ההבדל הוא שתרבות הרחוב בארץ לא נשארת
רק ברחוב אלא אותם אנשים יכולים להיות נותני שירות שיתנהגו אליך בגסות רוח וחוצפה, ישפילו ויזלזלו בך. אני עדיין לא נתקלתי בדבר כזה כאן באנגליה. אני מסכימה שיש שוליים והתבהמות כמו בכל מדינה כנראה ,אבל הם נשארים שוליים ואתה פשוט מתרחק מהם.
אני מרגישה שההבדל המאד בולט הוא האופן שבו מכבדים בן אדם ולא דורכים על זכויותיו. רק לפני ימים אחדים נזכרנו באחד הארועים שהתרחשו בארץ. בעלי נאלץ לסגור עסק קטן שהקים ובאחד מביקוריו בעיריית תל-אביב,כדי להגיע להסדר תשלומים,הפקידה החלה לצעוק עליו מקצה המסדרון לעיני כל בצורה מתלהמת כאילו היה פושע מבוקש. חמותי האנגלייה, לא האמינה למראה עיניה שפקיד יכול להתנהג בצורה כזאת. וזה העניין, אנחנו כילידי הארץ גדלים לתוך תרבות כזו ומפתחים עור של פיל אבל כשמישהו מתבונן מבחוץ הוא בהלם.
מי שמע על דיסקרטיות? על נימוס בסיסי וכבוד? מישהו חושב לעזור לך כשאתה בצרה?
הייתי יכולה לכתוב ספר על מה שעברנו בארץ, אולי בפנסיה...
מה שעוד יותר עצוב הוא שכל כך הרבה עולים ממדינות מערב אירופה וצפון אמריקה לא מצליחים לשרוד שם וחוזרים חזרה למדינותיהם. בעלי היה בארץ 19 שנים שרובן היו מאבק השרדותי וכעת אנחנו כאן, באנגליה, מולדתו, מסתדרים הרבה יותר טוב מבארץ. לפחות מצליחים לעבוד ולהתפרנס בכבוד וגם ללמוד...
ואף על פי כן, ישראל זו מולדתי היקרה, יש משהו בסיסי שקושר אותי לשם וייתכן ואחזור לגור שם יום אחד. אם חוזרים לגור שם זה בוודאי לא בשביל להנות מהתרבות והנימוס אלא רק מתחושת השייכות שלא ניתן לכמת אותה. מאידך, גם שקט נפשי שכיום יש לי לא ניתן לכמת...