מצטרפת אליכן

Kalla

New member
הוא ילד מאוד צנוע

ולפעמים חסר בטחון עצמי (הוא היה כזה מגיל קטן מאוד, ההפך הגמור לאחיו הקטן). זה התבטא בכל מיני תחומים פרט ללימודים. למשל, כשאחיו נולד הוא כל הזמן היה אומר: הוא יותר טוב ממני, הוא יותר יפה ממני וכו'. הוא לא אמר זאת מתוך קנאה אלא מתוך אמונה אמיתית שזה נכון. לקח לי זמן רב של שיכנועים בחירוף נפש להחדיר בו את ההרגשה שזה בכלל לא נכון ושהוא לא נופל במאום מאחיו. לא תמיד הוא מאמין בעצמו וזה גורם לו לתסכולים ולפעמים עלול לשתק אותו. ברגע שבאים אליו, טופחים לו על השכם ומזכירים לו שבטח שהוא מסוגל, שאם רק קצת יחשוב ויתאמץ אז פתאום הוא יראה שהוא יכול, פתאום הכל מתפרץ החוצה והוא משלים את המשימה על הצד הטוב ביותר וזה תורם לבטחונו העצמי ולגאווה העצמית שהוא חש. אני גם בהחלט רואה שינוי לטובה לאורך זמן. ככל שהוא גדל, הוא יותר ויותר מפנים את המסר ופחות ופחות מכניס את עצמו למצבים שבהם יש לו הרגשה לא מוצדקת לגבי חוסר היכולת שלו.
 

irisgh

New member
בסדר. אבל ממה צריך להזהר

ואני לא אומרת את זה בהקשר לילד הפרטי שלך. את מכירה אותו, וחושבת עליו, ואני מניחה שאת קולטת נכון את הילד שלך. אבל באופן כללי, צריך להזהר מלהתייחס יותר מדי להצלחות של הילדים. הילד עשוי להפוך נזקק מאוד להתיחסות שלנו, ולא לעשייה עצמה. זה פשוט מוביל לסוג של פגיעות, כשכל הזמן צריך פידבק מהסביבה על כמה אתה נהדר. ולפחד מכשלון, שכל דבר שהוא לא 'הכי הכי' מתחיל להחוות ככשלון. ואז כל פעם שלא מקבלים פידבק מרגישים כאילו נחשלנו, כאילו לא עשינו מספיק טוב בעיני האחרים. (אז ברור שלכולנו משהו מהפגיעות הזו. אבל אם זה מאפיין מרכזי, זה הופך לבעיה).
 

Kalla

New member
נתחיל מזה

שאני מבינה שהדיון הוא ברמת העקרון. כעת, אכתוב את דעתי. הקושי היחידי הוא שאני, כמובן, לא מכירה ולא מתיימרת להכיר את כל הילדים עם כל סוגי האופי והצרכים. אני מכירה רק את הילדים הפרטיים שלי וכל מה שאני אומרת הוא בערבון מוגבל על סמך הניסיון שלי איתם. אז אני מדברת לא על הילד שלי אלא על ילד כמו שלי, אך עדיין לא יכולה לדבר על כל הילדים באשר הם. ראשית, ההתייחסות היא לא להצלחה אלא ליכולת של הילד להתמודד עם בעיה, להאמין בעצמו וביכולתו. עצם האומץ להתמודד עם משהו לא פחות, ואולי אף יותר חשוב מההצלחה. זו בכלל לא בושה לא להצליח, אך בלי לנסות לעולם לא נדע אם נוכל להצליח. ההצלחה היא תוצר, לפעמים משני, של הניסיון וההתמודדות שהם התהליך החשוב. לגבי זה שהילד נזקק להתייחסות שלנו - אני חושבת שאצל חלק מהילדים שעדיין אינם בוגרים ואינם בשלים מבחינה נפשית, חוסר הבשלות עשוי להתבטא בצורות שונות, ויש לכוון ולהדריך אותם כדי שההתבגרות שלהם תאפשר להם להתבגר "נכון", כלומר שההתבגרות תביא עמה את ההתגברות על בעיות הילדות ולא להפך. לפחות במקרה כמו של בני, אחת הצורות שבה זה מתבטא היא בדיוק חוסר האמון הזה ביכולותיו שאינו מבוסס על חוסר יכולת אמיתית (שכמובן דורשת התחייחסות אחרת לגמרי) אלא מדומה. העובדה היא שעם הגיל, ובעזרת הכוונה נכונה והחדרת האמון העצמי בילד, התופעות האלה הולכות ומצטמצמות במידה ניכרת והוא דווקא זקוק להתייחסות שלנו הרבה פחות. מכך ניתן להסיק שכיוון הטיפול במקרה הזה נכון. זה חשוב במיוחד כשקיים רצון בסיסי חזק להתגבר אצל הילד עצמו, שהרי אם הוא מראש ביקש (יותר נכון דרש) ללמוד בכיתה שהיה ברור שתדרוש ממנו יותר, אז ניתן להבין מכך שבתוך תוכו הוא מוכן להתמודדות הזאת, וכל מה שהוא צריך זה קצת עזרה בדרך, ללמוד איך עושים זאת נכון.
 

נעה גל

New member
אני חייבת להגיד לך, שהצחקת אותי

כל כך על הבוקר! (נא לקרוא את ההודעה שלי בשיא הקלילות
) "...הילדים מאוד חברותיים ומאוד לא אלימים, משחקים בהפסקות גם עם ילדים מכיתות אחרות..." "...ביוזמת המורה וההורים מתקיימים מפגשי גיבוש כיתתיים..." "...הם ילדים סובלניים ומקבלים יותר, שפחות נוטים לתיסכולים ולהוצאתם על ידי אלימות..." את בטוחה שאלה "...ילדים רגילים לגמרי מבחינה חברתית..."? אלה ילדים רגילים מהחלומות
 

Kalla

New member
תמיד שמחה להצחיק

אם כי לא לגמרי ברור מה בדיוק עשה את העבודה במקרה הזה. פשוט חלק מהאנשים (דווקא אלה שלא מכירים את המסגרת מבפנים) די הפחידו אותי על ידי הערות שונות בסגנון שאלה ילדים המכונסים בתוך עצמם והעסוקים בעניינים שלהם, מרובעים, יורמים, מנותקים, לא חברותיים וכו'. לעומת זאת, אנשים לא מעטים שבאו מתוך המסגרת (למדו שם בעצמם או מכירים היטב מישהו שלמד) המליצו בחום וצדקו. מראש ברור שהיחס של חלק מהאנשים מבחוץ נגוע בסטיגמות (כמו בנושאים רבים אחרים שעליהם דיברנו) ונכון שזה מגוחך ואולי אפילו מצחיק, אך כשכתבתי שהם ילדים רגילים בסך הכל התכוונתי להדגיש שהסטיגמות האלה ממש לא תופסות ולא נכונות.
 

יעל של 4

New member
קצת לגבי הילד

אנחנו מגדלים אותו כילד רגיל ולכן הוא ילד שמקובל ואהוב מאוד על הילדים. הוא מסתדר עם הילדים, הוא מן טיפוס של מנהיג. השנה שלחנו אותו לגן קיבוצי והוא מרוצה שם מאוד, החברים אוהבים אותו מאוד מאוד, יחד עם זאת הוא שומר על היחסים עם הילדים מהמושב הוא נמצא איתם בחוגים. אנחנו פשוט חושבים על דרך שמצד אחד להכניס אותו לבית ספר רגיל עם ילדים רגילים מצד שני לבית ספר שבו הכתות יותר קטנות ויש אפשרות לתת לו את העשרה המתאימה במסגרת בית הספר. יעל
 
אני בעד להשאיר את הילד עם

החברים שלו באשר הם, אבל רצוי שזה יהיה בביה"ס שיתחשב בצרכים השונים שלו. בעלי שיחיה היה מה שנקרה "ילד מחונן" ביחוד בתחום של מתמטיקה ופיסיקה. את הצורך באקסטרה מילאו אביו ואחותו הגדולה ומגיל 9 הוא היה הולך לחוגים של מכון וייצמן אחה"צ. לי זה נשמע פתרון בריא. כשהילד נמצא בין חברים, והוא לא "מסומן". כשאני שואלת אותו עכשיו, הוא אומר שהוא הרגיש שהמערכת הרגילה קצת דיכאה אותו (כנראה שהמצב היום קצת שונה), והיה לו אולי יותר נוח, גם חברתית, להיות עם אנשים שמבחינתם לאהוב מתמטיקה זה לא סטייה כזו גדולה. עד היו אני מרגישה שלא נעים לו מכל העיניין הזה. לי הוא לא סיפר כלום. אמא שלו סיפרה לי על כל מני זכיות ודברים שבד"כ אמהות רוות נחת מהם. ילדים מחוננים הם ילדים רגילים. לא כדאי להפוך את זה לאישו, וכן כדאי לספק להם מסגרות שישביעו את רעבונם. מבחינת בעלי, רצוי מסגרות שלא יסתכלו עליהם כחריגים. הוא היה קצת חריג בביה"ס הרגיל, ושעמם לו בשיעורים. וזה לא רק קשור ברמת החומר אלה בהעברה שלו. מבחינתו הכל היה בנוי בצורה הישגית ולא בצורה מאתגרת, ומכן הדלות. מתוך הדברים שלו אני מוצאת שבסופו של דבר הכל תלוי בביה"ס ובגישת המורים המלמדים שם, וכאן הייתי חוקרת ודורשת.
 
יצא קצת לא מאורגן,

אבל כתבתי תוך כדי דיון עם הבנזוג. העסק לא פשוט. מה שלא יהיה, להיות קשובים לילד ואם לא טוב לו במסגרת (לאחר שבוצעה ההחלטה), למצוא מקום שיענה על צרכיו (חברתיים וכישוריים).
 

יעל של 4

New member
זאת בדיוק הסיבה לדילמה שלנו

אנחנו יודעים שבית הספר שבו לומדים ילדי המושב שלנו הוא ממש לא נותן מענה לילדים כאלו. שם יהיה משועמם מאוד. לכן חשבנו על מסגרת של בית ספר רגיל אחר שבו כמות הילדים בכתות קטנה יותר, יש מורה וסייעת בכל כתה וכן יכול לתת מענה לילד. ברור שזה דורש תשלום פרטי כי בית הספר הזה לא שייך למועצה שלנו. וכמובן שילדי המושב שלנו לא ילמדו איתו ביחד. גם השנה הוצאנו אותו מהגן של המושב כי רצינו שישאר שנה נוספת אבל לא שנה שלישית באותו גן. הוא שומר כרגע על קשר עם ילדי המושב בחוגים בשעות אחר הצהריים. כשאני שומעת מה אומר בעליך מזה בדיוק אני חוששת השיעמום. מבחינה חברתית הוא ימצא את עצמו בכל מקום הוא ילד סופר חברתי ומאוד אהוב על הילדים. אבל לחשוב שיכנס לבית ספר ויקבל רושם שבית הספר זה סתם עוד מקום משעמם לעביר את הזמן כבר מכתה א זה לא הרצון שלנו. אשמח לשמוע עוד תגובות. יעל
 
אני אנסה להדגיש מה להבנתי

היה הקושי שלו: העבירו את החומר בצורה משמימה וממך ציפו רק לעבור מבחן בציון גבוה. זה יכול לקרות גם בכיתה למחוננים. השיעמום הוא לא תוצר מיידי של "רמת" החומר. הוא, מעולם לא היה בביה"ס למחוננים, ומאידך הגיע להשגים מדידים שכאלה (אלוף הנוער במתמטיקה, פעמיים או משהו כזה), כך שאם זאת השאלה, אם הוא ימצה או לא ימצה את יכולותיו ורצונותיו, אז לא הייתי חוששת. תנסי אולי לשאול מישהו שהיה בביה"ס כזה. איך היתה החויה שלו (זה לגמרי אינדיבידואלי, אבל תוכלי לקבל תמונה יותר מציאותית). והעיקר, מה הילד מעדיף?
 

יעל של 4

New member
אני מעדיפה שילמד בבית ספר רגיל

אבל יש בתי ספר רגילים שלמורות יש אפשרות להתיחס ולתת את העשרה לכל ילד עפ"י רמתו. לתת העשרה מתאימה לחלשים והעשרה מתאימה לחזקים שצריכים בכל נושא לקבל את החומר ברמה יותר גבוהה מהרגיל. אני לא רוצה שהילד שלי יהיה בבית ספר למחוננים או בכתה כזאת, הוא לא יודע שהוא כזה ואין סיבה שידע, הוא גדל כילד רגיל לכל דבר ואני שואפת שיוכל למצאת את יכולתו בבית הספר הרגיל. בבית הספר שלנו זה בלתי אפשרי בגלל כמות התלמידים הגדולה בכתות. לכן אנחנו שוקלים לשים אותו בבית ספר רגיל (קיבוצי) אחר בו אולי יוכל ללמוד, להנות, ולקבל העשרה לה הוא זקוק. בגיל הזה קשה לדרוש מילד שיגיד מה הוא רוצה, בעיקר בתחום שכזה. יעל
 

נעה גל

New member
אני רוצה להסב את תשומת לבך לכך

שגם אם הילד יסתדר מעולה בבית הספר המרוחק (ובאמת אין סיבה שלא), אתם צריכים להיות מוכנים לכך שעומדות לעבור עליכם שנים של הסעות. אין דבר כזה להיות חברותי רק בשעות בית הספר. הדבר אומר, שאחרי הצהרים אתם תצטרכו להביא אותו לחברים (ולגלות שההורים של החברים לא מוכנים להסיע את הילדים שלהם אליכם כי אתם גרים רחוק יחסית). זה נראה עכשיו שיקול שולי ואולי אפילו לא קשור - אבל הוא קשור ועוד איך. ובמידה ולכם לא תהיה היכולת (מסיבה כלשהי) לשמש כטקסי לילד הדבר יבוא לידי ביטוי גם במיקום החברתי שלו בכיתה, שנקבע בין השאר בפעילויות אחה"צ. וכל זה בא ממני, שאני הכרעתי לטובת בית ספר מרוחק עם כיתות קטנות. החברים של הבת שלי גרים מרחק של 20 עד 30 דקות מאיתנו לכל כיוון. ואנחנו מסיעים הלוך ושוב (וימי הולדת בסופשבוע). תחשבי על זה - מדובר על שעה אחה"צ ואם יש עוד ילדים זה אומר למצוא להם סידור או שהם יבואו גם. בקיצור, לא נוח. עלול להיווצר מצב בו הילד שלכם "יפול" בגלל הקטע הטכני ולא בגלל העדר הכישורים חברתיים.
 

יעל של 4

New member
אנחנו גרים במושב כך שבכל מקרה

אנחנו מסיעים לחברים, כל הילדים גם בבית הספר של המועצה שלנו במרחקים של\ 10-20 דקות זה מזה, ומדובר במועצה אזורית די קרובה אלינו שגם המושבים והקיבוצים שלה במרחקים של 15-25 דקות נסיעה. גם היום ההורים אצלינו די עצלנים ולא מתחשק להם להסיע. הילד שלי היום בגן קיבוצי ואם אני מעבירה אותו הוא ילך לבית הספר עם חלק מהילדים שאיתו בגן ויחזור לצהרון איתם בקיבוץ. כך שבעצם הוא יהיה בחברה עד שעה 16:00. אשמח לשמוע מה את חושבת. זה באמת שיקול לא קל. יעל
 
למעלה