פעם חקרתי את העניין ../images/Emo98.gif
בשביל עבודה לאוניברסיטה. להלן עיבוד של החלק הרלבנטי מתוך אותה עבודה. (החלק השני של העבודה הוקדש לשאלה איך נהגה השם במקור, כלומר, העיצורים ידועים, אך מה היו התנועות?) _________________________________________ השם 'יהוה' (= השם המפורש) הוא שמו הפרטי של אלוהי ישראל. השם מופיע במקרא למעלה מששת אלפי פעמים, ולעולם אינו נקרא ככתיבתו, אלא יש בו חילוף קבוע של קרי וכתיב: לרוב הוא נהגה 'אדֹני' (= שם אדנות), וכשהוא סמוך לשם אדנות הקריאה היא 'אלהים'. ניקוד המסורה לשם המפורש מתאים לשתי ההגייות הללו, כלומר, שוא-חולם-פתח לקריאת שם אדנות וחטף סגול-חולם-חיריק לקריאה 'אלהים'. מאוד לא סביר שנבחרו ארבעה עיצורים לסמן שם שהגייתו שונה לחלוטין. יש להניח, שרק בתקופה מאוחרת יותר קיבל השם מידה כזאת של קדושה, שהגייתו הפכה לטאבו. אילולא כן, לא מובן מדוע לשם אדנות יש שני סוגי כתיב, ומדוע לשם המפורש יש שתי הגייות אפשריות. מצב כזה יכול היה להיווצר רק כשבשלב מאוחר יותר להופעתו של השם הוחלט להחליפו בשם אחר, פחות טעון. רק כשההגייה הנבחרת לא התאימה מחמת כפילות - נבחר שם אחר. כאמור, נוסח המסורה מתאים בדרך כלל להגיית שם אדנות. מכאן שההגייה המוכרת לנו היום התקיימה כבר במאה השמינית לספירה (שאז פעלו בעלי המסורה), והחילוף נעשה קודם לכן. אולם מתי? כדי לברר שאלה זו, מובאים להלן מקורות שונים, שמהם ניתן יהיה לעמוד על השתלשלות הגייתו של השם. מקורות תלמודיים מלמדים שהאיסור להגות את השם קדום הרבה למסורה: ר' אבינא רמי: כתיב זה שמי לעֹלם וזה זכרי לדור דור. אמר הקב"ה לא כשאני נכתב אני נקרא, נכתב אני ביו"ד ה"א ונקרא אני באל"ף דל"ת. (בבלי פסחים, נ', א) ואף במשנה הוא מופיע: ואילו שאין להן חלק לעולם הבא... אבא שאול או' אף ההוגה את השם באותותיו. (סנהדרין, י', א) וכן בירושלמי: ר' מנא אומר כגון אילין כותאי דמשתבעין. רבי יעקב בר אחא אומר נכתב ביו"ד ה"א ונקרא באל"ף דל"ת. (ירושלמי סנהדרין, פרק י', הלכה א) אולם מסתבר שהאיסור לא היה מוחלט. התלמוד מסייג את האיסור במשנה ואומר: תנא, ובגבולין ובלשון עגה. (בבלי סנהדרין, ק"א, ב) כלומר, אין להגות את השם המפורש מחוץ למקדש ('בגבולין') ובשיחת חולין ('בלשון עגה'). השמירה על האיסור ניכרת היטב במגילות מדבר יהודה, שזמנן המשוער הוא בין המאה הראשונה לפנה"ס למאה הראשונה לספירה. במקומות שהיה לצפות לשם המפורש, נכתב במקומו שם אדנות, ללמדך שזו הגייתו של השם. הדבר בולט במיוחד במובאה הראשונה ממגילת ההודיות, שאין ספק שהיא פרפראזה על פסוק מהמקרא. כיא קדוש אדוני ומלך הכבוד איתנו (בני אור, יב 7) - כי-קדוש יהוה אלהינו (תהלים, צ"ט, ט) [ר]ם על השמים אדוני (בני אור, יב 17) - רם על-כל-גוים יהוה (תהלים, קי"ג, ד) מי כמוכה באלים אדוני (הודיות, ז 28) - מי-כמֹכה באלִם יהוה (שמות, ט"ו, יא) אודכה אדוני כי שמתה נפשי בצרור החיים (הודיות, ב 20) - אודך יהוה כי אנפת בי (ישעיה, י"ב, א) ברוך אתה / אדוני כי לא עזבתה יתום (הודיות, ה 21-20) - ברוך אתה יהוה למדני חֻקיך (תהלים, קי"ט, יב) המגילות מספקות עדות עקיפה נוספת לשמירה על קדושת השם. כאשר נכתב, לא נכתב השם המפורש באותיות המרובעות (הרגילות במגילות מדבר יהודה), אלא בכתב העברי העתיק, כאילו מדובר בסימן אחד, ולא ברצף של אותיות . כעת לא נותר לבדוק אלא את המקרא עצמו: האם גם בו נהגה השם המפורש כ'אדני', או שמא ניתן למצוא עדויות להגייתו באותיותיו? כפי שנטען בהתחלה, לא סביר שלְשֵם אחד - 'אדֹני', תהיינה שתי צורות כתיב. סברה זו מתחזקת כאשר שתי הצורות מופיעות זו לצד זו, שאז אי אפשר לטעון שהשם המפורש אינו אלא כתיב היסטורי, ואם כן, כיצד נהגה הצרוף במקור? תפוצתו של הצרוף 'אדני יהוה' רחבה מאוד, ולא הובאו כאן מראי מקום מדוייקים אלא של הספרים שבהם תפוצתו נמוכה: בראשית (ט"ו ב, ח), דברים (ג' כד, ט' כו), יהושע, שופטים, שמואל (ב' ז' יח, יט, כ, כח, כט), מלכים (א' ב' כו, ח' נג), ישעיה, ירמיה, יחזקאל, עמוס, עובדיה (א), מיכה (א' ב), צפניה (א' ז), זכריה (ט' יד) תהלים ס"ט ז, ע"א ה, טז, ע"ג כח. כמו כן, מופיע חמש פעמים הצרוף 'יהוה אדני': חבקוק ג' יט, תהלים ס"ח כא, ק"ט כא, ק"מ ח, קמ"א ח. במבט ראשון, נראה כי סמיכות שני השמות היא תופעה כלל-מקראית, אלא שלא כך הדבר. מכל הספרים שבהם מצויה סמיכות זו, אין אחד השייך לשכבה המאוחרת של לשון המקרא, כלומר, שכתיבתו מאוחרת לשיבת ציון. הספרים המאוחרים הם אסתר, דניאל, עזרא ונחמיה ודברי הימים, וכנראה גם יונה, קוהלת ושיר השירים. גם תקבולות, שבהן מופיע השם המפורש בצלע הראשונה ובמקביל לו שם אדנות בצלע השנייה, מצביעות כנראה על אופן הגייה שונה של שני השמות. תופעה סגנונית אף היא אינה קיימת בספרי המקרא המאוחרים: מכון לשבתך פעלת יהוה מקדש אדני כוננו ידיך (שמות, ט"ו, יז) ושִׂפַּח אדני קדקד בנות ציון ויהוה פָּתְהֵן יערה (ישעיה, ג', יז) עזבני יהוה ואדני שכחני (שם, מ"ט, יד) אליך יהוה אקרא ואל אדני אתחנן (תהלים, ל', ט) ראיתה יהוה אל-תחרש אדני אל-תִרְחַק ממני (שם, ל"ה, כב) כי-לך יהוה הוחלתי אתה תענה אדני אלהי (שם, ל"ח, טז) בנקודה זאת מן הראוי לומר כמה מלים על ספר תהלים. רוב ספרי המקרא בנויים כיחידה אחת, לפחות מבחינת העריכה. יוצא מן הכלל ספר תהלים, שאינו אלא קובץ של מזמורים, שהמשותף להם הוא תוכנם הליטורגי או שימושם הפולחני. מחבריהם, מכל מקום, היו אנשים שונים (זאת גם לפי כותרות המזמורים עצמם), וזמניהם מתפרשׂים על פני תקופה ארוכה (הראשונים אולי מימי דוד המלך והאחרונים מתקופת בית שני) והדבר ניכר בלשונם ובסגנונם. משום כך, אין משמעות לשאלה האם תהלים מוקדם או מאוחר ויש לדון בכל מזמור לגופו. הורביץ, למשל, מונה בספרו שמונה מזמורים מאוחרים: ק"ג, קי"ז, קי"ט, קכ"ד, קכ"ה, קל"ג, קמ"ד, קמ"ה; רנדסבורג מזכיר גם את המזמורים קל"ה ו-קל"ט, אולם אין ספק שזוהי רשימה חלקית בלבד. בעייה נוספת עולה מתוך המקורות התלמודיים שנזכרו לעיל, שלפיהם השם המפורש המשיך להיזכר במקדש, אך לא מחוצה לו. אפשר, אם כן, שגם אחדים ממזמורי תהלים המאוחרים, שנתחברו לצרכי השירה במקדש, עדיין משקפים את הגייתו המקורית של השם.
