוד ביחסים שלנו ומכאן הדרך לאבדון היתה בטוחה. קצת לאחר הלידה נפל לי האסימון והתחלתי להבין וקצת לזכור. כשנה וחצי לאחר הלידה הלכתי לטיפול אישי וחצי שנה בערך לאחר הטיפול התחלתי להוציא קצת החוצה. בתום שנתיים של טיפול עדיין שמרתי הכל בסוד. כשדבריה של המטפלת יושבים בזכרוני כדי להציל את הנישואים אך חייבת לגלות. ואכן לפני 4 חודשים גליתי ומאז הכל יותר קשה המצב רוח קשה ביותר וכל ההתמודדות של החשיפה והפרידה פשוט קצת גדולים עלי.

 

[P h e n i x]

קשה להגיע לנקודה הזו

אבל זו נקודה מאוד טובה להגיע אלייה. טובה כי פה מתחיל הטיפול בעצמך, ההתמודדות, ניקוי הנפש והתחלה חדשה. אם הייתי מתארת את התהליך שלי הייתי כותבת בדיוק אותו דבר. הכחשה מוחלטת, אובססיביות לכתבות על פגיעה, אי יכולת לתפקד במיטה שהלכה והחמירה, טריגר וההבנה. אולי בעלך לא היה מוכן לתיק הזה שנפל עליו, אבל אין מה לעשות. הוא צריך להתמודד כמו שאת צריכה, מה שכן כמו שאת צריכה זמן, גם הוא צריך - לך היו שנתיים של טיפול.. עליו הידיעה רק נחתה. אבל אם את חשה שאת לא יכולה לשאת את הנוכחות שלו סימן שזה גם לא זמן טוב בשבילך להיות איתו. מה יהיה הלאה? אי אפשר לדעת. אולי הזמן יעשה את שלו ושניכם תתמודדו ותחזרו להוות מוקד כוח אחד לשני, אולי לא. בנתיים את צריכה להתמודד עם הדברים כדי להיות מסוגלת לקיים איזו מערכת יחסים, וקודם כל כדי להיות מסוגלת לחיות טוב. אני מבינה שהכל כל כך גדול, במיוחד שזה קורה ביחד, אבל את לא לבד. את בטיפול שמהווה את המקום הבטוח העיקרי, ויש לך את הבת שלך שאני בטוחה שמחזקת אותך ואותנו. תרגישי חופשי לכתוב ולהוציא מתוכך, אנחנו יכולים לספוג את הכל כי יש לנו את הביחד שלנו ואת הכוח של הקבוצה. דברי איתנו, מה קורה איתך בימים אלו, איך את מסתדרת עם הבת שלך?

 

[P h e n i x]

מקפיצה