מזווית של אמא
- פותח הנושא נוצה בלבן
- פורסם בתאריך
רוצה עוד דוגמה?
אני התחלתי את התואר השני שלי כשהיה לי ילד אחד. סיימתי את הדוקטורט כשהיו לי כבר כל הארבעה. וכל השנים האלה גם עבדתי במקביל. אז נכון, זה נמרח על יותר שנים מאשר לו הייתי "סטודנטית חופשיה", אבל מה שחשוב הוא בסופו של דבר זו התוצאה. ברור שבעלי התחלק איתי בנטל ותמך לאורך כל הדרך (וגם אני תמכתי בו כשהוא למד לתואר שני במקביל לעבודה במשרה מלאה), אך אפילו לא העליתי בדעתי לרגע בשום שלב בחיי, לפני שהיו לי ילדים או אחרי, שבגלל אמהות אני צריכה לוותר על התפתחות אישית, לימודים או קריירה. זו בכלל לא הייתה אפשרות מבחינתי. העדפתי לעבוד יותר שעות ולממן עוזרת או מטפלת כשצריך ולא לוותר על הבטי החיים שהיו חשובים לי. וגם על תחביבים לא ויתרתי, אגב. אני בכלל לא מבינה מאיפה באה המחשבה הזו שלהיות הורה פירושו לוותר על דברים אחרים בחיים שרוצים לעשות. פה ושם מתפשרים ועושים פחות או יותר לאט או מפסיקים לזמן מוגבל ומשלימים אחר כך, אבל לוותר? בשום פנים ואופן.
אני התחלתי את התואר השני שלי כשהיה לי ילד אחד. סיימתי את הדוקטורט כשהיו לי כבר כל הארבעה. וכל השנים האלה גם עבדתי במקביל. אז נכון, זה נמרח על יותר שנים מאשר לו הייתי "סטודנטית חופשיה", אבל מה שחשוב הוא בסופו של דבר זו התוצאה. ברור שבעלי התחלק איתי בנטל ותמך לאורך כל הדרך (וגם אני תמכתי בו כשהוא למד לתואר שני במקביל לעבודה במשרה מלאה), אך אפילו לא העליתי בדעתי לרגע בשום שלב בחיי, לפני שהיו לי ילדים או אחרי, שבגלל אמהות אני צריכה לוותר על התפתחות אישית, לימודים או קריירה. זו בכלל לא הייתה אפשרות מבחינתי. העדפתי לעבוד יותר שעות ולממן עוזרת או מטפלת כשצריך ולא לוותר על הבטי החיים שהיו חשובים לי. וגם על תחביבים לא ויתרתי, אגב. אני בכלל לא מבינה מאיפה באה המחשבה הזו שלהיות הורה פירושו לוותר על דברים אחרים בחיים שרוצים לעשות. פה ושם מתפשרים ועושים פחות או יותר לאט או מפסיקים לזמן מוגבל ומשלימים אחר כך, אבל לוותר? בשום פנים ואופן.
הי.. אני עובדת 7 ל10 שעות ביום
כתבתי לא נעים כי לפעמים אני נשארת אפילו שזה לא ממש הכרחי. וזה קשה לי כי אני יודעת שהילדות החמודות שלי לבד בבית, מן הסתם מול סרטים במחשב. והיה עדיף שאהיה איתן.
בכל מקרה, אני ממש נגד להישאר בבית. זה נראה לי מתכון וודאי לדיכאון.
הבית כל כך תובעני ואינסופי, המטלות סיזיפיות, הבדידות קשה.. ולהיות עם ילד קטן זה משעמם ותובעני.
יש גם קטע כזה שבעבודה לכל רגע יש משמעות כלכלית- את מתוגמלת עליו.
והשהות בבית עם שלל המטלות שבאות איתה- היא שקופה. אף אחד לא מתגמל אותך על זה שטיפלת, החלפת, שטפת כלים או קיפלת כביסה. זה שקוף ולא מוערך. ולכן זה קשה פי כמה.
אני תמיד בעד לשים את הילד במסגרת ולצאת לעבוד, אפילו באופן מאד מאד חלקי, בשביל הרווחה הנפשית.
ועם השנים- הדילמה הזו של התמסרות לילדים מול התפתחות אישית ומקצועית נהיית יותר קלה. כי כאמור- ילדים זקוקים לך פחות ופחות, לפחות מהבחינה הפיזית ומבחינת האינטנסיביות. בוודאי שגם כשהם גדולים הם זקוקים לנוכחות הורית. בניגוד למי שכתבה פה בשירשור- אני כן נתקלתי תמיד בדילמה הזו בין השקעה בבית ובילדים ובין השקעה בקריירה. כי בסוף משלמים מחיר איפשהו. מה שכן- היום בניגוד לעבר, הרבה יותר קל לי לשלב.
ועוד דבר- גם השהות בבית נעימה וטובה לי, כי יש לי ילדות גדולות שאפשר לצחוק ולשחק איתן. הן עצמאיות כמעט לגמרי ואני לא צריכה לכרכר סביבן. אז היום אני נהנית יותר גם מההורות.
כתבתי לא נעים כי לפעמים אני נשארת אפילו שזה לא ממש הכרחי. וזה קשה לי כי אני יודעת שהילדות החמודות שלי לבד בבית, מן הסתם מול סרטים במחשב. והיה עדיף שאהיה איתן.
בכל מקרה, אני ממש נגד להישאר בבית. זה נראה לי מתכון וודאי לדיכאון.
הבית כל כך תובעני ואינסופי, המטלות סיזיפיות, הבדידות קשה.. ולהיות עם ילד קטן זה משעמם ותובעני.
יש גם קטע כזה שבעבודה לכל רגע יש משמעות כלכלית- את מתוגמלת עליו.
והשהות בבית עם שלל המטלות שבאות איתה- היא שקופה. אף אחד לא מתגמל אותך על זה שטיפלת, החלפת, שטפת כלים או קיפלת כביסה. זה שקוף ולא מוערך. ולכן זה קשה פי כמה.
אני תמיד בעד לשים את הילד במסגרת ולצאת לעבוד, אפילו באופן מאד מאד חלקי, בשביל הרווחה הנפשית.
ועם השנים- הדילמה הזו של התמסרות לילדים מול התפתחות אישית ומקצועית נהיית יותר קלה. כי כאמור- ילדים זקוקים לך פחות ופחות, לפחות מהבחינה הפיזית ומבחינת האינטנסיביות. בוודאי שגם כשהם גדולים הם זקוקים לנוכחות הורית. בניגוד למי שכתבה פה בשירשור- אני כן נתקלתי תמיד בדילמה הזו בין השקעה בבית ובילדים ובין השקעה בקריירה. כי בסוף משלמים מחיר איפשהו. מה שכן- היום בניגוד לעבר, הרבה יותר קל לי לשלב.
ועוד דבר- גם השהות בבית נעימה וטובה לי, כי יש לי ילדות גדולות שאפשר לצחוק ולשחק איתן. הן עצמאיות כמעט לגמרי ואני לא צריכה לכרכר סביבן. אז היום אני נהנית יותר גם מההורות.
מזווית של אמא
אז בתור מי שיש לה ילדה, אני יכולה להגיד לכן שלהיות אמא זה הדבר הכי נורא שיכול לקרות לאשה. כל היום אני צריכה לרוץ אחרי הילדה, לדאוג לה, שתאכל, שתשתה, שתלך, שתגמל מהחיתול, שתלמד, שתתפתח, אני מעדיפה למות מאשר לעשות את כל הדברים האלה כל החיים. מהרגע שהיא נולדה אני רק רוצה לברוח ממנה ושתעזוב אותי בשקט. אני כל כך מתחרטת שהבאתי אותה לעולם, זה הסיוט הכי גדול שיכול לקרות לאשה והטראומה הכי גדולה של החיים. הבעייה היא שאי אפשר להחזיר את הגלגל אחורנית. עכשיו כל החיים יש לי נטל על הגב שאי אפשר להפטר ממנו. היא מסכנה שיש לה אמא כמוני ואני מסכנה שאני נתקעת עם יצור שאני אמביוולנטית כלפיו אבל יותר רוצה שהוא ייעלם מהחיים שלי ואם זה אכזרי מידי, אז אני מעדיפה למות.
אם אתן רוצות עיצה מאמא - אז אל תביאו ילדים לעולם בחיים!!!
אז בתור מי שיש לה ילדה, אני יכולה להגיד לכן שלהיות אמא זה הדבר הכי נורא שיכול לקרות לאשה. כל היום אני צריכה לרוץ אחרי הילדה, לדאוג לה, שתאכל, שתשתה, שתלך, שתגמל מהחיתול, שתלמד, שתתפתח, אני מעדיפה למות מאשר לעשות את כל הדברים האלה כל החיים. מהרגע שהיא נולדה אני רק רוצה לברוח ממנה ושתעזוב אותי בשקט. אני כל כך מתחרטת שהבאתי אותה לעולם, זה הסיוט הכי גדול שיכול לקרות לאשה והטראומה הכי גדולה של החיים. הבעייה היא שאי אפשר להחזיר את הגלגל אחורנית. עכשיו כל החיים יש לי נטל על הגב שאי אפשר להפטר ממנו. היא מסכנה שיש לה אמא כמוני ואני מסכנה שאני נתקעת עם יצור שאני אמביוולנטית כלפיו אבל יותר רוצה שהוא ייעלם מהחיים שלי ואם זה אכזרי מידי, אז אני מעדיפה למות.
אם אתן רוצות עיצה מאמא - אז אל תביאו ילדים לעולם בחיים!!!
היברו וומן
New member
צובט לקרוא אותך. אני מאמינה לכל מילה שלך, ולכן מבקשת ממך שתדאגי לקבל עזרה.
זו חוויה איומה, ושתיכן כנראה סובלות מאוד מאוד. זה לא מגיע לאף אחת מכן.
הקריאה למי שעוד אין לו ילדים לגיטימית. אבל לך כבר יש - ואת חייבת לטפל בזה לטובת שתיכן.
בהצלחה
חבל על כל רגע שאת מבזבזת על לחכות שזה יעבור
ואני מדברת מניסיון, אבל מהצד השני.
אמא שלי עברה דיכאון לידה איתי, וככל שעבר הזמן, וגדלתי, הרגשתי שהיא מנותקת ממני ריגשית, לא מחבקת, לא מנשקת, ככה גדלתי, לפחות אבא נישק, אז זה עזר.
אבל זה פגע בי, גרם לאישיות שלי להיות שונה, לא מתפשרת, לא מקבלת אהבה, לא רוצה לתת אהבה לכל אחד, גדלתי עם קצת זעם פנימי, שהתפרץ בסוף.
זה פגע בביטחון העצמי שלי, הרגשתי לאורך כל הילדות שלי, שאני חייבת לרצות את אמא, כי לא בטוח שהיא שמחה שיש לה אותי בכלל, ואולי תוותר עליי אם אהיה ילדה רעה.
ואני מדברת מניסיון, אבל מהצד השני.
אמא שלי עברה דיכאון לידה איתי, וככל שעבר הזמן, וגדלתי, הרגשתי שהיא מנותקת ממני ריגשית, לא מחבקת, לא מנשקת, ככה גדלתי, לפחות אבא נישק, אז זה עזר.
אבל זה פגע בי, גרם לאישיות שלי להיות שונה, לא מתפשרת, לא מקבלת אהבה, לא רוצה לתת אהבה לכל אחד, גדלתי עם קצת זעם פנימי, שהתפרץ בסוף.
זה פגע בביטחון העצמי שלי, הרגשתי לאורך כל הילדות שלי, שאני חייבת לרצות את אמא, כי לא בטוח שהיא שמחה שיש לה אותי בכלל, ואולי תוותר עליי אם אהיה ילדה רעה.
אני ממליצה לך גם טיפול
תראי, אני בהחלט מבינה אותך...ממש נקרע הלב כשקוראים את ההודעה. חשוב לי לשתף בסיפור האישי שלי, אמא שלי מאוד רצתה ילד ועברה הפלה קשה, אחריה היא החליטה שבכל זאת היא רוצה ילד ועברה טיפולי פוריות קשים למדיי, שאחריהם אני נולדתי. אמא שלי הייתה כנראה בדכאון אחרי לידה ולא ממש רצתה בי, לא רצתה במיוחד לטפל בי וגדלתי בלי חום ואהבה גדלתי לתוך הורים שעושים מעין טובה שמגדלים אותי. דאגו לי לבית ולאוכל על השולחן ולחיסונים וכל הדברים החומריים הבסיסיים שהייתי צריכה לקבל אבל שם פחות או יותר זה נגמר. היות וזה נמשך שנים על גבי שנים תמיד נלחמתי בשיניים על קבלה הורית שלא הגיעה. פיתחתי כתוצאה מזה הפרעות נפשיות מאוד קשות שעד היום אני משלמת עליהם מחירים כבדים מאוד. למדתי לסלוח להורים שלי והבנתי מאיזה מקום הם הגיעו ואת הכאב שלהם, למדתי לסלוח לעצמי ולקבל את העובדה שלא היה דבר שיכולתי לעשות כדי לשנות את המצב, לא יכולתי לפתור את הדכאון והעצב שלהם כילדה...לא משנה כמה ניסיתי. אבל אני יכולה בהחלט להגיד שלאור תוצאה מאוד עגומה אני כנראה יותר מתקרבת לאל הורות בימינו אנו, כי אני במקום מודע לא חושבת שאהיה מסוגלת לגדל ילד. אבל אני חושבת שלילדה שלך מגיעה אמא בריאה נפשית, כזאת שתתן לה אהבה אמיתית או לעבור לאימוץ. אני חושבת שחשוב שכן תלכי לייעוץ בעצמך כדי לפתור את הקונפילקט והאמביוולנטיות כלפי הילדה ויפה שעה אחת קודם, כדי למנוע עוד סיפורי טרגדיה דומים לשלי.
תראי, אני בהחלט מבינה אותך...ממש נקרע הלב כשקוראים את ההודעה. חשוב לי לשתף בסיפור האישי שלי, אמא שלי מאוד רצתה ילד ועברה הפלה קשה, אחריה היא החליטה שבכל זאת היא רוצה ילד ועברה טיפולי פוריות קשים למדיי, שאחריהם אני נולדתי. אמא שלי הייתה כנראה בדכאון אחרי לידה ולא ממש רצתה בי, לא רצתה במיוחד לטפל בי וגדלתי בלי חום ואהבה גדלתי לתוך הורים שעושים מעין טובה שמגדלים אותי. דאגו לי לבית ולאוכל על השולחן ולחיסונים וכל הדברים החומריים הבסיסיים שהייתי צריכה לקבל אבל שם פחות או יותר זה נגמר. היות וזה נמשך שנים על גבי שנים תמיד נלחמתי בשיניים על קבלה הורית שלא הגיעה. פיתחתי כתוצאה מזה הפרעות נפשיות מאוד קשות שעד היום אני משלמת עליהם מחירים כבדים מאוד. למדתי לסלוח להורים שלי והבנתי מאיזה מקום הם הגיעו ואת הכאב שלהם, למדתי לסלוח לעצמי ולקבל את העובדה שלא היה דבר שיכולתי לעשות כדי לשנות את המצב, לא יכולתי לפתור את הדכאון והעצב שלהם כילדה...לא משנה כמה ניסיתי. אבל אני יכולה בהחלט להגיד שלאור תוצאה מאוד עגומה אני כנראה יותר מתקרבת לאל הורות בימינו אנו, כי אני במקום מודע לא חושבת שאהיה מסוגלת לגדל ילד. אבל אני חושבת שלילדה שלך מגיעה אמא בריאה נפשית, כזאת שתתן לה אהבה אמיתית או לעבור לאימוץ. אני חושבת שחשוב שכן תלכי לייעוץ בעצמך כדי לפתור את הקונפילקט והאמביוולנטיות כלפי הילדה ויפה שעה אחת קודם, כדי למנוע עוד סיפורי טרגדיה דומים לשלי.
לגבי עזרה
ניסיתי לקבל עזרה מפסיכולוגית וכל מה שהיא אמרה היה: כולן עוברות את זה... זה לא עודד אותי וגם לא גרם לי להרגיש טוב יותר, לכן הפסקתי את הטיפול. כל הזמן הייתי צריכה לדבר על עצמי וזה ממש לא עזר. היא לא שיתפה מעצמה, הכל היה חד צדדי. אני חושבת שאם גם היא הייתה משתפת על עצמה וגם על מה שהיא הרגישה כשהייתה במצבי, זה לפחות היה יוצר הזדהות או אמפתיה.
אם הייתיי שומעת סיפורים גם של אנשים אחרים, זה יכול היה לעזור לי, אבל אף אחת לא מדברת על זה
ניסיתי לקבל עזרה מפסיכולוגית וכל מה שהיא אמרה היה: כולן עוברות את זה... זה לא עודד אותי וגם לא גרם לי להרגיש טוב יותר, לכן הפסקתי את הטיפול. כל הזמן הייתי צריכה לדבר על עצמי וזה ממש לא עזר. היא לא שיתפה מעצמה, הכל היה חד צדדי. אני חושבת שאם גם היא הייתה משתפת על עצמה וגם על מה שהיא הרגישה כשהייתה במצבי, זה לפחות היה יוצר הזדהות או אמפתיה.
אם הייתיי שומעת סיפורים גם של אנשים אחרים, זה יכול היה לעזור לי, אבל אף אחת לא מדברת על זה
אז תנסי להחליף פסיכולוגית כי לא נראה לי שהיא עושה
את עבודתה. לא כל איש מקצוע הוא טוב או מתאים למטופל. וזה גם לא נכון לפטור אותך בזה שכולן עוברות זאת, כי מה שתיארת הוא מאוד קיצוני וממש לא כל אחת מרגישה כמוך, בטח לא לאורך זמן. בנוסף אולי כדאי לך לחפש קבוצת תמיכה בקרב אמהות כמוך. יש סיכוי שיש בפייסבוק, למשל, כי יש שם קבוצות בכל נושא שבעולם בערך. אולי כדאי גם להיכנס לפורומי הורים כאן ולשאול אם מישהו מכיר.
ואם זה עוזר לך באיזושהי צורה, אז הנה אני חוזרת ומדגישה - התלות המוחלטת שאת מתארת של הילדה בך והצורך בטיפול פיזי ואינטנסיבי בה נמשכים זמן מוגבל בלבד. אני לא יודעת בת כמה הילדה עכשיו, אבל תראי שעם כל שנה שעוברת היא תהפוך לעצמאית יותר ויותר, ובדיעבד הזמן שהילד היה קטן ונזקק לטיפול פיזי צמוד חולף מאוד מהר ונראה כמו תקופה מאוד קצרה בחיים. לי היו 4 תקופות כאלה, והקטנה שלי עוד לא בת 14, ולמען האמת אני כבר בקושי זוכרת איך זה היה להחליף חיתולים או לקלח אותם או להרגיע אותם כשבכו או להשגיח עליהם בגינה הציבורית. ברור שיש עדיין דברים שאני עושה בשבילכם, כמו לבשל פעמים-שלוש בשבוע או להסיע אותם לחוגים וכד' (רק את שלושת הקטנים, הבכור כבר כמה שנים לא גר איתנו), אך גם זה הולך ופוחת במהרה, ובהרבה מהדברים האלה הם גם משתתפים, כמו להכין חלק מהאוכל, לפנות מהשולחן, לסדר דברים בבית, לטייל עם הכלב וכו'. בגיל כזה הם גם הולכים ברגל או נוסעים בקורקינט למקומות שהם לא רחוקים, או שהחברים שלהם באים אליהם, כך שגם יש פחות צורך בהסעות. הם כבר כל כך שקועים בענינים שלהם, בלימודים, בחברים ובבילויים שלהם, שבאופן טבעי הם נמצאים פחות בחברתנו והרבה פחות זקוקים לנו.
את עבודתה. לא כל איש מקצוע הוא טוב או מתאים למטופל. וזה גם לא נכון לפטור אותך בזה שכולן עוברות זאת, כי מה שתיארת הוא מאוד קיצוני וממש לא כל אחת מרגישה כמוך, בטח לא לאורך זמן. בנוסף אולי כדאי לך לחפש קבוצת תמיכה בקרב אמהות כמוך. יש סיכוי שיש בפייסבוק, למשל, כי יש שם קבוצות בכל נושא שבעולם בערך. אולי כדאי גם להיכנס לפורומי הורים כאן ולשאול אם מישהו מכיר.
ואם זה עוזר לך באיזושהי צורה, אז הנה אני חוזרת ומדגישה - התלות המוחלטת שאת מתארת של הילדה בך והצורך בטיפול פיזי ואינטנסיבי בה נמשכים זמן מוגבל בלבד. אני לא יודעת בת כמה הילדה עכשיו, אבל תראי שעם כל שנה שעוברת היא תהפוך לעצמאית יותר ויותר, ובדיעבד הזמן שהילד היה קטן ונזקק לטיפול פיזי צמוד חולף מאוד מהר ונראה כמו תקופה מאוד קצרה בחיים. לי היו 4 תקופות כאלה, והקטנה שלי עוד לא בת 14, ולמען האמת אני כבר בקושי זוכרת איך זה היה להחליף חיתולים או לקלח אותם או להרגיע אותם כשבכו או להשגיח עליהם בגינה הציבורית. ברור שיש עדיין דברים שאני עושה בשבילכם, כמו לבשל פעמים-שלוש בשבוע או להסיע אותם לחוגים וכד' (רק את שלושת הקטנים, הבכור כבר כמה שנים לא גר איתנו), אך גם זה הולך ופוחת במהרה, ובהרבה מהדברים האלה הם גם משתתפים, כמו להכין חלק מהאוכל, לפנות מהשולחן, לסדר דברים בבית, לטייל עם הכלב וכו'. בגיל כזה הם גם הולכים ברגל או נוסעים בקורקינט למקומות שהם לא רחוקים, או שהחברים שלהם באים אליהם, כך שגם יש פחות צורך בהסעות. הם כבר כל כך שקועים בענינים שלהם, בלימודים, בחברים ובבילויים שלהם, שבאופן טבעי הם נמצאים פחות בחברתנו והרבה פחות זקוקים לנו.
evanescent
New member
באמת לא נשמע שזו
פסיכולוגית טובה אם כל מה שהיה לה להגיד זה "כולן עוברות את זה" (וגם אני חושבת שזה לא נכון). אבל אם מצפים לשיתוף הדדי אז אני באמת לא יודעת אם וכמה פסיכולוגים כאלה אפשר למצוא, נראה לי כאילו ככה באופן כללי פסיכולוגים תופסים טיפול, שהשיתוף הוא חד צדדי, אבל אולי אני ממש לא מעודכנת ויש גם שיטות מודרניות שאני לא מודעת אליהן.
פסיכולוגית טובה אם כל מה שהיה לה להגיד זה "כולן עוברות את זה" (וגם אני חושבת שזה לא נכון). אבל אם מצפים לשיתוף הדדי אז אני באמת לא יודעת אם וכמה פסיכולוגים כאלה אפשר למצוא, נראה לי כאילו ככה באופן כללי פסיכולוגים תופסים טיפול, שהשיתוף הוא חד צדדי, אבל אולי אני ממש לא מעודכנת ויש גם שיטות מודרניות שאני לא מודעת אליהן.
הייתה לי מטפלת
שאפילו לא הייתה פסיכולוגית ועשתה את זה, היא הייתה מספרת גם קצת על עצמה ונותנת דוגמאות למקרים שהיא מכירה וזה נתן סוג של פרופורציה או איזשהי הבנה שאני לא היחידה שזה קורה לה ולא זרקה משפט כללי באוויר.
אבל נכון לעכשיו אני מרגישה קצת יותר טוב, בעיקר כי התאפשר לי לכתוב את זה.
שאפילו לא הייתה פסיכולוגית ועשתה את זה, היא הייתה מספרת גם קצת על עצמה ונותנת דוגמאות למקרים שהיא מכירה וזה נתן סוג של פרופורציה או איזשהי הבנה שאני לא היחידה שזה קורה לה ולא זרקה משפט כללי באוויר.
אבל נכון לעכשיו אני מרגישה קצת יותר טוב, בעיקר כי התאפשר לי לכתוב את זה.
זה סוג אחר של טיפול, שאינו מקובל בטיפולים אצל פסיכולוגים.
לפחות כאלה שאני מכירה. אני חושבת ששני סוגי הטיפולים יכולים במקרה שלך להשלים אחד את השני, כמובן בתנאי שתמצאי פסיכולוגית שבאמת קשובה לבעיות שלך ומנסה לעזור לך. בכלל, אפילו בהנחה שכולן היו במצב שלך וסובלות כמוך, זה עדיין לא אמור לבטל את הסבל שלך. צרת רבים אינה נחמה ואם את סובלת זה לא עוזר לך שמישהו אחר סובל גם. אסור לזלזל בתחושות של מטופל, לא משנה כמה נפוצות ואופייניות הן.
אני שמחה שלשפוך את הלב כבר עוזר בפני עצמו. לדעתי זה גם סימן מעודד לכך שבעזרת טיפול מתאים וקבוצת תמיכה מתאימה יש לך סיכוי טוב לצאת מזה.
לפחות כאלה שאני מכירה. אני חושבת ששני סוגי הטיפולים יכולים במקרה שלך להשלים אחד את השני, כמובן בתנאי שתמצאי פסיכולוגית שבאמת קשובה לבעיות שלך ומנסה לעזור לך. בכלל, אפילו בהנחה שכולן היו במצב שלך וסובלות כמוך, זה עדיין לא אמור לבטל את הסבל שלך. צרת רבים אינה נחמה ואם את סובלת זה לא עוזר לך שמישהו אחר סובל גם. אסור לזלזל בתחושות של מטופל, לא משנה כמה נפוצות ואופייניות הן.
אני שמחה שלשפוך את הלב כבר עוזר בפני עצמו. לדעתי זה גם סימן מעודד לכך שבעזרת טיפול מתאים וקבוצת תמיכה מתאימה יש לך סיכוי טוב לצאת מזה.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.