unicorn1a1
New member
מחשבות... ../images/Emo221.gif
לפעמים אני חושבת שיש אנשים שלעולם לא יגיעו לשלמות פנימית. כמוני למשל. כאלה שתמיד שואפים ליותר. שתמיד מפחדים מה פספסו. שתמיד חושבים שאולי היה טוב יותר בדרך אחרת. שתמיד מתלבטים. לא מצליחים להחליט. תמיד מרגישים שלא מיצו את עצמם כמו שצריך. כאלה שחושבים הרבה על הדברים. שסיימו ומייד רצים קדימה לדבר אחר. פרפקציוניסטים כאלה. שונאת את המילה הזאת. שכמה שאני אצליח, תמיד אני אחשוב שאולי הייתי יכולה יותר במקום אחר. שאולי מתאים לי יותר משהו אחר. תמיד מחליטה ומתחרטת. לא מצליחה להרגיש סיפוק עם המקום שבו אני נמצאת כרגע. תמיד עם שאיפות. ותמיד אומרים לי שהחיים הם התפשרות. שאני צריכה להבין את זה סוף סוף. ולא מצליחה להתפשר. מנסה בכוח להגיע למקום שלי. להגשים את החלומות שלי. ואולי גם לחפש את החלומות שלי. ואנשים אומרים- את לא מציאותית. את חושבת שזה מה שיביא לך את האושר? את חיה באשליות. את לא נורמלית. תעצרי. תמצי את המקום שאליו הגעת ורק אחר כך תמשיכי הלאה. מה רע במה שהשגת? למה ללכת למקום אחר? ואולי הם צודקים. אבל אני, עם מין אופי כזה. תמיד חושבת. תמיד לא בטוחה אם זה מה שאני רוצה. אם אני נמצאת במקום הנכון. במקום בו אני רוצה להיות. תמיד מתלבטת. לא מרוצה עד שמרגישה שעשיתי את כל מה שיכולתי כדי להגיע. תמיד משקיעה. ככה עד הסוף. ותמיד כל כך מקנאה באנשים עם אופי אחר. כאלה שברור להם מההתחלה מה הם רוצים. בלי מחשבות. בלי התלבטויות. והם פשוט רצים קדימה בלי לעצור ולחשוב. והחיים שלהם כאילו מסתדרים מעצמם. או מהצד השני- כאלה שיכולים גם להתפשר. שלא מנסים להגיע למקסימום וגם לא כל כך אכפת להם. פשוט נהנים ממה שיש. לוקחים את הדברים בקלות. וחושבת שאנשים עם אופי כזה, פחות פרפקציוניסטי, פחות שאפתני, אולי יותר החלטי, מצליחים יותר להגיע לשלמות פנימית. לא?! מנסה לחשוב על עצמי עוד כמה שנים. מנסה לחשוב אם אי פעם אני אגיע למקום בו אני רוצה להיות. אם אי פעם אני אגיע למצב בו אני אוכל להגיד שאני שלמה עם עצמי ועם מי שאני ונמצאת במקום שהכי מתאים לי. שאני הכי אוהבת. אם החיפושים האלו אחרי המקום שלי יגמרו מתישהו במהלך החיים. ומשום מה, לא מצליחה לראות את עצמי ככה. כזאת שלמה ומאושרת ובטוחה בדרך שלה. תמיד נראה לי שרגשות כאלה שייכים לאנשים אחרים. לא לי. ותמיד כולם מחפשים את השלמות הזו. כותבים עליה ספרים. מדברים עליה כל כך הרבה. מנסים להגיע אליה בכל כך הרבה דרכים. אבל לפעמים אני חושבת שאולי שלמות פנימית, במובן בו אני תופסת אותה, היא לא הדבר הכי טוב. אולי דווקא הדבר החסר הזה שאנחנו מרגישים אותו כל הזמן, דוחף אותנו לרוץ קדימה. דוחף אותנו לחלום, לחשוב, להרגיש, לנסות. עוזר לנו להתחבר לאנשים אחרים. להרגיש ולהבין את החלק החסר שנמצא גם בהם. גורם לנו לחפש מישהו ומשהו שישלים את החלק החסר שקיים בנו. גורם לנו לחפש, לשאול. לנסות למלא אותו כשתוך כדי מתרוקן משהו אחר. אולי אנחנו צריכים את החלק החסר הזה בתוכנו??? כדי להתקדם? כדי לחיות??
לפעמים אני חושבת שיש אנשים שלעולם לא יגיעו לשלמות פנימית. כמוני למשל. כאלה שתמיד שואפים ליותר. שתמיד מפחדים מה פספסו. שתמיד חושבים שאולי היה טוב יותר בדרך אחרת. שתמיד מתלבטים. לא מצליחים להחליט. תמיד מרגישים שלא מיצו את עצמם כמו שצריך. כאלה שחושבים הרבה על הדברים. שסיימו ומייד רצים קדימה לדבר אחר. פרפקציוניסטים כאלה. שונאת את המילה הזאת. שכמה שאני אצליח, תמיד אני אחשוב שאולי הייתי יכולה יותר במקום אחר. שאולי מתאים לי יותר משהו אחר. תמיד מחליטה ומתחרטת. לא מצליחה להרגיש סיפוק עם המקום שבו אני נמצאת כרגע. תמיד עם שאיפות. ותמיד אומרים לי שהחיים הם התפשרות. שאני צריכה להבין את זה סוף סוף. ולא מצליחה להתפשר. מנסה בכוח להגיע למקום שלי. להגשים את החלומות שלי. ואולי גם לחפש את החלומות שלי. ואנשים אומרים- את לא מציאותית. את חושבת שזה מה שיביא לך את האושר? את חיה באשליות. את לא נורמלית. תעצרי. תמצי את המקום שאליו הגעת ורק אחר כך תמשיכי הלאה. מה רע במה שהשגת? למה ללכת למקום אחר? ואולי הם צודקים. אבל אני, עם מין אופי כזה. תמיד חושבת. תמיד לא בטוחה אם זה מה שאני רוצה. אם אני נמצאת במקום הנכון. במקום בו אני רוצה להיות. תמיד מתלבטת. לא מרוצה עד שמרגישה שעשיתי את כל מה שיכולתי כדי להגיע. תמיד משקיעה. ככה עד הסוף. ותמיד כל כך מקנאה באנשים עם אופי אחר. כאלה שברור להם מההתחלה מה הם רוצים. בלי מחשבות. בלי התלבטויות. והם פשוט רצים קדימה בלי לעצור ולחשוב. והחיים שלהם כאילו מסתדרים מעצמם. או מהצד השני- כאלה שיכולים גם להתפשר. שלא מנסים להגיע למקסימום וגם לא כל כך אכפת להם. פשוט נהנים ממה שיש. לוקחים את הדברים בקלות. וחושבת שאנשים עם אופי כזה, פחות פרפקציוניסטי, פחות שאפתני, אולי יותר החלטי, מצליחים יותר להגיע לשלמות פנימית. לא?! מנסה לחשוב על עצמי עוד כמה שנים. מנסה לחשוב אם אי פעם אני אגיע למקום בו אני רוצה להיות. אם אי פעם אני אגיע למצב בו אני אוכל להגיד שאני שלמה עם עצמי ועם מי שאני ונמצאת במקום שהכי מתאים לי. שאני הכי אוהבת. אם החיפושים האלו אחרי המקום שלי יגמרו מתישהו במהלך החיים. ומשום מה, לא מצליחה לראות את עצמי ככה. כזאת שלמה ומאושרת ובטוחה בדרך שלה. תמיד נראה לי שרגשות כאלה שייכים לאנשים אחרים. לא לי. ותמיד כולם מחפשים את השלמות הזו. כותבים עליה ספרים. מדברים עליה כל כך הרבה. מנסים להגיע אליה בכל כך הרבה דרכים. אבל לפעמים אני חושבת שאולי שלמות פנימית, במובן בו אני תופסת אותה, היא לא הדבר הכי טוב. אולי דווקא הדבר החסר הזה שאנחנו מרגישים אותו כל הזמן, דוחף אותנו לרוץ קדימה. דוחף אותנו לחלום, לחשוב, להרגיש, לנסות. עוזר לנו להתחבר לאנשים אחרים. להרגיש ולהבין את החלק החסר שנמצא גם בהם. גורם לנו לחפש מישהו ומשהו שישלים את החלק החסר שקיים בנו. גורם לנו לחפש, לשאול. לנסות למלא אותו כשתוך כדי מתרוקן משהו אחר. אולי אנחנו צריכים את החלק החסר הזה בתוכנו??? כדי להתקדם? כדי לחיות??