מצטרף חדש

amis12345

New member
מצטרף חדש

שלום לכולם,

בני המקסים והיפיפה יונתן הוא בן שנתיים (בדיוק) ואובחן בשבוע שעבר בספקטרום האוטיסטי. הדבר לא בא לי בהפתעה. הוא טופל במכון להתפתחות הילד מגיל שנה וחמישה חודשים. הוא הגיע לשם עם עיכוב התפתחותי רב תחומי, כולל בתחום המוטורי.
כיום בתחום המוטורי הוא התקדם לנורמה. נותרה בעיית התקשורת שהיא מובנת וגלויה לכל בעל מקצוע - לא מצביע, מתקשה לבקש, לומר "כן ולא", ג'סטות מקובלות, להסתגל למקומות חדשים, והוא בהחלט מצוי בספקטרום האוטיסטי. מבחינה אישית אני ויתרתי על המחשבות הקשות לגבי העתיד וכיוצ"ב. יכול להיות יותר גרוע. כל מה שמעניין אותי זה לקדם את הילד המדהים שלי, ואני מקדיש לכך את מרבית שעות היום לאחר העבודה ובסופי שבוע.

בבית הוא מתפקד יפה באופן עצמאי. ישן טוב ואוכל לבד, כולל עם כפית. מבין הרבה מאוד מלים, משחק במשחקים באופן יחסית מגוון ומשוכלל (רק לדוגמא - מתאים צבעים, פאזלים, משחקי יצירה, ציור, משחקי השחלות, נוסע באופניים, כדורגל (צועק "גול" כשהוא מכניס את הכדור לשער), יודע לבקש מים ואוכל (בדרך כלל מוליך אותי למקום המיועד ומבקש "מים", "מטרנה", "עוגיה", "במבה" וכו..), יודע לבקש לצאת לגינה הציבורית (אומר "ביי ביי" ומביא לי את מפתחות הבית) כשרוצה שאני ארים אותו הוא מבקש "למעלה", מרבה לבקש "עוד", אומר "בוקר טוב", "אבא", "אמא" "סבתא" ו"סבא" וכיוצ"ב, מגלה רגש (אוהב חיבוקים), יוצר קשר עין מצוין עם בני אדם וחפצים, מחייך וצוחק המון, מבין הרבה מאוד הוראות ומבצע (רק לדוגמא - תביא את זה, שב על הכיסא, לך למקלחת, לילה טוב (הולך לחדר)), מתייחס באופן מובחן לאנשים שונים ואף מחקה אותם, בעל יכולת חיקוי טובה מאוד. יודע בדיוק איפה כל דבר בבית נמצא. מאוד עירני ותזזיתי. וזה רק על קצה המזלג. ילד פיקח וחכם.

יונתן נמצא כיום בגן רגיל. הוא מתקשה לתפקד שם בעצמו, וכמובן שאינו מקבל את הצרכים להם הוא נזקק. כשאני נמצא איתו בגן (אני משתדל לעשות זאת לעתים) התפקוד שלו טוב יותר. הוא משחק במשחקי יצירה, אוכל לבד, מתגלש במגלשה, מדבר קצת, מגלה רגשות כלפי הצוות, רוקד בשירים עם שאר הילדים. כשאני הולך הוא מאוד מתקשה, ורוב הזמן עומד בצד ומגלה התעניינות אך איננו פעיל. הגננת צריכה להפעיל אותו ואז הוא מבצע את ההוראות שלה. הוא מתקשה לאכול שם לבד. יש לו בעיות שמיעה (מים באוזניים) ולכן נראה לי שבחצר הגן הוא מסתדר יותר טוב. בימים מסוימים הוא משתחרר, משחק ורץ, במיוחד בחצר, אבל חלק גדול מהזמן שקוע בעצמו. הוא לא סובל בגן - להיפך. בימים רבים הוא אף מתלהב ללכת לגן, ואפילו מביא לי את התיק שלו. כשאני שואל אותו לאן הולכים הוא אומר "לגן" בשמחה וגם מחקה את הגננת.

עוד חשוב לומר שיונתן הוא הילד הכי קטן בגן והילדים שם בחלקם בגיל שנתיים ועשרה חודשים - רובם גדולים ממנו בלפחות 4 חודשים. יונתן הכי קטן שם מה שמקשה עליו עוד יותר. הוא לא יוצר שם קשרים חברתיים. מצד שני, הוא לומד מהם המון ומחקה אותם בבית. הרבה פעמים אני מופתע לראות אותו מיי דברים שהוא למד בגן.

אני כרגע מתלבט מה לעשות. נפגשתי עם מנהלת הגן. היא כמובן זיהתה את חוסר ההשתלבות של יונתן, אבל סבורה שבניגוד למקרים אחרים יונתן בעל פוטנציאל להשתלב בגן, כמובן שבסיוע של סייעת מקצועית צמודה. היא מציעה "להשאיר אותו" כיתה , שם הוא יהיה עם ילדים קטנים ממנו (הגדולים - בחודש). מבחינה כלכלית אני יכול להרשות לעצמי תוכנית - הכוללת שילוב של הילד בגן רגיל עם סייעת צמודה וטיפולים ביתיים - בסכום של עד 12,000 ש"ח בחודש.

אפשרות אחרת היא אלוטף. ממה שנאמר לי הילד יוכל להתקבל לשם. אני לא חושש שהוא יהיה שם מבחינת "קיבועו" עם ילדים אחרים בספקטרום, ממש לא, אני מפוקח ויודע שלשם הוא שייך מבחינת רמתו. ההתלבטות שלי נובעת מכך שאני מעוניין להיות בשליטה מלאה ביחס לשיטות הטיפול בו, במיוחד בהתחשב בגילו הצעיר, גיל שבו ניתן להשפיע מאוד על התפתחותו וקידומו. העניין הכלכלי פחות משמעותי, למרות הקושי. אני פשוט מעוניין במה שהכי טוב לילד.

אשמח לדעתכם בנושא.

אמיר
 

בוחרת13

New member
ברוך הבא

מלאת התפעלות מהמקום השלם הזה אותו אתה מתאר. אני הרגשתי כמו אחרי פיצוץ גרעיני.

בני באלוטף. לנו הייתה שנה מצוינת. לי היה חשוב שיהיה שם מכמה טעמים:
*יזכה בעזרה לה הוא זקוק
*שימצא בחברת שווים לו ולא יצטרך להיות במובן מסוים "זנב" (שמתאימים אותו). אני מרגישה שאת הביטחון הזה שהוא נמצא במקום לו הוא זקוק, נתן לו המון בטחון עצמי שממש הכרחי לגדילה בריאה עבורו. הוא משולב בגן רגיל צמוד בכמה פעילויות. עתה לקראת סוף שנה מתחיל להראות ענין ויוזמה איתם. העובדה שבה ממנו ולא רק בגלל תיווך היא חשובה מאד עבורי.
*העובדה שבאלוטף משאירה לי את אחה"צ להיות אימא עבורו ולא להתרוצץ מטיפול לטיפול שלי זה בלתי אפשרי.

אלה מחשבותיי.

הרבה בהצלחה
 

amis12345

New member
מקום שלם?

אני לא יודע אם אני בא מ"מקום שלם". אבל אחרי שהודיעו לי סופית שאלתי את עצמי האם הייתי מחליף את הילד הזה בעבור כל ילד אחר - התשובה היא שלא. אז מתמודדים בעבודה קשה ובהצבת אתגרים וכך מחליפים את הכעס והייאוש. נראה לי שזה מה שמחזיק את כולם פה.

לדוגמא - היום הייתי איתו בשעה השבועית אצל הקלינאית תקשורת. מילת הבקשה של יונתן היא "עוד". היא ניסתה ללא הצלחה לגרום לו לבקש "את זה". ישבתי איתו שעתיים בערב. עכשיו הוא אומר גם "את זה" וגם "עוד". אחרי זה הוא צעק אבא כמה פעמים ואני צעקתי "כן". מעין שחרור הדדי. זה מאוד משמח אותי הלילה. נראה מה יהיה מחר.
 

schlomitsmile

Member
מנהל
ברוך הבא
איזה דיאלוג משובב נפש

זה מזכיר לי שבעלי (שהוא א"ס) סיפר לי שבילדותו
נהג לפנות שוב ושוב לאמו :"אמא" בלי לרצות משהו ספציפי,
והיא היתה מתעצבנת עליו "מה אתה רוצה??"

איזה יופי שאתה שומע אותו, מאשר לו שאתה פה בשבילו


לגבי הקלינאית- לא ממש הבנתי מה מפריע לה ה"עוד"
למה צריך להתעקש על "את זה" .
 

amis12345

New member
לגבי עוד ו"את זה"

עד לפני כמה חודשים יונתן לא ידע לבקש בכלל - היה מושיט את היד אבל לא מבקש. הקלינאית ניסתה ללמד אותו לבקש "את זה".

אז אחרי מאמץ לימדתי אותו לבקש "את זה" וזו היתה מילת הבקשה שלו.

ואז הקלינאית ביקשה ללמד אותו לבקש "עוד" בסיטואציות המתאימות.

אז לימדתי אותו לבקש עוד במאמץ רב - אבל לדאבון הלב הוא הפסיק לבקש "את זה" והעדיף לבקש עוד.

ואז באבחון בפני הפסיכולוגית סיפרתי לה את העניין והיא רשמה את זה בדו"ח כעניין מהותי - שהילד מפסיק להשתמש במלים שכבר רכש (למרות שלדעתי הוא פשוט ביצע החלפה).

ואז בעקבות עוד טיפול אצל הקלינאית תקשורת - כמפורט למעלה - החלטתי ללמד אותו להבחין בין "עוד" ו-"את זה" למרות שיש לדעתי חפיפה בין השניים לפחות ברוב המקרים. שיהיה.

אני מנסה ללמד אותו כמה שיותר מילות בקשה - למשל "למעלה" כשהוא רוצה שאני ארים אותו חבר ל"עוד" עוד מילים - למשל "עוד מטרנה" שאת זה הוא כבר עושה...

בכל מקרה קטונתי...
 

schlomitsmile

Member
מנהל
ממש לא קטונת
אנשי המקצוע הם המומחים כל אחד בדיסציפלינה שלו,
אבל כשמדובר בילדים קטנים, ההורים הם המומחים בילד

ככל שהוא מתבגר, הוא מפתח מודעות ונהיה בעצמו המומחה לעצמו.
 
אהה! גם באלוטף של הבת שלי נתקלנו בסוגיה הזו

כלומר, בסוגיה הפילוסופית הקשה והחשובה בעניין ההבדל בין ״עוד״ ל״את זה״, אלא מה?


שם זה בג׳סטות ולא במילים, כי היא עוד לא מדברת בכלל (מבחינה רשמית לפחות).
אחרי מאמץ קשה וממוקד של שנה שלמה כמעט, הם הצליחו ללמד אותה 3 ג׳סטות: ״עוד״, ״תני לי״ ו״לפתוח״.
(וחי נפשי שמדובר בילדה חכמה. את האייפד החדש שלה היא הצליחה ללמוד להדליק ולתפעל תוך כמה ימים, ובלי שום תכנית התנהגותית או ישיבת צוות אחת)

אבל ברגע מסוים זה פתאום נקלט, ומאז היא מסמנת אותן כל פעם שהיא רוצה משהו. נחמד, אין מה לומר. אמנם מבחינה תקשורתית, כשהיא עומדת ומסמנת ״תני לי״ בדממה לנמענת שעומדת עם הגב אליה, זה פחות יעיל למעשה מהשיטה שהיפחוצונת פיתחה בעצמה כבר לפני שנה וחצי, שמבוססת על תפיסת הנמענת והזזתה לעבר החפץ המבוקש. אבל עדיין, יש כאן איזו התקדמות מבחינת הבנת תקשורת סימבולית.

מכיוון ששלושת הג׳סטות האלה כמעט חופפות במשמעותן, היפחוצונת נהגה לסמן אחת מהן אקראית, או את שלושתן בזו אחר זו, ליתר הדגשה...
בתגובה לכך, ישבו צוות הגן לדיון ארוך וגיבשו תכנית התנהגותית מתוחכמת ביותר למצוא איזשהו הבדל דק בין המצבים בהן הן נדרשות, ולהבהיר אותו ליפחוצונת.
היפחוצונת זיהתה את מצוקתם, והחליטה להתמקד רק ב״תני לי״ וזהו. כי אם זה אותו דבר, באמת למה צריך ג׳סטות שונות?
אז הם בנו תכנית להחזיר לה את ״עוד״.
הם עדיין עובדים על זה.

אז מה אם מדובר בילדה שידעה מצוין לסמן שהיא רוצה משהו עוד לפני שהיא הגיעה לגן, באופן שאף אחד לא יכול לטעות בו?
ושכלכך רוצה לחלוק תכנים אחרים יותר מהעולם שלה, וכלכך חסרים לה כלים, וכלכך זקוקה נואשות למישהו שיעזור לה לפתח כלים כאלה, במקום להכחיד בשיטתיות כל ניסיון ראשוני שלה לחלוק משהו?

לא. אין דבר דחוף יותר מלהקנות לה את ההבדל שבין ״עוד״ ל״תני לי״. אחרת איך נוכל לומר שלימדנו את הילדה 2 ג׳סטות שונות??? ג׳סטה אחת נחשבת להרבה פחות הצלחה טיפולית...

מצטערת שאני שוב מייגעת את הציבור בסיפורים מופלאים מהווי האלוטף ההתנהגותי...

אבל חשוב שהורים יידעו למה הם עלולים להיקלע.
אני מאמינה לגמרי למי שמספר שהייתה לו חוויה מוצלחת באלוטף התנהגותי, ושמחה בשבילו!
אבל חשוב לדעת שלפעמים זה גם לא הכי מוצלח....
במילים אחרות, לפעמים ההורה עומד הלום ושואל את עצמו- איך- איך- איך למקומות האלה יש כזו הילה???
ומה בדיוק הוא חשב לעצמו כשהוא החליט להתעלם מכל האינסטינקטים שלו ולשלוח את התינוקת שלו דווקא לשם, רק כי כולם המליצו...

לא שזה חייב להיות ככה, בכלל לא (למעשה גם מהגן של הבת שלי רוב ההורים מרוצים נורא, שתדעו!)
ובמצבים מסוימים יתכן שזו האפשרות הטובה ביותר, ואני גם מאמינה בכנות שלפעמים אפילו עושים שם עבודה יפה. אבל - חשוב לפחות להיכנס עם עיניים פקוחות.
 

amis12345

New member
אוי לי

קודם כל העלית לי חיוך בכתיבה שלך שזה משהו נדיר בימים אלה.
גם יונתן מיישם מזה זמן רב בהצלחה את שיטת "הזזת אבא" לאזור התמי 4, ארון עוגיות וכיוצ"ב, ואף פיתח את שיטת "בוא נביא לאבא חפצים", דוגמת מפתחות ארנק וסלולר (כדי לסמן שהוא רוצה לטייל בחוץ).
אגב, הוא מתפעל את הסלולר נפלא. במיוחד אוהב להזיז תמונות באלבום.
 
לימוד ג'סטות

אמא יקרה,
אני לחלוטין יכולה להבין אותך. הדבר החשוב ביותר הוא לשאול וגם להביע את התנגדותך במידה ואינך מסכימה לתכנית. מאחר ואני מבינה שכתבת רבות בנושא האלוטף בו נמצאת ביתך ייתכן שאת כתבת שאת כן מביעה את דעתך, אינני יודעת. אני מאמינה כי יש חשיבות בכך שתשבי עם האחראית על התכניות וקודם כל תשאלי אותה מדוע זה חשוב. ותיכנסי איתה ללא חשש לדיון בנושא (או בכל נושא אחר). חשוב מאוד שתביעי בפניה את מה שחשוב לך בתור אימה של הילדה. במידה ותשובותיה אינן מספקות את גם יכולה לבקש להפסיק תכנית כזו או אחרת. אני מכירה גן בו זה קרה. האם הביעה את דעתה, ובקשתה להתאים את התכנית למה שהיא חשבה שנכון עבור ילדה והדבר נעשה. אני אף אעיז ואומר ששווה לשתף בתחושותייך הכלליות, לאמר שאת חשה תסכול, שאינך חווה את התכנית כמותאמת לילדה שלך ושהיית רוצה לראות מה אפשר לעשות יחד על מנת שתכנית הטיפול תתאים לילדה שלך. אני בתוכי תמיד מאמינה בתקשורת כזו ישירה, בעיקר אם יוצרים אותה בדרך נעימה ולא תוקפנית או מאשימה.
בכל מקרה, בין אם הטיפול שם מעולה ובין אם לא, בסופו של דבר הורה תמיד צריך ללכת עם תחושת הבטן שלו גם אם הן מנוגדות לכל ההמלצות. והורה גם יכל תמיד לעשות הערכה מחודשת ולהחליט לשנות את החלטתו הראשונית.
שיהיה המון בהצלחה,
רקפת.
 
אכן, כתבתי על זה כבר הרבה

ועוד יותר הרבה ניסיתי לדבר על זה עם הגן עצמו. כל ״הדרכות ההורים״ שהיו לנו היו דיון אחד ארוך ומתיש. דומני שגם אני וגם הם ניסינו מאוד להקשיב ולהבין ולכבד, אבל הפערים היו כנראה גדולים מדי. היו רגעים שחשבתי שהגענו להבנה, ובפגישה הבאה ראיתי כמה אנחנו רחוקים ממנה. הרבה כוונות טובות, ומריטת עצבים לשני הצדדים...

נכון לרגע זה, אני מודה שלא הייתי ממליצה לשום הורה לשלוח את הילד שלו לשם ספציפית, או לשיטת aba באופן כללי. אחרי כל מה שעברתי השנה, אני לא מצליחה לראות איך השיטה הזו רלוונטית בכלל לפעוטות אוטיסטים, לפחות לא אם הם דומים לבת שלי.
מצטערת על הנחרצות, אני יודעת שיש חוויות שונות מהשיטה הזו ואני מאמינה שיש להן בסיס, ובכל זאת חשוב לי לכתוב את הדברים. אולי לפעמים עושים עבודה יפה, אין לי מושג. אבל לפחות לפעמים - לגמרי לא.

לא כל הורה הוא איש מקצוע טיפולי בעצמו, מכיר את המונחים, יודע לנסח באופן מדויק מה מטריד אותו ומה הוא מציע במקום. וגם לא לכל אחד יש ביטחון עצמי ומיומנויות נחוצות כדי להגיד את דעתו ל״מומחים״.

אז כן חשוב לי להורים להעביר את המסר, שאם מלכתחילה זה לא מרגיש נכון, גם אם קשה לנסח בדיוק למה, וגם אם המומחים מנפנפים בכל מיני מילים מתוחכמות ונראים נורא רציניים ומקצועיים - תקשיבו לעצמכם.

(וזה לא קשור רק ל-aba, האמת. יכול לקרות גם בשיטות אחרות)
 

TikvaBonneh

New member
אני חושבת שניסו ללמד אותה

את הקונספט של שפה סימבולית.
כאשר הילדה לוקחת את הנמענת ביד ומזיזה אותה לעבר החפץ, היא עושה פעולה קונקרטית, ולא משתמשת בסמל.
הרעיון הוא ליצור אצלה מודעות לקיום של שפה.
היא לא יודעת שקיים כזה דבר. שיש אוסף של סימנים שכל אחד מהם בעל משמעות שונה ומסמל ישות אחרת בעולם המוחשי.
ממליצה לך על הסרט "עושת הנפלאות", על הלן קלר. כל הזמן לימדו אותה שפת סימנים, אבל היא לא הבינה ולא הפנימה. פריצת הדרך קרתה כשהיא הבינה והצליחה לקשר בין הסימן של "מים" לבין המים עצמם. יש השערה שזה בגלל שהיא ידעה את המילה מים לפני שחלתה, ולכן הייתה פתוחה לרעיון שלמים יש יצוג סימבולי.
 
תקשורת = העברת מידע מאדם לאדם

אני יודעת מה הרעיון שבסיס התכנית שהם בנו, כמו שכתבת. אבל זה לא עובד - ולא במקרה.

העניין הוא שאת המסר ״אני רוצה ממך משהו״ היפחוצונת הצליחה למצוא בעצמה דרך להעביר, גם בלי שפה סימבולית. היא מסוגלת להעביר את המידע הזה בבהירות ובהצלחה מלאה. אז אין לה, כשלעצמה, שום מוטיבציה ללמוד תקשורת סימבולית בשביל המטרה המסוימת הזו. ובטח שלא לרדת לעומק הדקויות שבין ״עוד״ ל״תני לי״.
(נכון שלסמן ג׳סטה זה יותר נעים לנמענת מאשר כשמושכים אותה בשמלה, אבל זה כבר באמת למתקדמים)

אז למה כן ללמוד שפה סימבולית? כי יש מסרים שאין דרך להעביר או לקלוט בלעדיה (למשל: ״אמא, היום בדרך מהגן ראיתי חתול כתום קופץ מתוך פח כחול!!!״)

העניין הוא שבאלוטף הזה הם כאילו לא מאמינים שלמישהו (או לפחות לאוטיסט?) יכולה להיות אי פעם מוטיבציה לתקשר, חוץ מאשר רצון לקבל עוגיה או משהו דומה. הם פחות או יותר אומרים לי את זה במפורש, שוב ושוב ושוב.

אני בספק גדול עם הרעיון הזה נכון לגבי מישהו (חוץ מאשר לגבי אותה ישות בדיונית-למחצה שאראנה נוהג לכנות ״נ״ט״, ולדעתי לא ממש קיימת). אבל הוא בוודאות לא נכון לגבי הבת שלי. ברצינות, הילדה כל הזמן רק מנסה לשתף, לא צריך הבחנה חדה במיוחד כדי להבחין בזה.
מה זה, למשל, כל ההצבעות האלה שלה בספרים אם לא ניסיון לשתף וליצור דיאלוג? (ההצבעות האלה שהגן כלכך מנסה להכחיד לטובת דפדוף סדרתי ותקין....)

הצרה היא שהיא מנסה לשתף במחשבות ברמה של גיל 3, בעזרת כלים תקשורתיים של גיל שנה. וזו בדיוק הסיבה שהיא זקוקה נואשות לעזרה ברכישת תקשורת סימבולית.

אבל במקום לעזור לה בכך על ידי פיתוח תקשורת איתה, הם עושים בדיוק להפך.
לא רק שהם לא קולטים את יוזמות התקשורת שלה - שזה מעצבן, אבל מה אפשר לעשות, לא קולטים אז לא קולטים, כל אחד וכושר ההבנה שלו - אלא גרוע מזה:
הם רואים אותה מסמנת ״תני לי״, מבינים בדיוק למה היא התכוונה, אבל מתנהגים כאילו הם לא הבינו, כדי שהיא תסמן ״עוד״.
סליחה, אבל זה, לדעתי, ההפך מתקשורת. המידע עבר, ומתנהגים כאילו הוא לא. מה היא אמורה ללמוד מזה?

שוב כתבתי חצי מאמר...
אבל אני מודה, יש כאן לדעתי משהו מפחיד ממש. כלומר, שיטה כזו יכולה פשוט לגרום, ישירות, לחלק גדול מהבעיות הקלאסיות שמיוחסות לאוטיסטים, אצל ילדים שלא היה להם כלום מזה לפני כן.

צחוק צחוק, אבל זה נורא. איך אפשר לשתוק מול זה?
 

TikvaBonneh

New member
תקשורת ושפה

בהצבעה על הדבר הקונקרטי המעניין אותה ובלקיחת האדם אל הדבר הקונקרטי שהיא רוצה לקחת, אין את ההפשטה הדרושה לצורך שפה סימבולית.
המטרה שלהם היא לא לנסות לתקשר איתה ברמה הקונקרטית, אלא ברמה הסימבולית.
לגבי הצבעה בניסיון לשתף, האם הילדה מנסה ליצור קשב משותף (joint attention)?
כלומר, האם היא מצביעה על תמונה בספר, ואז מסתכלת עליך ובודקת אם הפנית את מבטך לתמונה שהיא רוצה להפנות את הקשב שלך לעברה?
 
נכון, זה בדיוק מה שכתבתי...

הבעיה היא לא בניסיון להקנות תקשורת סימבולית, אלא בכך שיש סתירה בין המטרה הזו לבין מה שהם עשו בפועל. נדמה לי שהסברתי כבר מספיק בפירוט למה אני טוענת כך.

וכן, הילדה בהחלט מחפשת קשב משותף, ועושה זאת כבר שנה בערך.
 

dina199

New member
אולי אני חורגת מהעניין

אבל ניסו ללמד אותה לדפדף בספר בקצב אחיד בלי להסתכל על התמונות.
אז מבחינתה אחרי זה בשביל מה להסתכל בתמונות בספר בכלל ?
 

מיק67

New member
חחחחחח.... הרסת אותי!

מזמן לא צחקתי ככה! תודה...
התיאור הכל-כך מדוייק של הניתוק בין האדם למערכת צריך להיות ממוסגר ותלוי בכניסה לכל המקומות האלו.
והכתיבה השנונה שלך יוצאת דופן, באמת!
 

dina199

New member
את לא מייגעת


להיפך, זה מצווין שאת מתארת לפרטי פרטים את הגישה , הלך רוח וההתנהלות של אנשי הצוות .
אולי זה לא כך בכל מקום, אבל מספיק בהחלט שזה כך רק אצלכם (ואני מעיזה לחשוב שבעוד כמה מקומות גם
)
 
תתחדשו


קח את עצתי בערבון מוגבל במיוחד, כי אני מושפעת קשות מהנסיבות האישיות שלי ברגע זה (ראה שרשור ארוך ומתיש בדף זה
), אבל אני אישית הייתי מאמצת בשמחה את עצתה של מנהלת הגן - קבוצת גיל צעירה, עם סייעת שתבחר בעצמך וקצת טיפולים שתבחרו בקפידה, בשליטה שלכם כמה שאפשר.

אני מבינה שלא הכול אידיאלי, אבל נשמע שהילד שלך מסתדר פשוט מצוין בגן - יחסית להיותו אוטיסט ובגיל רך מאוד. אם הייתי חושבת שהבת שלי יכולה להסתדר ככה, לא הייתי חושבת פעמיים. והיא כבר בת יותר משנתיים וחצי (אולי היא הייתה יכולה, מי יודע? היא אפילו לא קיבלה צ׳אנס).

אבל אם לנסות רגע להשתחרר מסיפורי הפרטי, אני מניחה שגם האפשרות של אלוטף שווה בדיקה. אבל בדיקה קונקרטית ומסוימת, שמתחילה בשאלה - איזה אלוטף, באיזו שיטה, האם הוא מוצא חן בעיניך ומה החיבור שלך עם הנפשות הפועלות.

הניסיון שלי מוכיח שעל זה - החיבור שלך עם אנשי המקצוע - פשוט אי-אפשר להתפשר. כמה שניסו לשכנע אותי ״לשחרר״, לסמוך על אנשי המקצוע, ולשתף פעולה עם משהו שמלכתחילה לא נראה לי, וכמה מאמצים שהשקעתי בניסיון הזה, זה התברר כהרה-אסון, ממש.

אבל אם במקרה תגלה שם באלוטף צוות ממש לרוחך, ותרגיש שהם יכולים להיות שותפים לדרך... ברור שיש לזה הרבה יתרונות.
 

TikvaBonneh

New member
שליטה ידע ועול

אכן, האופציה של שילוב יחידני מעבירה את השליטה לידיים של ההורים.
ההורים מגייסים את אנשי המקצוע, מחליטים על שיטות ותכניות, עוקבים ומפקחים אחרי הביצוע.
היתרון של מצב זה הוא שההורים אוהבים את הילד ורוצים בטובתו, ולכן כוונותיהם טובות. טובת הילד עומדת לנגד עינהם, ולא שום דבר אחר.
החסרונות של מצב זה:
1. ההורים חסרים ניסיון וידע מקצועי. הם מפקחים על צוות שלם, כאשר הם החוליה החלשה בצוות הזה. אין להם מספיק ידע לשפוט את המקצועיות של הצוות שהם הקימו.
2. ההורים משקיעים השקעה לוגיסטית עצומה בהקמה, בפיקוח ובתחזוקה, על חשבון הזמן אותו יכלו להשקיע בילדים אחרים במשפחה, ביחסים עם חברים, בזוגיות, בהתפתחות אישית. זה מביא לשחיקה. קשה להמשיך כך שנים רבות. זה הופך להיות משא.

אלו חלק מהשיקולים שבגללם הילדים שלי לא נמצאים בשילוב יחידני.
השיקולים הנוספים שלי לא רלוונטיים לגיל שנתיים.
 
למעלה