כיף אצלנו באוניברסיטה...
אני לא יכולה עם כל השנאה הזאת. כלפיי. כאילו שאני אשמה. בכיבוש, במבצע הזה, בהרוגים. כאילו שאני מייצגת את כל מקבלי ההחלטות, בלי לשאול אותי אם אני בכלל מסכימה איתם ועם ההחלטות שהם מקבלים. כלפי המדינה שלי. שלהם. שלנו. כן, אני מודה, בויכוחים פוליטים קל מאוד למקם אותי בשמאל, לא פעם אמרתי שאם הייתי ערבייה שחיה פה לא הייתי יכולה להזדהות עם התקוה ועם דגל ישראל. שהייתי מרגישה אזרחית סוג ב'. אבל גם לא הייתי יכולה להזדהות עם קריאות של "מוות ליהודים" ושאר דברי נאצה ששמעתי בימים האחרונים. כאילו שאנחנו לא לומדים ביחד בכל השיעורים, כאילו שלא נצטרך להמשיך ללמוד ולחיות ביחד אחרי שכל זה ייגמר. כלפיהם. כאילו שכל ערבי הוא מחבל בפוטנציה, זה נורא קל לחלק את העולם ל"רעים" ול"טובים". אני לא מבינה את השמחה לאיד הזאת, את הלרקוד על הדם, את כל הדברים שמזכירים לי את הימים הראשונים של לבנון השנייה, כאילו שאף אחד לא זוכר איך זה נגמר בסוף. |סשמאלניתעוכרתישראל| קשה להיות אני
הערבים ירביצו לי כי אני יהודייה ואני מזדהה עם צבא הכיבוש, והיהודים ירביצו לי כי אני שמאלנית עוכרת ישראל