מחשבות...

[הרמינה 1]

אופס... ../images/Emo12.gif פה = פו

ולשאלתך - אומר לך את מה שאת בוודאי יודעת: אין גיל לכלום ויש גיל להכל. אין גיל "נכון" לחשוב מחשבות כאלה או אחרות. אם את חושבת על הסוגיות הללו - אז כנראה שזה מה שמעסיק אותך, וזה כל מה שחשוב ורלוונטי. ואסיים במשפט יפה מ"אהבות מגוחכות" של מילן קונדרה: "אדם עובר בהווה בעיניים מכוסות. ניתן לו רק לחוש ולנחש מה הוא בעצם חווה. רק מאוחר יותר מסירים את המטפחת מעיניו והוא, במבט לאחור, קובע את מהות הרגע ואת משמעותו".

 

[unicorn1a1]

באמת משפט יפה... כל כך נכון...

דרך אגב, גם אני ככה- אוהבת להעתיק קטעים מספרים שאני קוראת... גם הספר כולו יפה? שווה לקחת לקרוא? את מצליחה לראות את החיובי בכל דבר וזו יכולת ענקית בעיניי. אחת מאלו שאף פעם לא ממש היו לי... מוזר לי שאת רוצה לחשוב, רוצה להתעסק עם כל הנושאים האלו... ולי זה כל כך נמאס!!! כל כך רוצה כבר למצוא. להפסיק לחפש. להפסיק לחשוב כל כך הרבה. לחשוב עושה את החיים לפעמים כל כך הרבה יותר קשים. כל כך הרבה יותר מסובכים. ואם כבר פו הדב- אז משהו שהוא אמר בנושא- "שפן פיקח" אמר פו, תוך הרהור "כן", אמר חזרזיר, "יש לו שכל" שתיקה ארוכה השתררה. "אני חושב", אמר פו, "שבגלל זה הוא אף פעם לא מבין שום דבר" את אומרת שאת רוצה לחשוב. רוצה להמשיך להתלבט. לחפש. אבל הבעיה היא שלחפש זה לא רק לשאול שאלות (אצלי לפחות...) לחפש עולה הרבה כסף. אצלי המשמעות של לחפש היא להתחיל תואר נוסף, להשקיע עוד כמה שנים נוספות, ואני לא יודעת עד כמה יש לי בכלל את האפשרות הזו (מבחינה טכנית). אני מתארת לעצמי שגם לרוב האנשים אין את האפשרות הזו- לעצור ולהתחיל הכל מחדש- ואולי זו אחת הסיבות לכך שהם מפסיקים לחפש. להמשיך לחפש זה אולי קצת להפסיק לחיות (לחיות-מבחינת כסף). למרות שזה קצת סותר... כי גם להפסיק לחפש זה להפסיק לחיות.... בקיצור, הסתבכתי... אבל מה שרציתי להגיד זה שהחיפוש לא תלוי רק בנו. לא תלוי רק בפחד או באומץ או בכוח הרצון שלנו אלא תלוי גם בכסף שיש או אין לנו... בכל מה שמסביב... ובקשר לאומץ לקום וללכת- הלוואי והיה לי אותו.... יכול לעזור הרבה בחיים האומץ הזה... בכל אופן, אני שמחה שאת כאן. אוהבת את איך שאת כותבת, איך שאת חושבת.... לומדת ממך...

 

[הרמינה 1]

תודה לך. גם אני לומדת ממך ../images/Emo20.gif

לו רק היית יודעת לכמה תהומות צללתי עד שהגעתי לנקודה בה אני נמצאת היום, נקודה שממנה אני יכולה קצת להסתכל מלמעלה על עצמי, קצת להסתכל מרחוק על עצמי - ולכתוב מילים מלאות אומץ ואור. והנה לך דוגמא נוספת איך דברים שרואים משם לא רואים מכאן: אמרת לי שאני מצליחה לראות את החיובי בכל דבר, ואנשים סביבי שמכירים אותי (ולפעמים גם אני), דווקא חושבים שאני אדם די דיכאוני... אמרת שנמאס לך כבר לחשוב ולהתעסק עם כל הנושאים האלה. אני מבינה אותך. אני מניחה שלי עדיין יש כוח לחשוב ולהתעסק איתם, כי בעצם רק לפני שנה וחצי התחלתי. אולי יגיע יום שבו גם אני אתעייף מזה, אבל אולי לא. אולי פתחתי כאן משהו בעצמי שלא ייסגר. אני מבינה את הקושי להחליף כיוון, כשזה כרוך בכסף. אבל מחירים תמיד יש - השאלה רק אם אנחנו מוכנים/רוצים/יכולים לשלם אותם. לפני שנה וחצי עזבתי זוגיות שבה הייתי למעלה מ-10 שנים. מיותר לציין אלו מחירים נאלצתי לשלם בעקבות בחירה זו. ועדיין, למרות שכמעט שאיבדתי את עצמי לדעת - לא הייתי עושה דבר אחרת. אני קוראת את מילותייך וחושבת לעצמי שאת אמיצה. כי את שואלת. מבחינתי אומץ לא מצוי בהכרח בתשובות, אלא בעצם שאילת השאלות. אז הנה קטע נוסף לסיום, להלילה - מתוך הספר "נדודים" של הרמן הסה: "רק על דברים מעטים אכפת לי מאוד. העיקר שאחוש את פרפור החיים על לשוני או בכפות רגליי, בתאווה או בייסורים... העיקר שנפשי תשתעשע באלף משחקי דמיון ותשחק תפקידים של כומר או של נודד, של טבחות ושל רוצחים, של ילדים ושל חיות, של אילנות ומעל לכל, של ציפורים. זה בעצם כל מה שאני רוצה וכל מה שאני צריך לחיים. ואם יירצה גורלי, ששוב לא יהיה כך ואיאלץ לחיות חיי 'מציאות', מוטב שאמות". ואחרון אחרון, שקשור לענייננו (מאותו ספר): "אבל כל הייסורים שבחיפוש החסד לא היו לשווא. מי שחוזר הביתה, הוא אדם אחר ממי שנשאר בו". לילה טוב

 

[ה מוזה]

ואני למדתי משתיכן ../images/Emo51.gif

 

[הרמינה 1]

../images/Emo51.gif ../images/Emo39.gif

 

[unicorn1a1]

קטעים יפים...

אנשים תמיד מעריכים אנשים שהמשיכו ולא ויתרו למרות כל הקשיים. אבל אני דווקא מעריכה הרבה יותר את אלו שקמו והלכו. לפי דעתי הרבה יותר קשה לקום וללכת כשאין מאחורייך אף אחד מאשר לחרוק שיניים ולהמשיך. אף פעם לא הבנתי את אלו שאומרים לי "הכי קל זה לקום וללכת, לברוח..." כל כך לא קל!!! ותמיד מעריכים אותי ואומרים- כל הכבוד שנשארת. שלא עזבת למרות שהיה לך רע. שלא ברחת. וזו הסתכלות כל כך לא נכונה. להשאר זה להמשיך במקום בו את נמצאת, איך שאת רגילה, כמו שאת מכירה, כמו שאחרים מכירים אותך... ולעזוב זה בעצם לצאת נגד כולם, לעשות מה שאת חושבת בלי לחשוב על כל מה שמסביב, לשנות בלי לדעת מה יהיה בהמשך, לסמוך על עצמך ורק על עצמך שאת זו שיודעת מה טוב בשבילך... בקיצור, מה שרציתי להגיד כאן זה שאני מעריכה אותך מאוד שהצלחת לעזוב. אני מאמינה שזו הדרך לחיים טובים יותר. ואני לא מכירה הרבה (בעצם לא מכירה כמעט בכלל) אנשים שמצליחים בזה. ומה עוזרות השאלות אם לא עושים איתם שום דבר? חסרים את האומץ כדי להתחיל לענות? ודרך אגב- את כל כך לא נראית לי אדם שצולל לתהומות... כל כך לא נראית לי כמוני... אבל אולי הנפילות האלו הם אלו שעוזרות לנו לקום. שעוזרות לנו להקים גם אחרים? אולי בגללן את יכולה להיות גם אדם "די דכאוני" וגם אדם ש"מצליח לראות את החיובי בכל דבר"? בדיוק פגשתי היום אדם שגדול ממני בכמה שנים ובעצם הוא אמור להיות המושא הגדול ביותר לקנאה מבחינתי- אדם שיש לו עבודה מסודרת, משכורת מסודרת, לא חושב על שום עבודה או אפשרות אחרת, עובד בעבודה הזו הרבה שנים (כל אותם השנים שאני עברתי והתנסיתי בכל מיני דברים) ומרוצה בסך הכל מחייו...- ופתאום כשראיתי אותו הבנתי את כל מה שכתבת... את כל מה שעד עכשיו לא הבנתי ככה עד הסוף... כי פתאום יחד עם כל היתרונות שיש במצב בו הוא נמצא, הוא היה נראה לי גם קצת משעמם, קצת פחות חושב, פחות מתעניין... ולא האמנתי שאני אגיד את זה אבל פתאום לרגע חשבתי שאני כן מעדיפה להיות אני. עם כל ההתלבטויות והמחשבות שלי. כי עם כל החסרונות, אולי הן גם עושות אותי למה שאני. לילה טוב. ותודה.

 

[הרמינה 1]

כמה כיף ומעניין

היה לי לקרוא את מה שכתבת. כי כתבת מילים מאוד מדויקות עבורי והבנתי בדיוק על מה את מדברת. כשהייתי צעירה יותר, הייתי עסוקה לא מעט בשאלה האם "אמיץ" הוא מי שנשאר כנגד כל הסיכויים ונאבק ולא מוותר, או דווקא מי שמאפשר לעצמו להקשיב לעצמו והולך עם מה שהוא שומע, גם אם זה אומר לעזוב באמצע. לנטוש. לקום וללכת מבלי להיאבק יותר מדי. ואני מסכימה איתך - גם מבחינתי, אם מזהים שזה ממילא לא המקום בשבילי ושהמאבק מיותר, אז עדיף לקום וללכת. כמובן שאם מדובר במשהו שאני מאוד מאוד רוצה - אעדיף שלא להתייאש ולא לעזוב, אבל אם הקשבתי לעצמי, ומבפנים מבפנים שמעתי קול שאומר לי שאני לא במקום הנכון (זו מעין ידיעה כזו שלא ניתנת לתרגום במילים, ורק אני יכולה לדעת בוודאות על קיומה), אז אין סיבה להמשיך ולהילחם על מקום שאינו מקומי ממילא. ואת יודעת עוד משהו? לפעמים, ברגע שיש ידיעה כזו מבפנים שחייבים לשנות, לעזוב, ללכת, לחפש ולמצוא - ההשלכות כבר לא ממש נתפסות כ"מחירים". מה שאני מנסה להגיד זה שברגע שאני רוצה משהו באמת, אז ההשלכות נראות כמשהו סביר שאפשר לעמוד בו ושאני אפילו מוכנה לעמוד בו, ולא משהו בלתי-נסבל שיקבור אותי תחתיו. אין "מחיר" מהותני שכזה, כלומר שהוא מחיר במהות. יש השלכות - וההשלכות יכולות להיתפס כאפשריות או כבלתי-אפשריות, כשהכל תלוי בעד כמה אני נכונה לשנות כיוון ולצאת לדרך החדשה. ואתן לך דוגמא: אם אני לא מוכנה עדיין לילדים כרגע, אז כל הנושא של טיטולים, חוגים, בכי בלילה וכו' - נתפסים בעיניי כסיוט אימתני שאני לא רואה את עצמי נכנסת אליו במודע. אבל אם זה משהו שאני מרגישה מוכנה אליו וכמהה לו - אז טיטולים, חוגים, בכי בלילה וכו' - כל אלה נתפסים כהשלכות שאני בהחלט יכולה לעמוד בהן ואפילו רוצה בהן, והם לא נתפסים כ"מחיר" בלתי-ניתן לתשלום. והטיטולים נשארו אותם טיטולים והבכי בלילה מפריע את שנתי באותה מידה - רק המשקפיים שדרכם אני רואה אותם - השתנו. ולסיום אומר לך שדרך ההתכתבות איתך אני מבינה הרבה מאוד דברים על עצמי. וזה אדיר. תודה.

 

[unicorn1a1]

../images/Emo20.gif

זה בדיוק מה שמתסכל אותי כל כך. שבעיני כולם נשארתי "אמיצה" שלא עזבתי, ובעיני עצמי כל כך פחדנית, כל כך חלשה, דווקא בגלל שלא עזבתי. כי כן היה לי את הקול הזה שאמר לי שאני לא במקום הנכון. אבל מצד שני יש כזאת הצפה של קולות מבחוץ שאומרים לך בדיוק ההיפך שכל כך קשה להקשיב לו... לשמוע אותו... שכל כך קשה להיות בטוחה שהוא הצודק... אני יעתיק לך איזה משפט שאמר פעם סטיב מרטין שאני מאוד מאוד מזדהה איתו: "בסופו של דבר, האושר שלי לא נעוץ בעולם החיצוני, שמסתכל על מה שאני עושה, אלא במה שאני בעצמי עושה. זו אמת מאוד פשוטה, אבל בגיל 57 אני מבין עד כמה קשה ומייסר היה להגיע אליה. הצרה היא שכנראה אין קיצורי דרך וחייבים לעשות לבד את המסלול כדי להגיע לתובנה." ובקשר להשלכות- אני מבינה את מה שאת אומרת. אבל השאלה היא איך מגיעים לידיעה ברורה כזו של מה את רוצה. אצלי, גם אם אני רוצה משהו, עדיין תמיד יש שיקולים לכאן ולכאן. זה אף פעם לא במאה אחוז. וזה עדיין לא אומר שאני לא רוצה... נראה לי שעדיין לא הגעתי למצב שאני מאוד רוצה משהו, עד כדי כך שההשלכות נתפסות בצורה כזו, כמו שתיארת. בכל מקרה, למרות שאולי אני עדיין לא שם, מסכימה איתך מאוד. ורק עוד משהו- אם יש לך עוד משהו להוסיף, אולי עדיף שנתכתב במסרים. כבר התחלנו פה קצת התכתבות פרטית כזאת ולא נעים....

 

[Gaunt]

../images/Emo45.gifמסכימה עם הכל

לא הייתי מנסחת את זה יותר טוב בעצמי

 

[AlteX]

השאיפה ליותר

אני מאוד מזדהה עם מה שכתבת - ראיתי בזה הרבה מעצמי... במיוחד כשהזכרת פרפקציוניזם - מוכר לי מאוד.

אני מאמין שהשאיפה ליותר היא בדיוק אותו הדבר הבסיסי שמבדיל את בני האדם משאר החיות. השאיפה הזאת היא בדיוק הדבר שגרם לגילוי האש והמצאת הגלגל, ולהתפתחות הציוויליזציה האנושית (לטוב ולרע). אבל שלמות פנימית היא לא בהכרח משהו שמנוגד לאותה השאיפה. אפשר בהחלט לשלב בין הדברים. אני חיים רק עכשיו, רק ברגע הנוכחי. לכן בכל רגע ורגע אני יכול להיות שלם עם מה שיש לי באותו הרגע, ולו בגלל שיש לי אותו. אם היום יש לי עבודה עם משכורת X, אני שלם איתה כי זאת עדיין משכורת, היא עדיין שלי ואני יכול לעשות איתה מה שאני רוצה. ונכון שזאת לא העבודה הכי מעניינת בעולם בשבילי, אבל היא עדיין שלי והיא עדיין מעניינת לחות פה ושם. בכל דבר אפשר למצוא את היתרון שלו... כל זה לא אומר שאני לא שואף ליותר. כל זה לא אומר שאני לא מחפש עבודה מעניינת יותר, עם משכורת 2X. אבל העבודה היותר מעניינת היא לא כאן, היא לא עכשיו ונכון לרגע הזה בו אני חי היא לא שלי, לכן אני עדיין שלם עם מה שיש לי ברגע הנתון. השלמות הפנימית זה לא אומר חוסר שאיפה למשהו טוב יותר או שונה, זה רק אומר חוסר שנאה כלפי מה שיש עכשיו, ברגע זה ממש. בסופו של דבר זה פשוט אומר הרגשה טובה לגבי החיים ומה שיש להם להציע בכל רגע נתון. הרי על מה אנחנו מדברים כאן? לדעתי, רק על הרגשה פנימית ולא מעבר. ועל זה, תאמיני או לא, יש לנו שליטה מוחלטת בכל מצב ומצב.

 

[unicorn1a1]

אולי זה תלוי בשאיפה עצמה.

כשהשאיפה היא למשכורת גדולה יותר או לעבודה קצת יותר מעניינת, כשהעבודה הנוכחית עדיין מעניינת, כשהשאיפה היא לא עד כדי כך גדולה, כשאתה בכל זאת מוצא עניין במה שאתה עושה ורק עולות בך מחשבות לפעמים על שאיפה ליותר, אז אולי כן אפשר להגיע לשלמות. זאת אומרת- לא לשנוא את המקום בו אתה נמצא עכשיו. אבל כשהשאיפה היא למשהו שונה לגמרי, להיות במקום אחר לגמרי, כבר נראה לי שכן יש קצת סתירה. לפחות אצלי.