האמפתיה שלכן מבורכת
ולא רק בהקשר של "סוטי הרשת" אלא אפילו בהקשר של פשעים חמורים. השאלה לאן היא מובילה, כי צריך למצוא איזה שביל זהב בין דה-הומניזציה של פושעים לבין הפקרת אזרחים תמימים לפגעיהם. פושעים, אפילו פושעים אלימים, גם הם בני אדם. אין טעם בדמוניזציה ודה-הומניזציה של פושעים, הם לא כל כך רחוקים מאתנו כמו שאנחנו רוצים להאמין. בנסיבות מסוימות כל אחד יגנוב, וחלקנו גם יותר מזה. וכולנו פגענו באחרים, חלקנו פגיעות קשות גם אם הן לא מנוגדות לחוק. בכלל, הקטגוריה הזו - "פושעים", מעוררת בי התנגדות עזה. היא כורכת יחד את ז'אן ולז'אן עם ג'ק המרטש, את הכייס הקטן שפועל מעוני עם הגנגסטר המקצועי שאינו בוחל בדבר. אחד הספרים החביבים עלי, אפשר לומר אפילו קרוב ללבי, הוא מעין ביוגרפיה של הגנגסטר בדימוס סלומון אבו, המבוססת על סדרת ראיונות שערכו איתו שני עיתונאים ישראלים. שמו הבלתי מוצלח של הספר הוא "סלומון אבו - גנגסטר יהודי", השם נבחר כמובן ע"י העיתונאים שכן הם מטיבם רודפי סנסציות, הסגנון של אבו שונה לחלוטין (ויש לספר ערך ספרותי, חוץ מערך חברתי). אבו הוא אחד משניים-שלושה השורדים היחידים מהמאפיה היהודית בצרפת, שנכחדה במלחמת כנופיות ממושכת עם הסיציליאנים והקורסיקאים - הוא שרד כי הוא בילה את השנים הקריטיות של המלחמה בבידוד בכלא רמלה. "קריירת" הפשע שלו התחילה באלג'יריה, לדבריו בגיל 7, עיקרה היה בצרפת אבל היא הסתעפה גם לספרד וסיציליה, כך שהוא היה ברשימה השחורה של כמה משטרות ושל האינטרפול. לבסוף דווקא הישראלים, שבזמנו לא היה להם נסיון עם פושעים בקנה מידה כזה, הצליחו לתקוע אותו ל- 18 שנה בכלא, כנראה על הרצח היחיד שהוא לא בצע, וגם להחזיק אותו שם למרות נסיונות בריחה חוזרים ונשנים. סכנתו של הספר היא שאי אפשר לעמוד בקסמו של אבו, בשילוב של חריפותו השכלית, פתיחותו והכריזמה שלו, ועוד יותר אם אתה יהודי "יהודי", כלומר אם אתה מגיב להומור שחור והומור עצמי בתחושת זיהוי עצמי ואינטימיות מידיים. אחד הדברים המעניינים (הרבים) בספר הוא נקודת ההשקפה שלו על הפשע הישראלי והיחס של החברה והרשויות הישראליות לפשע בזמנו. הוא לא הספיק לחיות בישראל, להוציא תקופה קצרה בנעוריו, ונעצר לאחר שהייה של מספר שבועות כתייר, ולכן נקודת המבט שלו היא של זר שאינו מורגל בנורמות הפשע והמלחמה בפשע המקומיות. הוא סבל ממעין הלם-תרבות במפגש עם המנטליות הישראלית. הנורמות הישראליות שונות מהנורמות הצרפתיות. בצרפת אם הוא היה מתבדח עם האזרחים התמימים בבנק במהלך שוד מזוין הוא היה זוכה לסיקור עיתונאי אוהד. אם במהלך חיסול של גנגסטר מהכנופיה היריבה, הוא טרח להמתין ולהזיז מן הדרך זוג אזרחים קשישים תמימים שנקלעו במקרה לקו האש, הוא זכה לאהדת הציבור. בישראל לא היתה שום אהדה לפושעים או מודעות לזכויות אדם כשזה נוגע אליהם. כשהופרו זכויותיו במהלך מעצרו הוא ניסה לשבות רעב. הוא לא אכל שבוע ואף אחד לא שם לב בכלל שהוא שובת רעב. ובאופן כללי, אסירים שובתי רעב לא הגיעו בד"כ לתודעת הציבור - השיטה היתה להכניס אותם לתא אחד עם אסיר מסוים ששבת רעב משך שנים והוחזק בחיים באמצעות הזנה בזונדה. האסיר הזה היה חי-מת, הוא סבל מתת משקל קיצוני, אבד את שיניו ואת שיערו, ויכולותיו המנטליות נפגעו קשות כתוצאה מן הרעב הממושך - אסירים שפתחו בשביתת רעב הוכנסו לתא שלו כדי שיראו מה צפוי להם אם ימשיכו. לגבי הסיבה שהוא עצמו הפך לפושע היחס שלו מורכב. הוא מאשים גם את החברה - את העוני המרוד, את אי הצדק, את חיי העבדות שהוא ראה מסביבו, את הקשיחות, את סביבת הפשע בה גדל (רובע הזונות) - את העובדה שהחברה מתירה לכל אלה, לאי הצדק וחוסר המוצא, להתקיים בתוכה. מצד אחד, הוא רואה בעצמו קורבן של החברה, שגוזרת על ענייה חיים שתכליתם שעבוד להשרדות ואינה פועלת לתיקון המצב, ובפשע - התקוממות כנגד החיים הללו וביטוי של שנאה וזעם שהופך לעיוור. אבל עם זאת הוא מדגיש שהוא בחר בפשע, כמקצוע ממש, מגדיר את עצמו כ"פושע מקצועי", וטוען שאותו אי אפשר היה להציל כי הוא בחר בדרך הזו, בחר בה בגיל 7... (לדבריו). אבל היחס שלו לרוב הפושעים הישראלים, כולל כאלה שנחשבו אצלנו למסוכנים במיוחד, היה שונה. למשל, את הרצל אביטן, שנכנס אצלנו למיתולוגיה של הפשע ונתפס באופן דמוני, הוא מתאר כילד טוב ביסודו, שכשל, ושניתן היה להצילו אם במקום לקבור אותו בעקבות ה"טעות" הראשונה היו פועלים לשיקומו. את הפשע הישראלי ד'אז הוא מתאר בעיקרון כמשהו שאינו מושרש, כפשע חובבני (להבדיל מן המקצוענות של המאפיות בצרפת), כתופעה שטחית. לכנופיות הישראליות לא היו את הקודים הנוקשים המאפיינים את כנופיות הפשע בד"כ, מלשינים ועדי מדינה לא שלמו בחייהם על הבגידה, העולם התחתון בישראל לא היה מדינה בתוך מדינה, עם פוליטיקה מפותחת משלו, מערכת חוקים מוגדרת היטב, שופטים ושופטים עליונים משלו. הפושעים הישראלים מנקודת מבטו היו ברובם "חובבנים" (בניגוד אליו, שהוא מגדיר כ"מקצועי", כאדם שבחר בפשע כ"קריירה" והתמחה בו) שהפשע לא היה שורשי אצלם, אלא הם טעו ותעו אליו. ולכן, לדעתו, את רוב הפושעים הישראלים ניתן היה להציל אם החברה היתה פועלת לשיקומם, במקום שיטות הדיכוי שהיו מקובלות אז בבתי הכלא (לא יודעת איך היום) - דיכוי באמצעות ענישה חמורה, אלימות, וגם סמים, שלטענתו הופצו בכלא ע"י מנהליו (המדובר בכלא רמלה, לא מעשיהו אותו הוא מתאר כ"קיבוץ"). בהקשר של הפושעים הישראלים הוא מאשים את החברה הישראלית שלא נקפה אצבע להציל אותם (ואת עצמה!). וכאן בדיוק צריכה להכנס האמפתיה. את כותבת שיש לך קצת בעיה עם מה שכתבת "כי מצד אחד יש את ההבנה אבל מצד שני זה נורא שאני מגלה אמפתיה כלפיהם, לא?" כמובן שלא. אני לא רואה מה יכול להיות נורא באמפתיה. גם בסה"כ "סוטי הרשת" הם לא פושעים קשים שהאמפתיה כלפיהם מעוררת קונפליקט רציני. יש לנו תחושה שאמפתיה היא בגדר פרס, או טובין, שאדם (או יצור אחר) קונה את זכאותו לו ע"פ המידה בה הוא והתנהגותו ראויים, ע"פ כללי המוסר שלנו, לגמול כזה - ולכן מתעורר אצלנו קונפליקט מוסרי כשאנחנו חשים אמפתיה כלפי אנשים שהתנהגותם אינה ראויה לפרס. אבל אמפתיה היא רגש בסיסי שבלעדיו לא יהיה לנו כנראה קיום, והרגש כשלעצמו לא חייב להיות מותנה במשהו. כשאת שומעת את הביוגרפיה של סאדאם חוסיין את לא חשה חמלה כלפיו? ברגע כזה נוצרת תחושה של טרגדיה כוללת יותר מאשר רצון לשפוט. .
משיטוט ברשת, מסתבר שיש המון אנשים שחושבים שאתי אלון מסכנה. אולי דווקא מפני שרואים מעילה בכספים בתאגיד גדול ולא רואים את הסבל שגרמה ללקוחות אותו תאגיד.