אוףףף. אם תסכים עם כל מילה, אם מי
אתווכח כשאחזור אחר הצהרים, אה? החיים, בכל מקום, פורצים מחסומים פסיכולוגיים. כלומר, כל דבר שתעשה לראשונה יפרוץ איזשהו מחסום פסיכולוגי. זו לא סיבה לנקוט שב ואל תעשה, כי לנקוט ריסון אפשר גם בלי מחסומים פסיכולוגיים, לגמרי מבחירה. למשל: אחרי שהתרגלת להטיל את עצמך לכביש כמקובל בבני ברק, אתה עדיין יכול לבחור לעשות זאת כאדם מהיישוב, להביט קודם שמאלה-ימינה-שמאלה ולהניח רגל על הכביש רק במעבר חציה ורק כשאף כלי רכב (להוציא עגלות תינוק) אינו שועט לעברך. אחרי שהישרת מבט אל ריבה נאה והחלפת איתה שלושה משפטים שלמים בלי למצמץ, אתה עדיין יכול ללכת רחובות שלמים בעפעפיים מושפלים, כי ככה החלטת. ואפילו בלי לדרוך על הקווים בין האריחים, אם ככה אתה רוצה. אחרי שניסית לעשן מריחואנה אתה לגמרי מסוגל להחליט שהסוטול הקל שמתלווה לזה מיותר לגמרי לחייך ולא לגעת לעולם בעוד מהירוק הזה. להבדיל מטבק רגיל, דרך אגב, שאחרי שנה של עישון כבר תתקשה להיגמל ממנו. למעשה, גם מחסומים פסיכולוגיים אינם באמת 'קירות' אם לא הפכת אותם לכאלה. מנקודת מבטי השאלה היא לא אם הם שם או לאו, אלא אם הם שם מבחירתך או לאו. אולי זו בכלל המהות של חילוניות: לבחור בקירות שלך בעצמך. אם או בלי לחצות אותם קודם. מנקודת מבט דתית זה כל כך נורא? חשבתי שהבעש"ט למשל היה מעריך את זה.