מקום תחת השמש
תראה סקסו, אני יודע שיש לך חולשה בלתי מוסברת לשירותים במקומות ציבוריים, ואובססיה מתפתחת לעפיפונים ארוכי זנב, אבל היית צריך להיות שם אתמול, כדי לחוות בעצמך... שעת אחר הצהרים. השמש רק התחילה לפנטז על שקיעה נינוחה במעמקי הים, וכבר הספיקה לשכוח מלהט הצהרים המעיק. רוח מערבית כבר התחילה להצמיח ברבורים חביבים על קצוות הגלים ולהטריד אמהות היסטריות, רדופות עוללים. המקום עצמו הוא נחמד, נחמד מאוד אפילו. המיקום הוא זה שעושה את המקום, ולמרות שהאוכל לא מתעלה ברמתו מעל מסיבת סיום בבית ספר יסודי, הרי שהשולחנות השקועים בחול, הרוח המלטפת, השמש הנעימה ומעל הכל הים, הים החיפאי, לא זה התל-אביבי מוקף הבטון ומורעש המכוניות, החוף הדרום חיפאי הוא החוף הכי רחב, הכי פתוח, וכשיושבים שם, מרגישים את זה... זה התחיל בזה שהמלצרית לא לבשה כלום. לא, אל תנעץ מבט כזה המום, אני רציני. רק במבט שני ושלישי (שבאו לפני הרביעי והחמישי, תודה ששאלת...) הצלחתי, בקושי (תרתי משמע) להבחין בשתי פיסות הבד הזעירות שבוודאי לא היו מצליחות להיתלות ולו גם כזנב זנבו של עפיפון קטנטן בארץ הגמדים. אני משוכנע שהיא חשבה שהיא לובשת משהו, אבל מי אני שאתווכח... והיתה בירה. עם כל הכבוד לגל הבלגי-בלונד ששוטף אותנו, תמיד אני נכנע למכסיקנית צוננת, ל``סרווזה`` שאגלי המים המתהווים מסביבה, מתחילים לגלוש מטה באיטיות, תוצאת העיבוי הנוצר ממגע החום החיצוני וקפאון הבקבוק. פלח הלימון נדחק לו פנימה, מרכז סביבו מצבור בועות גז עולזות שכאילו עטו על הפלח הטרי כדגי פירניה שמצאו בתולה תמה במים גועשים. אתה יודע, יש טרנד כזה שמעודד בירה ``קשה``, כזאת שטעם השעורה (הכישות, למי שמתעקש) עדיין נידף ממנה, אבל אני כשלעצמי מעדיף אותה ידידותית, טעימה, ערבה לחך, לא מקשה את החיים. והקורונה, הקורונה הזאת היתה כל כך במקום, שהיה בוודאי צריך להמציא אותה אם לא היתה שם כבר. אז הבירה, והשמש, והרוח, והים, והרגלים שמבוססות בחול, והעליצות שהשתלטה עלי לקראת אמצע הבקבוק השני, והרגיעה הזאת מתלאות היומיום, ושני הפעוטות שמצאו תעסוקה בחול, בולעים מן הסתם אבנים ומטרידים את העוברים ושבים, ופתאום העולם הזה נראה כמו מקום שלא כל כך רע לחיות בו... סופר סתם
תראה סקסו, אני יודע שיש לך חולשה בלתי מוסברת לשירותים במקומות ציבוריים, ואובססיה מתפתחת לעפיפונים ארוכי זנב, אבל היית צריך להיות שם אתמול, כדי לחוות בעצמך... שעת אחר הצהרים. השמש רק התחילה לפנטז על שקיעה נינוחה במעמקי הים, וכבר הספיקה לשכוח מלהט הצהרים המעיק. רוח מערבית כבר התחילה להצמיח ברבורים חביבים על קצוות הגלים ולהטריד אמהות היסטריות, רדופות עוללים. המקום עצמו הוא נחמד, נחמד מאוד אפילו. המיקום הוא זה שעושה את המקום, ולמרות שהאוכל לא מתעלה ברמתו מעל מסיבת סיום בבית ספר יסודי, הרי שהשולחנות השקועים בחול, הרוח המלטפת, השמש הנעימה ומעל הכל הים, הים החיפאי, לא זה התל-אביבי מוקף הבטון ומורעש המכוניות, החוף הדרום חיפאי הוא החוף הכי רחב, הכי פתוח, וכשיושבים שם, מרגישים את זה... זה התחיל בזה שהמלצרית לא לבשה כלום. לא, אל תנעץ מבט כזה המום, אני רציני. רק במבט שני ושלישי (שבאו לפני הרביעי והחמישי, תודה ששאלת...) הצלחתי, בקושי (תרתי משמע) להבחין בשתי פיסות הבד הזעירות שבוודאי לא היו מצליחות להיתלות ולו גם כזנב זנבו של עפיפון קטנטן בארץ הגמדים. אני משוכנע שהיא חשבה שהיא לובשת משהו, אבל מי אני שאתווכח... והיתה בירה. עם כל הכבוד לגל הבלגי-בלונד ששוטף אותנו, תמיד אני נכנע למכסיקנית צוננת, ל``סרווזה`` שאגלי המים המתהווים מסביבה, מתחילים לגלוש מטה באיטיות, תוצאת העיבוי הנוצר ממגע החום החיצוני וקפאון הבקבוק. פלח הלימון נדחק לו פנימה, מרכז סביבו מצבור בועות גז עולזות שכאילו עטו על הפלח הטרי כדגי פירניה שמצאו בתולה תמה במים גועשים. אתה יודע, יש טרנד כזה שמעודד בירה ``קשה``, כזאת שטעם השעורה (הכישות, למי שמתעקש) עדיין נידף ממנה, אבל אני כשלעצמי מעדיף אותה ידידותית, טעימה, ערבה לחך, לא מקשה את החיים. והקורונה, הקורונה הזאת היתה כל כך במקום, שהיה בוודאי צריך להמציא אותה אם לא היתה שם כבר. אז הבירה, והשמש, והרוח, והים, והרגלים שמבוססות בחול, והעליצות שהשתלטה עלי לקראת אמצע הבקבוק השני, והרגיעה הזאת מתלאות היומיום, ושני הפעוטות שמצאו תעסוקה בחול, בולעים מן הסתם אבנים ומטרידים את העוברים ושבים, ופתאום העולם הזה נראה כמו מקום שלא כל כך רע לחיות בו... סופר סתם