מי אנחנו
אנחנו תוצרים של תהליך האבולוציה.
נראה כי האבולוציה מוכוונת אך ורק לשימור המידע הגנטי שלנו (או של כל יצור חי אחר). ככל שאתה (או כל יצור חי אחר) מסוגל להתקיים טוב יותר בסביבה שבה אתה חי כך האבולוציה (אף שהיא לא באמת תהליך מכוון ו/או מודע כנראה, אלא רק תוצאה סופית של רצף ארועים כזה או אחר.) כך האבולוציה תגדיל את מספר הפרטים הנושאים את המידע הגנטי שלך.
כך נוצרו החושים שלנו, משום שמי שרואה יש לו יתרון אבולוציוני על מי שלא רואה. מי ששומע יש לו יתרון על מי שאינו שומע.
מבחינה אבולוציונית אין כל משמעות לשאלה עד כמה אנחנו נהנים מחיינו אלא רק לשאלה עד כמה אנחנו כשירים לשרוד ולהעביר את המטען הגנטי שאנחנו נושאים.
עד לפני עשרת אלפים שנה בערך, שאז התחיל המין האנושי להשפיע על סביבתו לא פחות ואף יותר משסביבתו השפיעה עליו, היה יתרון אבולוציוני ברור ליכולת להניע יצורים חיים לפעולה (או להניע אותם להמנע מפעולה) ולגרום להם לפעול בדרכים מסויימות שמבטיחות סיכויי השרדות גבוהים יותר. לצורך הזה נוצרו הרגשות שלנו. הפחד, החרדה, הכעס, האהבה... כל אלו משמשים את האבולוציה כאמצעים להניע אותנו לפעולה (או המנעות ממנה) כשם שהחוטים השקופים משמשים את הבובנאי להפעיל את המריונטות שלו.
לשם הדוגמא: הארנבת כשהיא נבהלת קופאת על מקומה. זה ביחד עם צבעי ההסוואה שלה מגדיל את סיכוייה להעלם מעיניהם של מבקשי רעתה.
דוגמא נוספת היא הלהיטות של זכרים להלחם בזכרים אחרים מבני מינם הנמצאים בסביבתם, על מנת לזכות להפיץ את זרעם ברחמן של כמה שיותר נקבות. שימו לב שהקרבות בין זכרים של אותו מין בטבע לעיתים רחוקות גורמים לפגיעה קטלנית של זכר אחד ברעהו. החזק רק "משפיל" ו"מכניע" את החלש ממנו. כניעה והשפלה, כמו גם תחרותיות ורצון לצאת לקרב, כל אלו אינם אלא רגשות שהאבולוציה מפעילה אותנו בעזרתם.
לפני עשרת אלפים שנים בערך החל המין האנושי לשנות את סביבת חייו (המהפכה החקלאית) דבר שיכול היה לאפשר את שחרורו של האדם מן החוטים הסמויים של הרגשות שמפעילים אותנו. אלא שהאבולוציה מתקדמת עקב בצד אגודל ואיננה מסוגלת לקפיצות נחשוניות וקיצורי דרך. לכן גם היום המערכת הרגשית שלנו מניעה אותנו לפעולה. השכל נותן לנו את התשובות לשאלות שמתעוררות בדרך להגשמת מטרותינו, אבל הרגשות הם אלו שקובעים מה תהיינה המטרות שאליהן נשאף.
כל עוד אין לנו שליטה ברגשות המפעילים אותנו אין אנו שונים בהרבה ממריונטות שחוטים סמויים מזיזים אותן.
מכך עולה שהדבר הראשון בדרך לחיים משוחררים ומאושרים הוא ללמוד לשלוט ברגשות שלנו.
מדיטציה היא כלי רב ערך בדרך לשליטה ברגשות המפעילים אותנו.
בזמן המדיטציה, כל סוג של מדיטציה, אנחנו אמורים להתנתק משטף הארועים היום יומי שבו אנחנו מתמודדים עם אינספור גירויים שמעלים בנו רגשות כאלו ואחרים. כלומר לזמן קצוב אנחנו משתחררים מן החוטים שמזיזים אותנו וחווים, בתור התחלה לזמן קצוב, שחרור מאותם רגשות/חוטים המפעילים אותנו.
בהמשך (בד"כ בעזרת הנחייה כזו או אחרת של מורה שמנוסה בזה יותר מאיתנו) אנחנו לומדים, כל אחד בדרכו, לזהות שהרגשות הם שמפעילים אותנו ואנחנו לומדים להכיר את הדרך שבה הרגשות שולטים ומעצבים את העולם שבו אנחנו חיים. הזיהוי הזה הוא בעיני מעין פריצת המחסום שעוצר אותנו מלחיות את חיינו באופן מלא, שלם ומאושר. אחרי שנפרץ המחסום הזה פתוחה בפנינו דרך ארוכה של לימוד, אימון ותרגול של השליטה החדשה שלמדנו. דרך שמובילה אותנו לעבר חיים של חופש בחירה נקי משליטת רגשות בלתי מוסברים בעולמנו הרוחני.
אנחנו תוצרים של תהליך האבולוציה.
נראה כי האבולוציה מוכוונת אך ורק לשימור המידע הגנטי שלנו (או של כל יצור חי אחר). ככל שאתה (או כל יצור חי אחר) מסוגל להתקיים טוב יותר בסביבה שבה אתה חי כך האבולוציה (אף שהיא לא באמת תהליך מכוון ו/או מודע כנראה, אלא רק תוצאה סופית של רצף ארועים כזה או אחר.) כך האבולוציה תגדיל את מספר הפרטים הנושאים את המידע הגנטי שלך.
כך נוצרו החושים שלנו, משום שמי שרואה יש לו יתרון אבולוציוני על מי שלא רואה. מי ששומע יש לו יתרון על מי שאינו שומע.
מבחינה אבולוציונית אין כל משמעות לשאלה עד כמה אנחנו נהנים מחיינו אלא רק לשאלה עד כמה אנחנו כשירים לשרוד ולהעביר את המטען הגנטי שאנחנו נושאים.
עד לפני עשרת אלפים שנה בערך, שאז התחיל המין האנושי להשפיע על סביבתו לא פחות ואף יותר משסביבתו השפיעה עליו, היה יתרון אבולוציוני ברור ליכולת להניע יצורים חיים לפעולה (או להניע אותם להמנע מפעולה) ולגרום להם לפעול בדרכים מסויימות שמבטיחות סיכויי השרדות גבוהים יותר. לצורך הזה נוצרו הרגשות שלנו. הפחד, החרדה, הכעס, האהבה... כל אלו משמשים את האבולוציה כאמצעים להניע אותנו לפעולה (או המנעות ממנה) כשם שהחוטים השקופים משמשים את הבובנאי להפעיל את המריונטות שלו.
לשם הדוגמא: הארנבת כשהיא נבהלת קופאת על מקומה. זה ביחד עם צבעי ההסוואה שלה מגדיל את סיכוייה להעלם מעיניהם של מבקשי רעתה.
דוגמא נוספת היא הלהיטות של זכרים להלחם בזכרים אחרים מבני מינם הנמצאים בסביבתם, על מנת לזכות להפיץ את זרעם ברחמן של כמה שיותר נקבות. שימו לב שהקרבות בין זכרים של אותו מין בטבע לעיתים רחוקות גורמים לפגיעה קטלנית של זכר אחד ברעהו. החזק רק "משפיל" ו"מכניע" את החלש ממנו. כניעה והשפלה, כמו גם תחרותיות ורצון לצאת לקרב, כל אלו אינם אלא רגשות שהאבולוציה מפעילה אותנו בעזרתם.
לפני עשרת אלפים שנים בערך החל המין האנושי לשנות את סביבת חייו (המהפכה החקלאית) דבר שיכול היה לאפשר את שחרורו של האדם מן החוטים הסמויים של הרגשות שמפעילים אותנו. אלא שהאבולוציה מתקדמת עקב בצד אגודל ואיננה מסוגלת לקפיצות נחשוניות וקיצורי דרך. לכן גם היום המערכת הרגשית שלנו מניעה אותנו לפעולה. השכל נותן לנו את התשובות לשאלות שמתעוררות בדרך להגשמת מטרותינו, אבל הרגשות הם אלו שקובעים מה תהיינה המטרות שאליהן נשאף.
כל עוד אין לנו שליטה ברגשות המפעילים אותנו אין אנו שונים בהרבה ממריונטות שחוטים סמויים מזיזים אותן.
מכך עולה שהדבר הראשון בדרך לחיים משוחררים ומאושרים הוא ללמוד לשלוט ברגשות שלנו.
מדיטציה היא כלי רב ערך בדרך לשליטה ברגשות המפעילים אותנו.
בזמן המדיטציה, כל סוג של מדיטציה, אנחנו אמורים להתנתק משטף הארועים היום יומי שבו אנחנו מתמודדים עם אינספור גירויים שמעלים בנו רגשות כאלו ואחרים. כלומר לזמן קצוב אנחנו משתחררים מן החוטים שמזיזים אותנו וחווים, בתור התחלה לזמן קצוב, שחרור מאותם רגשות/חוטים המפעילים אותנו.
בהמשך (בד"כ בעזרת הנחייה כזו או אחרת של מורה שמנוסה בזה יותר מאיתנו) אנחנו לומדים, כל אחד בדרכו, לזהות שהרגשות הם שמפעילים אותנו ואנחנו לומדים להכיר את הדרך שבה הרגשות שולטים ומעצבים את העולם שבו אנחנו חיים. הזיהוי הזה הוא בעיני מעין פריצת המחסום שעוצר אותנו מלחיות את חיינו באופן מלא, שלם ומאושר. אחרי שנפרץ המחסום הזה פתוחה בפנינו דרך ארוכה של לימוד, אימון ותרגול של השליטה החדשה שלמדנו. דרך שמובילה אותנו לעבר חיים של חופש בחירה נקי משליטת רגשות בלתי מוסברים בעולמנו הרוחני.
