מצדיק השואה

hapax legomenon

New member
זאת באמת הקפדה מגוחכת

בימי הבית הראשון, אנשים אמרו 'יהוה' בלי שום בעיה. זה היה פשוט שמו הפרטי של האל שלהם, שהבחינו מאלים אחרים: הֲלֹא אֵת אֲשֶׁר יוֹרִישְׁךָ כְּמוֹשׁ אֱלֹהֶיךָ אוֹתוֹ תִירָשׁ וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר הוֹרִישׁ יהוה אֱלֹהֵינוּ מִפָּנֵינוּ אוֹתוֹ נִירָשׁ (שופטים, י"א, כד) אולם מתברר, כי כבר לאחר החורבן הפך שם זה לטאבו. במקומו אמרו 'אדֹנַי' (אף כי המשיכו לכתוב 'יהוה'). לאחר זמן גם 'אדני' הפך טאבו, ואז עברו ל-ה'. כמו שהסבירו לפני, זה תהליך טבעי. אז מה מגוחך בעיני? א. שאין לדבר סוף. ככל הידוע לי, לא צריכה להיות שום בעיה בהיגוי 'אדני' (אף כי אני עצמי לא מצליחה להוציא מילה זאת מפי שלא בהקשר של קדושה. שטיפת מוח כזאת...). ובכל מקרה, לא סביר שקיצור של 'השם' (ה'), שזאת סתם מילה מיודעת שמשתמשים בה בהקשרים שונים, פתאום גם הוא הופך לטאבו. ב. שתהליך שבימי קדם נדרשו לו מאות שנים, כיום מספיקים לו בקושי עשורים ספורים. באמת נראה כמו תחרות הקפדה סרת טעם. ג. שלא רק שמו הפרטי של האל עבר תהליך כזה (עניין יחסית מובן), אלא גם שמות העצם הכלליים 'אֵל' ו'אלוהים'. לזה כבר אין לי הסבר.
 

masorti

New member
תמהני איך את יודעת...

שבימי בית ראשון ביטאו את השם המפורש? הרי כל המקורות שלך הם מקורות כתובים, ולמיטב ידיעתי אין בנמצא הקלטה של מישהו מאותה תקופה. לכן יתכן שכבר אז נהגו לכתוב דבר אחד ולהגות דבר אחר (כמו היום). שימי לב שאצל עמים אחרים ידוע שהיו שמות תיאופוריים שכללו את שמו המלא של האל המקומי. (למשל: בעל-שפט אצל הפיניקים, קוסגבר אצל האדומים, וכו') אצל העברים לא תמצאי שום שם שמכיל את השם המפורש המלא, אלא רק "יה" או "יהו". (למשל: יהושפט, חזקיהו, אליהו, וכו') אולי זה בגלל שאת שמו של אדם חייבים לומר, ובני ישראל נמנעו מאמירת השם המלא של האל שלהם.
 

hapax legomenon

New member
פעם חקרתי את העניין ../images/Emo98.gif

בשביל עבודה לאוניברסיטה. להלן עיבוד של החלק הרלבנטי מתוך אותה עבודה. (החלק השני של העבודה הוקדש לשאלה איך נהגה השם במקור, כלומר, העיצורים ידועים, אך מה היו התנועות?) _________________________________________ השם 'יהוה' (= השם המפורש) הוא שמו הפרטי של אלוהי ישראל. השם מופיע במקרא למעלה מששת אלפי פעמים, ולעולם אינו נקרא ככתיבתו, אלא יש בו חילוף קבוע של קרי וכתיב: לרוב הוא נהגה 'אדֹני' (= שם אדנות), וכשהוא סמוך לשם אדנות הקריאה היא 'אלהים'. ניקוד המסורה לשם המפורש מתאים לשתי ההגייות הללו, כלומר, שוא-חולם-פתח לקריאת שם אדנות וחטף סגול-חולם-חיריק לקריאה 'אלהים'. מאוד לא סביר שנבחרו ארבעה עיצורים לסמן שם שהגייתו שונה לחלוטין. יש להניח, שרק בתקופה מאוחרת יותר קיבל השם מידה כזאת של קדושה, שהגייתו הפכה לטאבו. אילולא כן, לא מובן מדוע לשם אדנות יש שני סוגי כתיב, ומדוע לשם המפורש יש שתי הגייות אפשריות. מצב כזה יכול היה להיווצר רק כשבשלב מאוחר יותר להופעתו של השם הוחלט להחליפו בשם אחר, פחות טעון. רק כשההגייה הנבחרת לא התאימה מחמת כפילות - נבחר שם אחר. כאמור, נוסח המסורה מתאים בדרך כלל להגיית שם אדנות. מכאן שההגייה המוכרת לנו היום התקיימה כבר במאה השמינית לספירה (שאז פעלו בעלי המסורה), והחילוף נעשה קודם לכן. אולם מתי? כדי לברר שאלה זו, מובאים להלן מקורות שונים, שמהם ניתן יהיה לעמוד על השתלשלות הגייתו של השם. מקורות תלמודיים מלמדים שהאיסור להגות את השם קדום הרבה למסורה: ר' אבינא רמי: כתיב זה שמי לעֹלם וזה זכרי לדור דור. אמר הקב"ה לא כשאני נכתב אני נקרא, נכתב אני ביו"ד ה"א ונקרא אני באל"ף דל"ת. (בבלי פסחים, נ', א) ואף במשנה הוא מופיע: ואילו שאין להן חלק לעולם הבא... אבא שאול או' אף ההוגה את השם באותותיו. (סנהדרין, י', א) וכן בירושלמי: ר' מנא אומר כגון אילין כותאי דמשתבעין. רבי יעקב בר אחא אומר נכתב ביו"ד ה"א ונקרא באל"ף דל"ת. (ירושלמי סנהדרין, פרק י', הלכה א) אולם מסתבר שהאיסור לא היה מוחלט. התלמוד מסייג את האיסור במשנה ואומר: תנא, ובגבולין ובלשון עגה. (בבלי סנהדרין, ק"א, ב) כלומר, אין להגות את השם המפורש מחוץ למקדש ('בגבולין') ובשיחת חולין ('בלשון עגה'). השמירה על האיסור ניכרת היטב במגילות מדבר יהודה, שזמנן המשוער הוא בין המאה הראשונה לפנה"ס למאה הראשונה לספירה. במקומות שהיה לצפות לשם המפורש, נכתב במקומו שם אדנות, ללמדך שזו הגייתו של השם. הדבר בולט במיוחד במובאה הראשונה ממגילת ההודיות, שאין ספק שהיא פרפראזה על פסוק מהמקרא. כיא קדוש אדוני ומלך הכבוד איתנו (בני אור, יב 7) - כי-קדוש יהוה אלהינו (תהלים, צ"ט, ט) [ר]ם על השמים אדוני (בני אור, יב 17) - רם על-כל-גוים יהוה (תהלים, קי"ג, ד) מי כמוכה באלים אדוני (הודיות, ז 28) - מי-כמֹכה באלִם יהוה (שמות, ט"ו, יא) אודכה אדוני כי שמתה נפשי בצרור החיים (הודיות, ב 20) - אודך יהוה כי אנפת בי (ישעיה, י"ב, א) ברוך אתה / אדוני כי לא עזבתה יתום (הודיות, ה 21-20) - ברוך אתה יהוה למדני חֻקיך (תהלים, קי"ט, יב) המגילות מספקות עדות עקיפה נוספת לשמירה על קדושת השם. כאשר נכתב, לא נכתב השם המפורש באותיות המרובעות (הרגילות במגילות מדבר יהודה), אלא בכתב העברי העתיק, כאילו מדובר בסימן אחד, ולא ברצף של אותיות . כעת לא נותר לבדוק אלא את המקרא עצמו: האם גם בו נהגה השם המפורש כ'אדני', או שמא ניתן למצוא עדויות להגייתו באותיותיו? כפי שנטען בהתחלה, לא סביר שלְשֵם אחד - 'אדֹני', תהיינה שתי צורות כתיב. סברה זו מתחזקת כאשר שתי הצורות מופיעות זו לצד זו, שאז אי אפשר לטעון שהשם המפורש אינו אלא כתיב היסטורי, ואם כן, כיצד נהגה הצרוף במקור? תפוצתו של הצרוף 'אדני יהוה' רחבה מאוד, ולא הובאו כאן מראי מקום מדוייקים אלא של הספרים שבהם תפוצתו נמוכה: בראשית (ט"ו ב, ח), דברים (ג' כד, ט' כו), יהושע, שופטים, שמואל (ב' ז' יח, יט, כ, כח, כט), מלכים (א' ב' כו, ח' נג), ישעיה, ירמיה, יחזקאל, עמוס, עובדיה (א), מיכה (א' ב), צפניה (א' ז), זכריה (ט' יד) תהלים ס"ט ז, ע"א ה, טז, ע"ג כח. כמו כן, מופיע חמש פעמים הצרוף 'יהוה אדני': חבקוק ג' יט, תהלים ס"ח כא, ק"ט כא, ק"מ ח, קמ"א ח. במבט ראשון, נראה כי סמיכות שני השמות היא תופעה כלל-מקראית, אלא שלא כך הדבר. מכל הספרים שבהם מצויה סמיכות זו, אין אחד השייך לשכבה המאוחרת של לשון המקרא, כלומר, שכתיבתו מאוחרת לשיבת ציון. הספרים המאוחרים הם אסתר, דניאל, עזרא ונחמיה ודברי הימים, וכנראה גם יונה, קוהלת ושיר השירים. גם תקבולות, שבהן מופיע השם המפורש בצלע הראשונה ובמקביל לו שם אדנות בצלע השנייה, מצביעות כנראה על אופן הגייה שונה של שני השמות. תופעה סגנונית אף היא אינה קיימת בספרי המקרא המאוחרים: מכון לשבתך פעלת יהוה מקדש אדני כוננו ידיך (שמות, ט"ו, יז) ושִׂפַּח אדני קדקד בנות ציון ויהוה פָּתְהֵן יערה (ישעיה, ג', יז) עזבני יהוה ואדני שכחני (שם, מ"ט, יד) אליך יהוה אקרא ואל אדני אתחנן (תהלים, ל', ט) ראיתה יהוה אל-תחרש אדני אל-תִרְחַק ממני (שם, ל"ה, כב) כי-לך יהוה הוחלתי אתה תענה אדני אלהי (שם, ל"ח, טז) בנקודה זאת מן הראוי לומר כמה מלים על ספר תהלים. רוב ספרי המקרא בנויים כיחידה אחת, לפחות מבחינת העריכה. יוצא מן הכלל ספר תהלים, שאינו אלא קובץ של מזמורים, שהמשותף להם הוא תוכנם הליטורגי או שימושם הפולחני. מחבריהם, מכל מקום, היו אנשים שונים (זאת גם לפי כותרות המזמורים עצמם), וזמניהם מתפרשׂים על פני תקופה ארוכה (הראשונים אולי מימי דוד המלך והאחרונים מתקופת בית שני) והדבר ניכר בלשונם ובסגנונם. משום כך, אין משמעות לשאלה האם תהלים מוקדם או מאוחר ויש לדון בכל מזמור לגופו. הורביץ, למשל, מונה בספרו שמונה מזמורים מאוחרים: ק"ג, קי"ז, קי"ט, קכ"ד, קכ"ה, קל"ג, קמ"ד, קמ"ה; רנדסבורג מזכיר גם את המזמורים קל"ה ו-קל"ט, אולם אין ספק שזוהי רשימה חלקית בלבד. בעייה נוספת עולה מתוך המקורות התלמודיים שנזכרו לעיל, שלפיהם השם המפורש המשיך להיזכר במקדש, אך לא מחוצה לו. אפשר, אם כן, שגם אחדים ממזמורי תהלים המאוחרים, שנתחברו לצרכי השירה במקדש, עדיין משקפים את הגייתו המקורית של השם.
 

hapax legomenon

New member
(המשך)

בימי בית ראשון, אם כן, עדיין לא יוחסה לשם המפורש הקדוּשה המוכרת ממקורות מאוחרים יותר. עובדה זו ניכרת גם במקורות חוץ-מקראיים, כגון חרסי ערד, המתוארכים לראשית המאה השישית לפנה"ס. חרסים אלה מתעדים התכתבות בין מפקד בשם אלישיב לבין פקודיו. מתוכנם עולה, שאף בסוף תקופת המלוכה נכתב השם המפורש בחופשיות, בעיקר בנוסחות ברכה קבועות, שלעתים מזכירות את השיח בין בֹעז לקוצריו: "ויאמר לקוצרים יהוה עמכם ויאמרו לו יברכך יהוה" (רות, ב', ד). להלן שלוש דוגמאות (הניקוד הוסף להקלת הקריאה): (1) אָחִכָ.חנניהו.שֹלֵחַלִשְלֹ (2) מ. אֵלְיָשִב.וְלִשְלֹמבֵּיתכָבֵּרַ (3) כְתִכָליהוה.וְעַתָּ כצאתי ... (1) אל אדֹני.אליָ (2) שִב.יהוהיִשְ (3) אַל לשלֹמכ.ועַתָּ ... (1) בנכ.יהוכל.שלח.לשלמ.גדליהו [...] (2) אליאֻר.ולשלמ.ביתכ.בֵּרַכְתִכָל[יהו] (3) ה.ועַתָּ.הנ.עשה אדני. [... (4) ...].ישלמ.יהוה.לאדנ [... ... וכן מוצאים בחרסי לכיש , שזמנם סמוך לחורבן בית ראשון: (1) אל אדֹני.יאוש ישמע (2) יהוה את אדני. שמֻעת שלֹ (3) מ.עַתָּ כַּיֹּם עַתָּ כַּיֹּם מי עבד ... (1) עבדכ.הושעיהו שלח.ל (2) הגד לאדני יאוש.ישמע (3) יהוה את אדני. שמֻעת שלֹמ ... (1) אל אדֹני יאוש.ירא יהוה א (2) ת אדני את העת הזה.שלֹמ מי ... נחזור כעת לספרי המקרא המאוחרים: האם יש משמעות לכך שבהם אין השם המפורש נסמך לשם אדנות, או שאך מקרה הוא? התשובה מתקבלת מתוך השוואת הכתוב בשמואל (ז') למקבילתו בדברי הימים (א', י"ז): מי אנכי אדני יהוה ומי ביתי (שמ"ב, ז', יח) - מי-אני יהוה אלהים ומי ביתי (דה"א, י"ז, טז) ותקטן עוד זאת בעיניך אדני יהוה (יט) - ותקטן זאת בעיניך אלהים (יז) ואתה ידעת את-עבדך אדני יהוה: בעבור... (כ-כא) - ואתה את עבדך ידעת: יהוה בעבור... (יח-יט) ועתה אדני יהוה אתה-הוא האלהים (כח) - ועתה יהוה אתה-הוא האלהים (כו) כי-אתה אדני יהוה דִּבַּרְתָּ (כט) - כי-אתה יהוה-בֵּרַכְתָּ (כז) מסתבר, שעורך דברי הימים נמנע בעקביות מהצרוף 'אדני יהוה', ובכל פעם שהופיע דאג להחליפו ב'אלהים' (פס' יז) או ב'יהוה' (פסוקים יט, כו, כז). מעניין, שבפסוק טז הוחלף הצרוף 'אדני יהוה' ב'יהוה אלהים', שהיא הקריאה ע"פ נוסח המסורה. יתכן שהצרוף 'אדני אלהים' (אלהי, אלהינו וכו' - תהלים ל"ה כג, ל"ח טז, פ"ו יב, צ' יז, דניאל ט' ג, ט, טו) מצביע על המעבר מההגייה המקורית לזו הנהוגה היום. לסיכום, ככל הנראה, השם המפורש בראשיתו נהגה כעיצוריו, ומצב זה נמשך כל ימי בית ראשון. בשלב מסויים, לאחר גלות בבל, הפך השם לטאבו והגייתו או כתיבתו לצרכי חולין נאסרו. כתחליף, הוחלט שבמקום השם המפורש יש לבטא את שם אדנות. מסקנה זו תואמת את המובאה התלמודית שלהלן, שבה תוהים על עזרא שהזכיר את השם המפורש, אף שבימיו כבר נאסר הדבר: ויברך עזרא את-ה' האלהים הגדול (נחמיה ח' ו) מאי גדול?... שגִדלו בשם המפורש... [והרי] אין אומרים שם המפורש בגבולים[?]... הוראת שעה היתה. (בבלי יומא, ס"ט, ב)
 

hapax legomenon

New member
אוי. מנהלים, אפשר להחליף את ההודעה לעיל בזאת?

בימי בית ראשון, אם כן, עדיין לא יוחסה לשם המפורש הקדוּשה המוכרת ממקורות מאוחרים יותר. עובדה זו ניכרת גם במקורות חוץ-מקראיים, כגון חרסי ערד, המתוארכים לראשית המאה השישית לפנה"ס. חרסים אלה מתעדים התכתבות בין מפקד בשם אלישיב לבין פקודיו. מתוכנם עולה, שאף בסוף תקופת המלוכה נכתב השם המפורש בחופשיות, בעיקר בנוסחות ברכה קבועות, שלעתים מזכירות את השיח בין בֹעז לקוצריו: "ויאמר לקוצרים יהוה עמכם ויאמרו לו יברכך יהוה" (רות, ב', ד). להלן שלוש דוגמאות (הניקוד הוסף להקלת הקריאה): (1) אָחִכָ.חנניהו.שֹלֵחַלִשְלֹ (2) מ. אֵלְיָשִב.וְלִשְלֹמבֵּיתכָבֵּרַ (3) כְתִכָליהוה.וְעַתָּ כצאתי ... (1) אל אדֹנִי.אליָ (2) שִב.יהוהיִשְ (3) אַל לשלֹמכ.ועַתָּ ... (1) בנכ.יהוכל.שלח.לשלמ.גדליהו [...] (2) אליאֻר.ולשלמ.ביתכ.בֵּרַכְתִכָל[יהו] (3) ה.ועַתָּ.הנ.עשה אדני. [... (4) ...].ישלמ.יהוה.לאדנ [... ... וכן מוצאים בחרסי לכיש , שזמנם סמוך לחורבן בית ראשון: (1) אל אדֹנִי.יאוש ישמע (2) יהוה את אדֹנִי. שמֻעת שלֹ (3) מ.עַתָּ כַּיֹּם עַתָּ כַּיֹּם מי עבד ... (1) עבדכ.הושעיהו שלח.ל (2) הגד לאדֹנִי יאוש.ישמע (3) יהוה את אדני. שמֻעת שלֹמ ... (1) אל אדֹנִי יאוש.ירא יהוה א (2) ת אדֹנִי את העת הזה.שלֹמ מי ... נחזור כעת לספרי המקרא המאוחרים: האם יש משמעות לכך שבהם אין השם המפורש נסמך לשם אדנות, או שאך מקרה הוא? התשובה מתקבלת מתוך השוואת הכתוב בשמואל (ז') למקבילתו בדברי הימים (א', י"ז): מי אנכי אדני יהוה ומי ביתי (שמ"ב, ז', יח) - מי-אני יהוה אלהים ומי ביתי (דה"א, י"ז, טז) ותקטן עוד זאת בעיניך אדני יהוה (יט) - ותקטן זאת בעיניך אלהים (יז) ואתה ידעת את-עבדך אדני יהוה: בעבור... (כ-כא) - ואתה את עבדך ידעת: יהוה בעבור... (יח-יט) ועתה אדני יהוה אתה-הוא האלהים (כח) - ועתה יהוה אתה-הוא האלהים (כו) כי-אתה אדני יהוה דִּבַּרְתָּ (כט) - כי-אתה יהוה-בֵּרַכְתָּ (כז) מסתבר, שעורך דברי הימים נמנע בעקביות מהצרוף 'אדני יהוה', ובכל פעם שהופיע דאג להחליפו ב'אלהים' (פס' יז) או ב'יהוה' (פסוקים יט, כו, כז). מעניין, שבפסוק טז הוחלף הצרוף 'אדני יהוה' ב'יהוה אלהים', שהיא הקריאה ע"פ נוסח המסורה. יתכן שהצרוף 'אדני אלהים' (אלהי, אלהינו וכו' - תהלים ל"ה כג, ל"ח טז, פ"ו יב, צ' יז, דניאל ט' ג, ט, טו) מצביע על המעבר מההגייה המקורית לזו הנהוגה היום. לסיכום, ככל הנראה, השם המפורש בראשיתו נהגה כעיצוריו, ומצב זה נמשך כל ימי בית ראשון. בשלב מסויים, לאחר גלות בבל, הפך השם לטאבו והגייתו או כתיבתו לצרכי חולין נאסרו. כתחליף, הוחלט שבמקום השם המפורש יש לבטא את שם אדנות. מסקנה זו תואמת את המובאה התלמודית שלהלן, שבה תוהים על עזרא שהזכיר את השם המפורש, אף שבימיו כבר נאסר הדבר: ויברך עזרא את-ה' האלהים הגדול (נחמיה ח' ו) מאי גדול?... שגִדלו בשם המפורש... [והרי] אין אומרים שם המפורש בגבולים[?]... הוראת שעה היתה. (בבלי יומא, ס"ט, ב)
 

יוסי ר1

Active member
ברצון, שימי את ההודעה שאת מעוניינת שתשאר ברמה

אחת מעל, כי הודעה שנמחקת מוחקת גם את התגובות לה. וחוץ מזה, כתבת דברית מעניינים ביותר, הדורשים עיון מעמיק...
 

hapax legomenon

New member
אין לי כוח להוסיף שוב את כל ההדגשות ../images/Emo3.gif

זאת הבעיה. בקיצור, יוסי, קבל ביטול. אבל תודה על הנכונות!
 

יוסי ר1

Active member
במאמר שלך חסרה לי התייחסותך לאמור

בגמרא "אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן שם בן ארבע אותיות חכמים מוסרין אותו לתלמידיהן פעם אחת בשבוע ואמרי לה פעמים בשבוע אמר רב נחמן בר יצחק מסתברא כמאן דאמר פעם אחת בשבוע דכתיב (שמות ג) זה שמי לעולם לעלם כתיב רבא סבר למידרשיה בפירקא א"ל ההוא סבא לעלם כתיב רבי אבינא רמי כתיב (שמות ג) זה שמי וכתיב (שמות ג) זה זכרי אמר הקב"ה לא כשאני נכתב אני נקרא נכתב אני ביו"ד ה"י ונקרא באל"ף דל"ת ת"ר בראשונה שם בן שתים עשרה אותיות היו מוסרין אותו לכל אדם משרבו הפריצים היו מוסרים אותו לצנועים שבכהונה והצנועים שבכהונה מבליעים אותו בנעימת אחיהם הכהנים תניא אמר רבי טרפון פעם אחת עליתי אחר אחי אמי לדוכן והטיתי אזני אצל כהן גדול ושמעתי שהבליע שם בנעימת אחיו הכהנים אמר רב יהודה אמר רב שם בן ארבעים ושתים אותיות אין מוסרין אותו אלא למי שצנוע ועניו ועומד בחצי ימיו ואינו כועס ואינו משתכר ואינו מעמיד על מדותיו וכל היודעו והזהיר בו והמשמרו בטהרה אהוב למעלה ונחמד למטה ואימתו מוטלת על הבריות ונוחל שני עולמים העולם הזה והעולם הבא". (בבלי קידושין ע'א א') על הבלעת השם בנעימה, מעין להגיד בלי להגיד. אשמח להתייחסותך.
 

hapax legomenon

New member
אבל...

המובאה שציטטת עוסקת בהבלעת "שם בן שתים עשרה אותיות" (שאין לי מושג מהו) ולאחר מכן במסירת "שם בן ארבעים ושתים אותיות" (שגם אין לי מושג מה הוא). למעשה, רק ההתחלה רלבנטית לשם המפורש ("שם בן ארבע אותיות"): "אמר הקב"ה לא כשאני נכתב אני נקרא: נכתב אני ביו"ד ה"י, ונקרא באל"ף דל"ת". וזה אכן משקף את הנורמה בימי בית שני. עם זאת, נראה שההגייה האותנטית המשיכה לעבור באיזו מסירה חשאית. ללמדך, שבאותה תקופה עדיין היתה מסורת הגייה של השם כאותיותיו, אך היא נאסרה לשימוש.
 

masorti

New member
מצטער, אבל לא השתכנעתי...

הקטע היחיד שיש בו איזו רמיזה להגיית השם המפורש הוא הקטע שציינת במשנה: "תנא, ובגבולין ובלשון עגה. (בבלי סנהדרין, ק"א, ב) כלומר, אין להגות את השם המפורש מחוץ למקדש ('בגבולין') ובשיחת חולין ('בלשון עגה')." מכלל לאו שומעין על ההן, ומשתמע שבמקדש ובזמן הפולחן ביטאו את השם המפורש. אלא שזה מוטל בספק, ובכל מקרה ידוע שהכהן הגדול ביטא את השם ביום כיפור. התיאור שלך על המינוח "אדוני" במגילות קומראן דווקא מוכיח שכבר אז השתמשו בתחליף הזה. לגבי ספרי המקרא המאוחרים... הדיון בעיקרו היה לגבי דרך הכתיבה ולא הדיבור. אין חולק שבתקופת המקרא נהגו בצורה יותר ליברלית לגבי כתיבת השם המפורש, ויעידו החרסים. אלא שהדיון הוא על דיבור ולא על כתיבה. התזה שפרשת לגבי השוואת שמואל לדבה"י פתוחה לפרשנויות, והניחוש שהצגת לגבי הסיבה לכך הוא רק אחד מסדרה של אופציות אפשריות. ועדיין לא הסברת מדוע אין בנמצא שום שם תיאופורי עברי (כולל בממצאים ארכיאולוגיים) שכולל את השם המפורש במלואו, למרות שבעמים השכנים זו היתה נורמה מקובלת.
 

hapax legomenon

New member
מה כן ישכנע אותך?

כפי שציינת בעצמך, הקלטות אין. אפשר רק להסתמך על עדויות כתובות, להגות תיאוריות ולהעריך את מידת סבירותן. כמובן - יש "סדרה של אופציות אפשריות". שמא תזכיר אחת? כוונתי לאחת שתהיה יותר סבירה מהאפשרות שאני הצגתי. מכל מקום, נראה לי שהתעלמת מהעיקר: לשיטתך, למה הגו את השם המפורש לפעמים 'אדני' ולפעמים 'אלהים'? ואם בלאו הכי הגו שם אדנות, אז למה לפעמים בכל זאת כתבו 'אדני'? אפשר לכתוב תמיד את השם המפורש! ומה באשר לתקבולות? אני מניחה שמדי שנה יוצא לך לשמוע את הפטרת פרשת "עקב": וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי יהוה וַאדֹנָי שְׁכֵחָנִי. זה לא צורם לך? איזה היגיון תקבולתי יש כאן, אם השינוי בכתיב בלבד? כנגד התיאוריה שלי, אתה מעלה רק את עניין הרכיב התיאופורי בשמות. אבל דווקא לזה יתכן הסבר יחסית פשוט: אפשר שהשם המפורש, בהיותו רכיב תיאופורי, נוטה כדרך היוּסִיב (=העתיד המקוצר) שבו ה-ה' הסופית כלל אינה קיימת. כך או אחרת - ברור שאותו רכיב נהגה כאותיותיו, ולא כשם אדנות, מה שרק מחזק את הסברה שלי. ואם בכל אלה אין כדי לשכנע אותך, אני עלולה עוד לשלוף את הנשק האחרון שנותר לי - להעתיק הנה את חלקה השני של העבודה...
 

יוסי ר1

Active member
לא יפה להעתיק עבודות!

אבל אם זו עבודה שלך, אז מדוע היא עדיין לא כאן?
 

masorti

New member
תשובה...

אופציות אפשריות לדבה"י מול שמואל יש בלי סוף... אולי באותו זמן נטו להמעיט בשימוש כתוב בשם המפורש. אולי המחבר רצה מנגנון בטחון נוסף נגד הגיית השם המפורש. והשאלה מדוע הגו לפעמים "אדוני" ולפעמים "אלהים" אינה רלוונטית. מבחינתי אולי הגו זאת בהגרלה אקראית. אני לא אמור להוכיח כלום. את זו שהצעת תיאוריה לגבי השם המפורש, ועלייך נטל ההוכחה. גם אני אני לא אסביר דבר וחצי דבר לגבי ההגיות השונות, זה אינו הוכחה שאת צודקת. ולגבי תקבולות... אני לא מחפש אמצעים ספרותיים מפולפלים בכל פסוק. (ודווקא הדוגמא שלך מקבילה יופי) מצטער. עדיין לא השתכנעתי.
 

hapax legomenon

New member
הלזאת ייקרא תשובה?

ראשית, מדוע נטל ההוכחה עלי? יש שתי אפשרויות: שהגו את השם או שלא הגו את השם. ומי שטוען שלא הגו, נטל ההוכחה עליו לא פחות מאשר על הטוען את ההפך. יתר על כן, מאוד לא מתקבל על הדעת שמילה מסויימת תיחשב לטאבו מראשיתה: מילה נוצרת כדי שיהגו אותה! רק עקב תהליך של צבירת "מטען" (חיובי מדי או שלילי מדי) היא הופכת לטאבו ונאסרת להגייה, ונדמה לי שהבאת בעצמך כמה דוגמאות לכך. זאת אומרת, שההנחה הטבעית היא, שכל מילת טאבו התחילה את דרכה כמילה רגילה ונהגתה ככל המילים, וכל הבא לערער על כך - עליו נטל ההוכחה. שנית, שים לב לסוג הטענות שלך: * השאלה מדוע הגו לפעמים "אדוני" ולפעמים "אלהים" אינה רלוונטית * מבחינתי אולי הגו זאת בהגרלה אקראית מצד אחד, אתה קובע, סתם כך, ששאלה מאוד רלבנטית איננה כזאת. מצד שני, האלטרנטיבה שאתה מציע... איך לנסח זאת בעדינות? די מביכה. * לגבי תקבולות... אני לא מחפש אמצעים ספרותיים מפולפלים בכל פסוק אמצעים מפולפלים? ישעיהו ראוי לקצת יותר קרדיט מאשר הקבלת מילה לעצמה, בפרט כאשר שתי המילים סמוכות זו לזו. וגם אז, למה לשנות פתאום את הכתיב שלה? שלישית, לא כתבת מה כן ישכנע אותך. לא נורא - על כך אני יכולה להשיב במקומך: שום דבר. זאת דעתך, ואף אחד לא יבלבל אותך עם העובדות.
 

masorti

New member
נטל ההוכחה עלייך...

כי את זו שהתחילה את הדיון בנושא ע"י הצעת תיאוריה. (תבדקי במעלה השירשור). ושנית, יש הבדל בין הוכחת היש להוכחת האין. את טוענת שהגו... תוכיחי. איפה טענתי שהמילה הפכה לטאבו מראשיתה? הדיון היה על תקופת בית ראשון, וזה לא "ראשיתה". אני באמת לא מבין מדוע השאלה מדוע לפני הגו אדוני ולפעמים אלהים מלמדת משהו על הגיית השם המפורש. לכל היותר זה מלמד על האופנות בתחום אדוני/אלהים. מה ישכנע אותי? למשל טקסט ארכיאולוגי המעיד במפורש שהגו את המילה. וסליחה שאני לא מקבלת את מסקנות עבודתך, למרות שברור שאת מוקסמת ממנה מעבר לעימותה עם עובדות.
 
למעלה