שאלת שאלה נוקבת, ואקח אותה במלא כובד הראש
זוהי שאלת השאלות נכון לעשורים הבאים, אנא אנו באים, אתה ואני. אני הייתי מפריד את השאלה לשני חלקים, כדי להקל על התווית פיתרון. החלק האחד, יהיה מתן מנדט לכל צד על דעותיו ואמונותיו שלו.בא נניח ששנינו מהווים נציגים של המחנה הדתי מחד, והמחנה החילוני מאידך. הבא ננסה כל אחד להיות סובלני ברמת העקרון, בהיבט התיאורטילדעות ולאמונות של האחר. להסכים שזה לגיטימי שהמשוגע מהמחנה השני אכן יאמין במה שהוא מאמין, ויחשוב את אשר הוא חושב. החלק השני של השאלה, הוא איך אנחנו חיים כאן ביחד, פותחים דו שיח ומתכננים עתיד משותף, שאינו מלחמה הדדית בין שני המחנות. לזה צריך רצון טוב משני הצדדים.אם כל צד יהיה מוכן לוותר עד כמה שאמונתו מרשה לו, הדבר אפשרי. אם כל אחד יתעקש להתעקש על מה שהוא עצמו רואה כזוטות - לעולם לא יכון שלום בינינו. וקצת הרחבה לדברי הקודמים. השאלות שלך על גלגולם של מנהגים והתפתחות תהליכי התחרדות, אינם מוליכים למקום טוב. אם שאלותיך נובעות מתוך סקרנות ורצון לדעת - אזי מעולה. אבל אם סקרנותך תכליתה להחליט לעצמך שעם רמת חרדיות כזו אתה לא מוכן להסכים כי זו פנאטיות מטורפת - אתה נכשל בכך שאתה מחליט במה החרדי אמור להאמין! אל תכניס את השיקול של איזו אמונה מופרכת אנחנו מאמינים למשוואה איך נוכל לחיות ביחד. כפי שהדתי אינו צריך להכניס למשוואה הזו את השאלה איך חילוני יכול להסתדר בלי ידשקייט ואמונה, או איך חילוני יהיה מוסרי אם אינו ירא שמים. אנחנו צריכים לבחון ביחד באופן קונקרטי היכן נקודות החיכוך במעשים, לא באמונות. אם מכורח אמונתי אני צריך שהכביש יהיה סגור בשבת, אז עם זה אנחנו צריכים להתמודד, ולא עם השאלה של כמה קיצוניים נהיינו במאתיים השנים האחרונות. ולמה אני סבור כך? יש לי תחושה שחילוניים מתעקשים לפעמים לחשוב שדתיים בוחרים לעצמם את טיב הקשר עם אלוקיהם, מן עסקת חבילה שאפשר לשנות בה את המרכיבים. ולא היא. ברמה העקרונית, אדם דתי אמור להיות מחוייב לרצון הא-ל באשר זה רצונו, ולא להתנות קיום מצוות בנוחות או תועלת. אם נקצין את הגישה, המאמין מחוייב לכל גחמה של הא-ל. זכור נא שהא-ל הזה יכול לקום בבוקר ולהגיד לאבי האומה "קח נו את בנך יחידך" ולצוות על עקידתו. אדם מאמין יצטרך לקבל את הגזירה, ולעקוד. אז נכון שלא כל חומרה חדשה היא רצון הא-ל, וניתן להבחין מה חידוש ומה לא היה לפני כן. אבל לא נראה לי שכחילוני יש לך זכות לקבוע לדתי אם זה סביר שהוא ייקח על עצמו עוד חומרות, גם מוטרפות. וקצת נימה אישית. אני אישית נמצא בנקודת תפר ייחודית, כנראה בגלל ההיסטואריה המשפחתית שלי. סבי וסבתי (משני הצדדים) עלו בראשית שנות העשרים, בני משפחות חרדים, שעלו כחלוצים ציוניים. סבי לא שינה במאום מלבושו ורמת הקפדתו החרדית, אבל עם זאת היה פתוח מאד לריעב החילוניים. הוא גר במושב שיותר ממחציתו חילוניים, ועסק בעבודת כפיים (חקלאות) כל ימיו, עם שהוא מקפיד ללמוד מדי יום. זה העולם שגדלתי לתוכו: דרישה לקיום מוקפד של המצוות (שאני לצערי לא עומד בה כפי שהייתי רוצה), עם ערכי עבודה וחיים מיגיע כפי (ברוך השם). אני חי בשלום עם העולם החילוני הסובב אותי. אני לא מחזיר בתשובה, ולי אישית לא מפריע לחיות בשכונה שנוסעים בה בשבת - צר לי שחילוניים נוסעים בשבת, אבל זה לא משנה לי אם זה נעשה לעיני או הרחק. אני לא אגיע לבדיקת כשרות מסמרים. במקרה ענין ה"כשרות" מאוס עלי: אני מקפיד לאכול כשר, אבל אין שום מצווה לקבל הכשר. המצווה היחידה היא לא לאכול נבלות וטריפות. זה שדתיים מצאו לנכון להקים מערכי כשרות אדירים ולעשות אותם חזות הכל - טעות בעיני. בעניין כתיבת שמות הא-ל, כפי שעניתי לתם ונשלם, אני מחזיק במה שלמדתי ביסודי: שם כזה כותבים עם מקף, שם כזה עם גרש, שם כזה לא כותבים. אצלי לפחות אין מגמות שינוי, כבר ארבעים שנים... ומזוזה על עגלת תינוקות?! ולמה לא בדלת של מכונית? וקצת נימה אישית. אין א