מי מלמד אותם לצלול?
צללתי היום לזאב הים עם דוגית/אוקטופוס. חולקנו לזוגות ובן זוגי היה צולל שאינני מכיר. הראות היתה בהחלט סבירה לצלילה ב"זאב" ונראה היה שהולכת להיות צלילה נחמדה. לאחר כ- 10 דקות בתוך הצלילה סימן לי בן הזוג שהמסיכה שלו דולפת כל הזמן ויש לו מים במסיכה. הצעתי לו בתנועות שינקה אותה (ע"י לחיצה על החלק העליון והוצאת אויר) והוא עשה כך. אבל לאחר עוד דקה הוא היה שוב עם כרבע מסיכה עם מים. הוא התחיל לסמן שהוא רוצה לעלות. זה היה בעומק של 27 מטר, כ-12 דקות בתוך הצלילה. סימנתי לו OK וסימנתי שנשחה לכיוון החבל כדי לעלות לאורך החבל. כדי לסמן "חבל" עשיתי תנועת הדגמה והפניתי את הראש לכיוון הגשר משם יוצא החבל. כאשר החזרתי את הראש, לא ראיתי את בן זוגי. מבטים מהירים לשני הצדדים לא גילו אותו ואז הבטתי למעלה וראיתי את הסנפירים שלו במרחק של כ-5 עד 7 מטר מעלי. הבחור פשוט החליט לעלות בו במקום, ומיד. ההתלבטות היתה גדולה. מצד אחד אני לא רוצה לעלות ישר למעלה מעומק של 27 מטר. סכנת פגיעת דקומפרסיה או קרע בריאות היא יותר מאשר אני מוכן לקחת על עצמי. מצד שני, הבחור עלה מהר למעלה ואולי נפגע בעליה. אם לא אגיע למעלה לוודא שהוא הגיע בשלום, ויקרה לו משהו, לא אוכל לחיות עם עצמי. כמובן שגם התאונה של דורי ז"ל חלפה במוחי באותו רגע. שחיתי במהירות אל החבל ועליתי בקצב המהיר ביותר שאיפשר לי המחשב שלי. תוך כדי עליה הסתכלתי כל הזמן מסביב כדי לראות אם הוא לא שוקע בחזרה. כאשר הגעתי אל איזור חניית הבטיחות החלטתי לדלג עליה (אחרי הכל זו חנית בטיחות ולא חניה מנדטורית של דקומפרסיה) ועליתי ישר לפני המים. בן זוגי היה ליד הסולם ובשלבי עליה לסירה. האירוע הסתיים בשלום, אבל היה יכול להסתיים רע מאד. אני מעדיף לא לפרט מה בדיוק עשיתי אחר כך (במסגרת השיקולים שצולל ותיק עם ידע מקבל, והם אינם לפרסום) אבל הזעם שחשתי היה גדול ביותר. לכל הרוחות. מה מלמדים היום בקורסי צלילה? צולל מרגיש לא נוח עם קצת מים במסיכה ומחליט לעלות ישר אל פני המים מעומק של 27 מטר? מה, לא מלמדים אותם שגם אם אין להם מסיכה, הם חייבים להיעזר בבן הזוג ולעלות לאט לאורך החבל? פשוט לא יאומן.
צללתי היום לזאב הים עם דוגית/אוקטופוס. חולקנו לזוגות ובן זוגי היה צולל שאינני מכיר. הראות היתה בהחלט סבירה לצלילה ב"זאב" ונראה היה שהולכת להיות צלילה נחמדה. לאחר כ- 10 דקות בתוך הצלילה סימן לי בן הזוג שהמסיכה שלו דולפת כל הזמן ויש לו מים במסיכה. הצעתי לו בתנועות שינקה אותה (ע"י לחיצה על החלק העליון והוצאת אויר) והוא עשה כך. אבל לאחר עוד דקה הוא היה שוב עם כרבע מסיכה עם מים. הוא התחיל לסמן שהוא רוצה לעלות. זה היה בעומק של 27 מטר, כ-12 דקות בתוך הצלילה. סימנתי לו OK וסימנתי שנשחה לכיוון החבל כדי לעלות לאורך החבל. כדי לסמן "חבל" עשיתי תנועת הדגמה והפניתי את הראש לכיוון הגשר משם יוצא החבל. כאשר החזרתי את הראש, לא ראיתי את בן זוגי. מבטים מהירים לשני הצדדים לא גילו אותו ואז הבטתי למעלה וראיתי את הסנפירים שלו במרחק של כ-5 עד 7 מטר מעלי. הבחור פשוט החליט לעלות בו במקום, ומיד. ההתלבטות היתה גדולה. מצד אחד אני לא רוצה לעלות ישר למעלה מעומק של 27 מטר. סכנת פגיעת דקומפרסיה או קרע בריאות היא יותר מאשר אני מוכן לקחת על עצמי. מצד שני, הבחור עלה מהר למעלה ואולי נפגע בעליה. אם לא אגיע למעלה לוודא שהוא הגיע בשלום, ויקרה לו משהו, לא אוכל לחיות עם עצמי. כמובן שגם התאונה של דורי ז"ל חלפה במוחי באותו רגע. שחיתי במהירות אל החבל ועליתי בקצב המהיר ביותר שאיפשר לי המחשב שלי. תוך כדי עליה הסתכלתי כל הזמן מסביב כדי לראות אם הוא לא שוקע בחזרה. כאשר הגעתי אל איזור חניית הבטיחות החלטתי לדלג עליה (אחרי הכל זו חנית בטיחות ולא חניה מנדטורית של דקומפרסיה) ועליתי ישר לפני המים. בן זוגי היה ליד הסולם ובשלבי עליה לסירה. האירוע הסתיים בשלום, אבל היה יכול להסתיים רע מאד. אני מעדיף לא לפרט מה בדיוק עשיתי אחר כך (במסגרת השיקולים שצולל ותיק עם ידע מקבל, והם אינם לפרסום) אבל הזעם שחשתי היה גדול ביותר. לכל הרוחות. מה מלמדים היום בקורסי צלילה? צולל מרגיש לא נוח עם קצת מים במסיכה ומחליט לעלות ישר אל פני המים מעומק של 27 מטר? מה, לא מלמדים אותם שגם אם אין להם מסיכה, הם חייבים להיעזר בבן הזוג ולעלות לאט לאורך החבל? פשוט לא יאומן.