מקום על צידו השני של כדור הארץ
תראה, סופר, אני יודעת שאת המכתב המקסים ההוא ייעדת במקור לסקסו, אבל לא הצלחתי להתאפק, והייתי חייבת לספר לך על עוד חוף קסום, בדיוק על צידו השני של כדור הארץ, הרחק הרחק מהחוף הדרומי של חיפה. זהו החוף של קייפ קוד. מן חצי אי שנשלח לו מהיבשת העצומה אל תוך האוקיאנוס, כמו יד שנשלחת בברכת שלום לכל מי שהצליח לחצות את האוקיאנוס. חצי אי מהמקסימים שיש: תושביו רגועים, חייכניים, כולו מכוסה בירוק מלבלב ורענן. חופיו לבנים, רחבים ומימיו שקטים. ישבנו לנו שם, עם קערת ענק של שרימפסים מטוגנים, כאילו שעד לא מזמן עוד שרצו במיים, והתבוננו בזאטוטים שזרקו באושר אבנים למיים (תחביב שמרתק ילדים מכל רחבי העולם. שעשוע שלעולם לא מאכזב). מסביב עגנו להן יאכטות רדומות במיים רדודים, ספניהם מנמנמים בשלוה, מעיפים מבט בוחן לצדדים, מנסים לצוד תשומת לב, לתפוס איזה דג עסיסי ומעניין. והמון ציפורים. שחפים ושאר ציפורי ים. עייפות גם הן ממסעות ארוכים. נחות בשלוה על תרנים לבנים. זהו הזמן לגעגועים. הים הרגוע, השמש הנעימה, והשקט, השקט שמחלחל פנימה, מבהיר את הפינות החשוכות של הבדידות, עוזר לשלוף זכרונות נעימים, רגשות סוערים, הרפתקאות מרגשות. ושוב, השקט, מהווה ניגוד כל כך בולט לכל מה שהיה, ומראה לך בבירור עד כמה שאתה מתגעגע לכל מה שהיה ועבר. נכון, לא היו שם מלצריות שלא לבשו שום דבר, וגם לא בירות ידידותיות, אבל היה הרבה רוגע. מקום של פיוס, של השלמה, של מנוחה. זהו השקט שאחרי הסערה. מקום שמשאיר לך רצון לחזור אליו שוב ושוב.