גם לי לא ברור לפעמים למה התעקשתי
להשאר בארץ כל אותן שנים שבהם יכולנו להסתדר באנגליה. האופציה תמיד עלתה ואיכשהו ניסינו לשרוד בארץ עד שזה הפך לבלתי אפשרי וגם אז נלחמנו בכל כוחנו עד שהסכמנו שאין ברירה אחרת. סרבתי לראות את ה"כתובת על הקיר" או רציתי להאמין שנסתדר בסוף. מצד שני בעלי כן אהב את ישראל ובמשך השנים הוא הפך לציוני די נלהב אבל עם ציונות לא מתקיימים ולא מפרנסים משפחה. בסופו של דבר צריך לחיות במקום שמאפשר לחיות בכבוד ולנהל חיים שפויים.
אנחנו עד היום מצטערים שלא הגענו לכאן בתקופת השגשוג הכלכלי של שנות ה-90 כשיכולנו לקנות בית עם 95% משכנתא באזור ה- CANARY WHARF בגרושים (עלו בזמנו 80 או 90 אלף פאונד ושווים היום מאות אלפים)לפני שהוקמו כל המשרדים של החברות הגדולות.
לישראל נוסעים בגלל מחויבות משפחתית וקומץ חברים טובים. זו לא חופשה בשבילי במובן של חופש אמיתי. עצוב אבל זו המציאות.
להשאר בארץ כל אותן שנים שבהם יכולנו להסתדר באנגליה. האופציה תמיד עלתה ואיכשהו ניסינו לשרוד בארץ עד שזה הפך לבלתי אפשרי וגם אז נלחמנו בכל כוחנו עד שהסכמנו שאין ברירה אחרת. סרבתי לראות את ה"כתובת על הקיר" או רציתי להאמין שנסתדר בסוף. מצד שני בעלי כן אהב את ישראל ובמשך השנים הוא הפך לציוני די נלהב אבל עם ציונות לא מתקיימים ולא מפרנסים משפחה. בסופו של דבר צריך לחיות במקום שמאפשר לחיות בכבוד ולנהל חיים שפויים.
אנחנו עד היום מצטערים שלא הגענו לכאן בתקופת השגשוג הכלכלי של שנות ה-90 כשיכולנו לקנות בית עם 95% משכנתא באזור ה- CANARY WHARF בגרושים (עלו בזמנו 80 או 90 אלף פאונד ושווים היום מאות אלפים)לפני שהוקמו כל המשרדים של החברות הגדולות.
לישראל נוסעים בגלל מחויבות משפחתית וקומץ חברים טובים. זו לא חופשה בשבילי במובן של חופש אמיתי. עצוב אבל זו המציאות.